שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שקית שחורה על התקרה

וילה נטושה בתל אביב, שנקשרו סביבה סיפורי אימה על רוחות רפאים, היא חלל אלטרנטיבי שבחרו להם שמונה אמנים צעירים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

הבית הנטוש ברח' חיסין 27 בתל אביב יארח היום ומחר, ובמשך עוד שני סופי שבוע, תערוכת של אמנים צעירים. שמונת האמנים, שמציגים בו כחלק מהאירוע "אוהבים אמנות", אינם רוצה להיות תלויה בהלכי השוק, בחיבוק הגלריות המסחריות או באף אחד אחר. הנסיבות להתארגנותם המשותפת נוצרו כשלמדו יחד לתואר השני בבצלאל בתל אביב ולאחר מכן כשפעלו בחללי עבודה משותפים או שכנים. האוצרת שרית שפירא, שמלווה את תערוכתם, מזהה בהם מוטיב משותף שהיא מכנה "הווירוס המושגי" - זיקה לאמנות מושגית.

בקצה רחוב חיסין, בואכה הבימה, ממוקם בית מס' 27. השלט עם שם המשפחה פינקלשטיין עוד קבוע במקומו, כמעט עדות אחרונה לכך שפעם עמד פה בית לתפארת. קשה להאמין שרחל פינקלשטיין, אם המשפחה שגרה בו עד מותה ב-1995, שיערה ש"הווילה העירונית" (כך היה קרוי הנכס בין תושבי העיר וברישומי העיריה) תיהפך למושא לסיפורי אימה ורוחות רפאים של ילדי העיר, לקורת גג לחסרי בית ולסקווטרים - או אף לחלל של תצוגת אמנות.

הבית שנבנה ב-1945 נקנה ב-2005 על ידי איש הנדל"ן והאספן יגאל אהובי והוא מיועד לשמש כחלל תצוגה לאוסף שלו. עד כה הוצגו בו שתי תערוכות אמנות: האחת שאצרה אשתו לשעבר, ענת אהובי, ממקימות גלריה עינגא, לצד שלושה אוצרים נוספים. השנייה שאצרה שרית שפירא, שהיא גם אוצרת האוסף של אהובי. התערוכה הראשונה הוצגה ב-2006 ושילבה בין אמנות עכשווית סינית וישראלית. התערוכה השנייה היתה משותפת לראש המחלקה לאמנות לשעבר בבצלאל, האמן עדו בר אל, ולאמן הצעיר גילי אבישר.

השמינייה על רקע הבית ברחוב חיסיןצילום: צ`ציק דניאל

בשיחה המתקיימת על המרפסת היפה הפונה לגינת חיסין, מספרת שפירא, כי כשהחלה לעבוד כאוצרת האוסף של אהובי הם החליטו שהיצירות יקבלו מקום לתצוגה ולא יישארו "כמו גוויות חנוטות". לעומת החלל הלבן של גלריית וייט קיוב בלונדון, הבית הזה מציע לדעתה איכויות אלטרנטיביות: "זה מקום שמתאים לאמנות הנטענת במה שקיים עכשיו, לאו דווקא בדאטה ההיסטורי של המבנה".

שפירא, שהיתה תקופה לא ארוכה אוצרת לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל בירושלים, ביססה את שמה כמקדמת אמנות צעירה. בסדרת תערוכות שיזמה לפני 15 שנה תחת השם "פרק", היא הציגה את מיטב האמנים הצעירים, שכיום כמה מה נמנים עם דור הביניים - סיגלית לנדאו, גיל מרקו שני, אוהד מרומי, גיא בר אמוץ, יואב שמואלי ועוד. בתצוגה הנוכחית היא מגדירה את תפקידה כ"פחות משחקנית משנה", שכן הפעם היא לא גילתה בעצמה את האמנים המציגים, שהם כבר גלויים ובשלים בזכות עצמם, אלא רק הזמינה אותם להציג בבית.

אלעד לרום, Circle, Light, Magic"", 2011

גילם של שמונת המשתתפים נע בין 30 ל-40. כולם הציגו בתערוכות יחיד או בקבוצתיות וכולם בוגרי התואר השני בבצלאל. לפני כמה חודשים החליטו שישה מהם - רוני שניאור, הילה לביב, יעל אפרתי, אילת בן דור, הרן מנדל ואלעד לרום - לצאת ביוזמה ייחודית: למצוא מקום זמני בצמוד לגלריה מסחרית כלשהי, ובערב הפתיחה של התערוכה בגלריה - להציג בסמוך אליה תערוכת בזק.

הם צוחקים כשלרום מתאר את האירוע ההוא כ"מין התעלקות. רצינו לקחת להם את האלכוהול ואת הקהל". האירוע התרחש ב-26 במאי השנה ברחוב אבולעפיה 15. עשרות פקדו את התערוכה, שנקראה "קסם ללא דמעות", והוצגה רק ללילה אחד. אפרתי מספרת כי היה אדרנלין מיוחד בהפעלת התערוכה ההיא, ב"ניקיון החלל, הקמה והצבה, פתיחה ופירוק - הכל תוך יממה".

לתערוכה הנוכחית במבנה בחיסין הם הזמינו גם את אלהם רוקני ועילית אזולאי, שלמדו איתם בשכבה וחולקות סטודיו משותף. מלאכת האוצרות נעשית בשיתוף מלא בין כולם.

