בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביאנקה אשל גרשוני: מישירה מבט

"עם ישו אני מזדהה במיוחד", אומרת ביאנקה אשל גרשוני. "הוא היה קורבן אבל קם לתחייה ונשאר בתודעה". בראיון עמה לרגל יציאתו לאור של ספר על יצירתה היא אומרת ש"אני מתחבאת מתוך בחירה" ומדברת גם על יחסיה עם שלושת האמנים האחרים במשפחה

תגובות

ביאנקה אשל גרשוני, בת 75, שוחה כל בוקר 40 בריכות. זה התחיל במקרה, בעקבות תאונת דרכים קשה שעברה לפני 40 שנה, ונהפך להתמכרות. "את כל הבעיות אני פותרת מתחת למים", היא אומרת, "זה תחליף לפסיכיאטר". הבריכה גם הצילה אותה בשנות ה-70 כשחוותה משבר יצירה חזק, עם כניסתה של האמנות המושגית. אשל גרשוני, שהיתה נשואה אז לאמן משה גרשוני, הרגישה פתאום לא מחוברת.

"כל החברים שלנו התחלפו בבת אחת", היא אומרת. "במקום רפי לביא הגיעו אנשי האמנות המושגית - אביטל גבע ופנחס כהן גן. זו היתה סביבה מאוד דומיננטית ואני, שעד אז הייתי שותפה בכל, לא יכולתי להיות חלק מהדבר הזה. זה לא שלא הערכתי את מה שהם עושים, וגם הם העריכו אותי. הייתי יוצאת עם טבעת גדולה חדשה מהסטודיו והם היו מגיבים: 'וואו, ביאנקה, זה נהדר'. אבל אצלי הנגיעה בחומר היא קריטית. אני צריכה את הצבעוניות, היצריות והחושניות. הרגשתי שאין לי שום עניין לעשות אמנות מושגית. הייתי אומללה מאוד. שנה לא עבדתי, שנה הלכתי לשחות. יצאתי בשמונה בבוקר מהבית וחזרתי באחת. בבית כעסו עלי איך אני מרשה לעצמי לא לעסוק באמנות".

אחרי שנה של שחייה וטיפול פסיכולוגי חזרה לסטודיו. "החלטתי שזה לא ייתכן שאני לא אעבוד. עבודה, בשבילי, זה כמו נשימה. אם אפסיק לעבוד יאשפזו אותי. משהו שמר אותי בחיים וכל בוקר, למרות החיים הלא קלים שהיו לי ועדיין יש לי, אני מודה לאלוהים. הוא נתן לי המון צרות להתמודד אתן, כמו איוב, אבל גם נתן לי מתנה גדולה: יש לי בשביל מה לקום בבוקר. עשיתי נקודה כחולה ליד האדומה וזה יצא ממש נהדר".

האמנית הפוסט-מודרנית הראשונה

אשל גרשוני גרה ברעננה, בקומה השנייה של בניין ישן בסגנון הבאוהאוס, היחיד בעיר, לדבריה. בדירה, שמלאה עד אפס מקום בחפצים ובעבודות (בעיקר שלה), חיתה עם גרשוני ולאחר מכן גידלה בה לבד את שני ילדיהם: ארם ואורי, שניהם אמנים מוערכים. לפני כמה חודשים נאלצה למכור שתי יצירות של רפי לביא, שהוצעו במכירה הפומבית של כריסטיס ונמכרו במחירי שיא. היו שטענו כי המחירים הגבוהים הושגו בעקבות הפרסום על מחלתו של לביא, שמת זמן קצר לאחר מכן.

אשל גרשוני, שהפסיקה לדבר עם לביא בשנות ה-80 בעקבות ביקורת שכתב על יצירתה, הרגישה צורך להבהיר לו מדוע מכרה את העבודות. לכן כתבה לו מכתב לאחר מותו. "לא בשביל לפרסם", היא מסבירה, "פשוט כתבתי כדי להוציא את זה מהלב שלי והוא בטח שומע אותי באיזה מקום. הייתי מוכרחה להסביר לו שאני אוהבת את העבודות שלו, פשוט נאנסתי למכור אותן".

מאותה ביקורת קצרה שפירסם לביא ב-85' בעיתון "העיר", על אחת מעבודותיה שהוצגה בתערוכה הקבוצתית "כאן ועכשיו" במוזיאון ישראל, היא פגועה עד היום. ציטוט חלקי מהביקורת גם מופיע בספר על יצירתה, "ויהי במראת הכסף", שערך מרדכי גלדמן ורואה אור השבוע בהוצאת הקיבוץ המאוחד. "עבודותיה אינן הופכות לקיטש כי למרות הכל, הביצוע שלהן איננו חובבני", כתב אז לביא. "אך ההגזמה בסנטימנטליות הנובעת מעצם השימוש בסמלים אינה עוברת, לדעתי, את סף האמנות. האמנות נשארת קירחת הן מצד חתן הצעקה והן מצד כלת האסתטיקה".

"פתאום אני פותחת את העיתון וקוראת את הביקורת של רפי, שהוא חבר", היא אומרת. "אף פעם הוא לא דיבר אתי על העבודה. תרים טלפון, תגיד 'ביאנקה, את מתאבדת. את עושה דברים איומים'. הרי מי נותן ביקורת? חברים הכי טובים. הוא הכניס לי מתחת לחגורה. כתב שהעבודה נראית 'קיטש גימנזיסטי'. באותה תקופה גרשוני עוד היה בבית. הוא ניגש אליו ואמר, 'איך אתה כותב דברים כאלה על ביאנקה, אתה לא מבין את העבודה שלה'. מאז אותו יום, בכל פעם שראיתי את רפי, הייתי אומרת לו 'שלום' ומפנה לו את הגב. הוא לא היה קיים בשבילי יותר וכך זה נשאר מאז. אבל מה, אני אוהבת את העבודה שלו, אני חושבת שהוא היה אמן נהדר. הוא עשה הרבה דברים גרועים לאמנות הישראלית אבל גם הרבה דברים טובים".

בספר מנסה גלדמן להציע פרשנות משלו לביקורת של לביא, שעושה צדק עם האמנית. "ביאנקה היתה לאמנית הפוסט-מודרנית הראשונה במקומנו", כותב גלדמן. "לא ייפלא איפוא שיצירותיה עוררו התנגדות רבה במי שהיה הסמכות האמנותית הבכירה באותם ימים, הצייר, מורה האמנות והמבקר רפי לביא שיצירתו ניזונה משורשי המודרניזם".

הכאב שלי, ההומוסקסואליות שלו

מה שהרתיע אז כל כך את לביא - העושר של יצירתה, הססגוניות הבארוקית והקמפית, הפלירטוט עם הקיטש - נכח ביתר שאת בתערוכת יחיד שהציגה זמן קצר אחר כך במוזיאון תל אביב. תערוכה זו היתה, בין היתר, תגובה לפרידה הקשה מגרשוני, שעזב את הבית בעקבות משיכתו לגברים.

את גרשוני הכירה כשלמדה במכון אבני. היא החלה את לימודי האמנות בגיל מאוחר יחסית, 33, לאחר שהתאלמנה מבעלה הראשון, טייס שנפל במלחמת יום כיפור, ונותרה עם ילדה קטנה בבית.

אשל גרשוני לא מעוניינת להרחיב על חייה הפרטיים, אבל מציינת: "ודאי שמומנטים אוטוביוגרפיים נכנסו לתוך העבודה: הכאב שלי, המצוקה וההומוסקסואליות שלו. הייתי צריכה לתת ביטוי למה שכואב בפנים. כשנולדו הילדים שלי התכשיטים שיצרתי היו עם פרחים, הם פרחו. החוויות שאני חווה, אני מוציאה אותן. אני עוסקת באמנות פלסטית. זה גם מה שעושה את הדברים מאוד מדויקים מבחינתי. לקח לי חמש שנים, מהפרידה ועד התערוכה, להוציא את כל האיכס החוצה. אם לא הייתי הולכת לטיפול גם לא הייתי מצליחה לעבוד באופן הזה. אז זה היה כמעט בלתי אפשרי להיות אשה וליצור. הייתי צריכה להיות אשה מאה אחוז, אם מאה אחוז, עקרת בית מאה אחוז ואמנית מאה אחוז".