הקבוצה חשובה יותר

הפגישה מתקיימת יומיים לפני הפתיחה והחלל עוד ריק ברובו. האמנים מפנים ממנו אשפה, מגרדים רטיבות מהקירות, דואגים לחשמל ומסייעים זה לזו להציב את עבודותיהם. חלקם הביאו עבודות מהסטודיו וחלקם יצרו עבודות במיוחד לתערוכה. אזולאי למשל מציגה שלוש עבודות חדשות. "לא הכרתי את המבנה קודם", היא אומרת, "אבל כשראיתי אותו היה לי ברור שאני רוצה לעשות משהו שמתאים למקום, שייגע באלמנטים ההזויים הרבים פה". העבודות כוללות צילומים מהמבנה שהיא שילבה באלמנטים מהארכיון הפרטי שלה.

לביב מציגה שלוש עבודות שאחת מהן חדשה, ובה רואים שקית שחורה - כזאת המשמשת בסרטים לכיסוי גופות - תלויה מהתקרה, וממנה גזורים קווי מתאר של בית אירופאי. "יש כאן אווירה כזאת", היא מסבירה. "שרית דיווחה לנו שיש שמועות על רוח רפאים בבית וזה הפעיל אותנו, אותי לפחות".

אילת בן דור, המציגה שני סרטי אנימציה, טבעה גם את שם התערוכה, "השמינייה הסודית או תעלומת הבית המכושף". הרן מנדל מציג עבודות שהן מעין משחקים פיסוליים המשלבים רדי-מייד. הוא דווקא הסתייג תחילה מהחלל: "לא התאהבתי בו כשראיתי אותו. במקרה שלי הבחירה בעבודות לתערוכה נעשתה יותר מתוך מחשבה על העבודות של אחרים.

יעל אפרתי יצרה עבודה במיוחד לתערוכה, המורכבת משלושה אריחי קרמיקה ענקיים שעליהם היא חרצה קווים. התוצאה נראית כמו מבט פנורמי על חדר מדרגות, שהיא מתארת כניסיון הפשטה בנוסח מונדריאן, למשל.

אזולאי מספרת כי הדיאלוגים ביניהם והיכולת לעבוד בהרמוניה התגבשו עוד בבצלאל. "כולנו עבדנו עם דלתות פתוחות והתגבשה תחושת בית ונוחות אחד עם השני. מעבר לזה נוצרו גם השפעות. אני ממש יכולה לראות השפעות מציורים מסוימים של החברים או מהאובייקטים של הילה".

לדברי לרום, היוזמה היא אידיאולוגית וקשורה לאופי האלטרנטיבי שלו. "חשוב לנו להציג באופן בלתי תלוי. יש שפע של גלריות מסחריות בעיר ועם זאת לא קורים יותר מדי דברים אלטרנטיביים. הדברים החדשים והמחדשים שצצו הם מאוד מינוריים".

אם כבר יצרתם קולקטיב אמנותי, למה לא להצטרף לאחת הגלריות הקולקטיביות או להקים אחת בעצמכם?

לרום: "הקבוצה הרבה יותר חשובה לנו מהחלל. החלל עצמו זניח, ואנחנו לא רוצים להיקשר למקום קבוע אחד". שניאור: "היוזמה הפעם החלה מתחושת דחיפות. יש לנו עבודות ואנחנו רוצים להראות אותם".

בשונה מהתערוכה באבולעפיה, התערוכה הזו שנפתחה אמש תימשך לכל אורך סוף השבוע, וגם בשני סופי השבוע הבאים. שפירא והאמנים טוענים כי ממילא יש משהו עצוב בחללים שנפתחים מדי יום אבל עומדים ריקים באמצע השבוע. הריקנות הזאת היא מבחינתם עוד סיבה להימנע מהחזקת חלל תצוגה קבוע.

שרית שפירא, כמי שהיתה במשך שנים אוצרת של אמנות צעירה, איך את מאפיינת את העבודה של השמינייה?

"אני חושבת על כך הרבה. מעסיקה אותי השאלה האם אפשר כבר לנסח את התקופה ואני לא בטוחה. בשנות ה-90 אמרו שהעשור הקודם עמד בסימן 'החזרה לציור', ואז בא ב-2000 אולריך לוק וקבע שזה בכלל לא כך. הוא טען ששנות ה-80 היו המשך של הקו המושגי בפיסול, בעוד הניסיון 'להחיות' את הציור היה פשוט אינטרס מובהק של הגלריות להשיב את עטרת הציור ליושנה, כי הוא תמיד היה ויהיה סחיר יותר".

ובכל זאת, זיהית איזשהו מאפיין משותף של הקבוצה?

"האמנים מבינים את הרעיון של הפרויקט המושגי: לא במובן שצריך לעשות משתנה או לצבוע את הגוף בכחול ולהיזרק באוויר, אלא באמצעות המדיה והשפות של היום. האמנות המושגית היא מרחב אסוציאטיבי תרבותי וידעני. המציגים פה הם חלק מאמנות שמבינה את התפקיד והאימפקט שלה בתוך תרבות, בתוך הפוליטיקה, בתוך מרחב הגולש מהחפציות עצמה. זו אמנות הקשובה לאקטואליה אך נבדלת ממנה, יוצרת בה מובלעת". *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