רוב האמניות בתקופתך נאלצו לבחור בין ילדים לבין אמנות.

"אבל גם אני נאלצתי לבחור. אני ויתרתי על קריירה, אבל לא על העבודה. תמיד הייתי אומרת לגרשוני, 'בחיים אל תבקש ממני להפסיק לעבוד כי אני לא אפסיק. לא אכפת לי מתערוכות, לך אתה תעשה בשביל שנינו קריירה. אני אשב בבית, אעבוד ואטפל בילדים'. אני שמחה שעשיתי את זה. הילדים חזרו הביתה מבית ספר וחיכתה להם כוס מיץ על השולחן. יחד עם זאת, אני חושבת שהצלחתי ליצור לעצמי מקום בתולדות האמנות המקומית. אין לי רגשי נחיתות".

אפשר לומר שבאמצעות התערוכה ב-85' הפכת את תחושת הקורבנות לניצחון.

"כשמוטי (גלדמן) שאל אותי בראיון לקראת הספר על העיסוק שלי בסיפור הצליבה, עניתי לו שעם ישו אני מזדהה במיוחד. מצד אחד הוא היה קורבן של החיים ושל האנשים שצלבו אותו. מצד שני הוא היה קורבן שקם לתחייה ונשאר בתודעה. גם אני מתה על מנת לקום מחדש והלוואי שאני אשאר בתודעה גם אחרי מותי. במחשבה שנייה, לא כל כך אכפת לי. יש אמנים שעובדים בחומרים בלתי מתכלים ועושים קטלוגים ומתעדים. אני בדיוק ההיפך. אני עובדת עם חומרים מתכלים שקשה לשמור אותם.

"אני מתחבאת מתוך בחירה ומציגה לעתים רחוקות - כי חשוב שאנשים יראו מה אני עושה. אבל מה שיותר חשוב לי זו העבודה שלי בתוך הבית. אנשים גם די מאכזבים. לא תמיד אפשר לסמוך עליהם. יש לי עניין עצום בתוך עצמי. אני יושבת פה לפעמים עשרה ימים, לא מסובבת את המפתח שבדלת, לא יוצאת החוצה. אנשים שואלים, 'תגידי, את פסיכית, איך את יושבת כל כך הרבה זמן לבד בבית'. אני אומרת, קודם כל אני לא לבד, יש לי כל כך הרבה עבודות פה שחוגגות אתי, וחוץ מזה אין לי רגע של שעמום".

אלוהים לא יקבל אותי?

ובכל זאת, אפשר לומר שהיית חלוצה בהרבה דברים ולא זכית להכרה הראויה.

ביאנקה אשל גרשוני, פרט מתוך "אני ביקשתי רק שתהיה נמצא", 1984
"מוטי עשה אתי צדק בספר הזה. אני תמיד אומרת שאנשים פסחו עלי. יש המון דברים שאנשים היו צריכים לציין עלי. נגיד, שאני שברתי את הכלים מבחינת עשייה של צורפות. לא היתה בשנות ה-70 צורפות כזאת. עד אז עשו תכשיטים נקיים כאלה, דניים, שוודיים, זה היה הטרנד. פתאום אני הופעתי עם הערבוב הזה של זהב, זפת, נוצות, חשבו שאני מטורפת. אז זה נראה טירוף, היום יש לזה מקום מכובד. אני איפשרתי לסטודנטים בבצלאל לשבור את הכלים. הם חייבים לי את זה באיזשהו אופן.

"אותו דבר בפיסול שלי. התחלתי לשלב כל מיני חומרים: סקוטש-ברייט, גרבי ניילון, אף אחד לא נגע בזה אז. היום זה נראה טבעי. כשזכיתי בפרס דיסקונט מטעם מוזיאון ישראל שרה ברייטברג אמרה לי, 'אני כל כך שמחה בשבילך, כל כך מגיע לך. את יושבת לך שם ברעננה, עושה את העבודות שלך ולא מעניין אותך כלום'".

את מתחרטת שבחרת בבית ולא בקריירה?

"ממש לא. תראי איזה ילדים מקסימים יש לי. מה קרה? אני טופחת לעצמי על השכם, אני גידלתי אותם די לבד. הם יצאו גם בני אדם וגם מוכשרים. אני מאמינה בחינוך ובדוגמה אישית. תמיד הייתי אומרת לארם, 'עזוב אותי מאמנות. קודם כל תהיה בן-אדם'. אני לא מצטערת לרגע. מה, אלוהים לא יקבל אותי עם פחות קריירה? פחות עבודות?"

שניהם אמנים מצוינים ומאוד שונים זה מזה - אורי צלם, ארם צייר פיגורטיווי. מה הם לקחו ממך?

"אורי ואני מאוד קרובים. הוא הילד של אמא. אני גידלתי אותו מגיל שמונה כמעט לבד וחווינו פה כאב גדול ביחד. אני חושבת שזו גם הסיבה שהוא מאוד דומה לי בהרבה דברים: למשל, האהבה לכל מיני חפצים או העובדה ששנינו פריקים של 'כוכב נולד'. זה יוצא אצלו בעבודה אבל הרבה יותר מדויק ומינימליסטי - שזה כבר מהאבא.

"לגבי ארם, תמיד חשבתי שהוא יותר דומה לאבא שלו ורק לפני כמה זמן הוא אמר לי: 'אמא, את יודעת, אני גיליתי שאני בעצם מאוד דומה לך. גם את חופרת בעבודה שלך וגם אני' וזה נכון. כדי להגיע לצבעוניות בעבודות שלי, אני משתמשת בהרבה שכבות של צבע. אני הרי הייתי תלמידה של שטרייכמן".

בתערוכה קבוצתית שהתקיימה לפני כשנה בבית האמנים בתל אביב הציג ארם, לצד ציורים של טבע דומם, דיוקן גדל ממדים ומרשים של אביו. בקטלוג שליווה את התערוכה פורסמה שיחה בינו ובין הסופר דרור בורשטיין על אודות הדיוקן. "כשציירתי דיוקן של אמא שלי, פתאום גיליתי שהעיניים שלה לא פוגשות את שלי", אמר ארם לבורשטיין. "אמרתי לה, 'אמא, תסתכלי אלי'. בבת אחת הבנתי שהיא לא יכולה להסתכל לי בעיניים. ציור זה מבט אבוד שאני מנסה למצוא בחזרה'".

"אני כבר דיברתי אתו על זה", אומרת אשל גרשוני, שגם היא זוכרת היטב את הפיסקה הזאת. "אמרתי לו, 'ארם, אתה חייב לי הסבר על זה. אם יש מישהו שלא מישיר מבט זה אתה אלי כי אני דווקא כזאת שמישירה'. עכשיו הוא מצייר אותי. הוא אמר לי שאני אהיה המרכז של התערוכה הבאה".

אחרי האב?

"כן, אבל זה גם היה קצת באשמתי. הוא כל הזמן ביקש שאבוא ואמרתי לו שאני לא יכולה לעלות את כל הקומות האלה לבית שלו בדרום תל אביב. חוץ מזה, אני מודל רע. את מרגישה את הטמפרמנט שלי? אני לא מפסיקה לדבר והוא כל הזמן אומר לי, 'אמא, תשבי בשקט, אני לא יכול לצייר אותך'. לאחרונה הוא היה פה כדי לרשום אותי. ישבנו ביחד יום שלם. אני נורא אוהבת את הימים האלה שאני מבלה עם ארם, בזמן שהוא עובד אנחנו מדברים על המון דברים. מוטי עומר, שראה את הרישום, אמר לו, 'תשמע, ארם, זה מאסטר-פיס'. ראיתי את הרישום ושמחתי. יצא שם משהו אנושי ומאוד יפה. צריך שניים לטנגו. הוא הישיר אלי מבט".



ביאנקה אשל גרשוני. ''אז זה היה כמעט בלתי אפשרי להיות אשה וליצור''


סיכת זהב של ביאנקה אשל גרשוני, 1976



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו