הפחד הנורא משקט חזותי

התערוכה הקבוצתית "ואקום" מציגה עבודות מרתקות העוסקות בריק ובאופן שבו השפע מנסה לחפות עליו

סמדר שפי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
סמדר שפי

"ואקום", תערוכה קטנה ומגובשת המוצגת בימים אלה בגלריה Raw Art בתל אביב, חושפת הקבץ מוצלח מאוד של עבודות אמנים שרובם עדיין אינם מוכרים. היא עוסקת בשאלות של עודפות, של שפע ובעיקר באופן שבו אלה מחפים על חוסר, על ריק שדורש להתמלא.

בטקסט הנלווה לתערוכה מתייחסת האוצרת נגה דוידסון למונח "אימת הריק" - מן המונחים הראשונים שסטודנטים לאמנות יוונית עתיקה מתוודעים אליהם. את המונח טבעו החוקרים של תרבות זו, הגרמנים ברובם, כדי להסביר את אופן הצגת העולם באמנות זאת. דוידסון מתייחסת בדבריה להשאלת המונח במאה ה-20 לשם תיאור הגודש באמנות ויקטוריאנית. כיום יש לגודש מאפיינים שונים, בשל תרבות הצריכה, האגירה והשמירה, שאמנם משנה פניה במהירות ומיתרגמת לאגירת מידע.

התערוכה, כמו כותרתה, מתקשרת במידה רבה יותר לרגע של הריק; הרגע שבו חיפוש משמעות מגיע לקצוות הפרומים שלו ולתשובות שיכולות לערער אמיתות מוסכמות. העיסוק בחוסר משמעות לבש בעבר צורות שונות, שהיו להן השפעות ישירות על אמנות, החל בתשובה האקזיסטנציאליסטית המעמידה את הדרך כמטרה וכלה בתפישות הדתיות למיניהן.

פחדים קולקטיביים

מבט ברגע של ריק מופיע בציור של בשם הראל, בוגרת המחזור האחרון של מכון אבני. בעייתי לגבש דעה מקצועית על סמך שתי עבודות, אך העוצמה והאיכות בעבודה הזאת של הראל בולטות.

כמו אמנים רבים, היא מושפעת מהמודרניזם המוקדם, במיוחד האקספרסיוניזם הגרמני והאוסטרי של ראשית המאה ה-20 (של ריכרד גרסטל, ארנולד שנברג, קולו מוזר, כריסטיאן שאד ואחרים) - תקופה שבה גובש המודרניזם ועורער כמעט בו-בזמן. הרבה מאוד ציור חלש נוצר תחת כנפי ההשפעה הזאת, עד שהנגזרות למיניהן היו כמעט לזרא.

הפנים של ציפור-אדם שיצרה הראל מקפיא את הצופה, מעמת אותו עם המראה המאיים של מה שלכאורה דומה לכל כך הרבה דימויים - אך אינו אף אחד מהם; מעין מפלצת ז'אנרית הנושאת את הפחדים הקולקטיביים העמוקים ביותר.

מבחינה ציורית הראל מזכירה את נטע-לי שלוסר, אחת הציירות המשובחות הפועלות בעשור האחרון וגם היא נשענת במידה רבה על היצירה במרכז אירופה בראשית המאה הקודמת.

תלוש הוא חופשי

ההכללה של מתן בן טולילה בהקשר של ריק דורשת לוליינות מסוימת, אבל העבודות טובות. בן טולילה מצייר נופים פנטסטיים, צבעוניים ומשונים שבמרכזם מבנים הנראים ארעיים; הם נדמים תלושים, כבמקום נידח שתושביו דחויים, ולכן, באורח פרדוקסלי, גם חופשיים. בן טולילה מתאר מבנים שלא חלות עליהם מוסכמות אדריכליות (מהסוג המכונה אדריכלות ללא אדריכלים), אך העבודות עצמן יוצרות מקום שכזה.

בן טולילה משתמש בצבעוניות שאינה כפופה לכללים; השמים בהחלט יכולים להיות תכולים כבציור ילדים, אך הקרקע אינה זוכה לסימון הצבעוני המקובל. מעניין לחשוב על האדריכלות המצוירת שלו, על נופה שלא מכאן ולא משום-מקום, ביחס לעבודות של אוהד מרומי בעשור האחרון.

מאסתטי למחליא

העבודות הגדושות-עמוסות-דשנות של יעל ברונר היו מהטובות בחממת הצעירים ביריד "צבע טרי" האחרון. בתצלומים המוצגים כעת היא ממשיכה לחקור את הנקודה שבה גודש נהפך מאסתטי לקוריוז ואף למחליא; המקום שבו השפע נהפך לאלים ומאיים כהר העומד להתמוטט.

על רקע כלי פורצלן ופסלונים היא מצלמת פרחים ועלים בשרניים, מרקחת של התרפקות על יופי וקיטש ובעיקר ניסיון אינסופי להעלות לאותו מולך של ריק קורבן אחר קורבן שימלא אותו, שישכך את הפחד משקט חזותי. התצלומים מקבלים איכות דומה לזו של עבודות הווידיאו של פרנצ'סקו וזולי, שיצר בין היתר את העבודה "דמוקרייזי" עם שרון סטון וברנאר אנרי לוי, המפגישה יופי וסלידה.

עיוורון וכישלון

העבודות של ליאב מזרחי נראות כממשיכות אסתטיקה של אמנות משנות ה-70 או ה-80 המוקדמות, אף כי את נקודות העיוורון שהוא מציג אפשר לקשר לאמנות ישראלית מאוחרת בהרבה.

המשך בעמ' 29

מזרחי יוצר כתמים שחורים בגדלים שונים, לעתים כמעט עד כיסוי של תצלומים במראה ישן של אתרים בישראל ובאירופה. מעבר לאסוציאציה מיידית של השכחה ושיכחה, מזרחי גם יוצר הרגשה של ניסיון חוזר ונשנה, חוזר ונכשל, להתמקד. מבחינה זו העבודות מזכירות באופן מעניין את גוף העבודה הגדול של גרי גולדשטיין, שיכול להיתפש במידה רבה כאחד האבות של אמנות ישראלית שעסקה בדחיסות וגודש וצפיפות (גם בשנים שבהן צמצום, מה שכונה "רזון", היה מלה נרדפת למשובח).

אימת הריק

קרן גלר, יוצרת המבססת שפה פנימית משלה וגם מגבשת בשנים האחרונות אמירה מעניינת ומרובדת על ישראליות, צילמה 30 מבני משפחתה וחבריהם, אנשים בגילים שונים, עומדים בבריכת ילדים, מתכופפים כמו במשחק מחבואים, קמים לסירוגין וצוחקים צחוק גדול. הדימוי חוזר בלופ ונהפך במהירות מחביב לטורד ואפילו מאיים.

התנועה החוזרת שנהפכת לכמו-מכנית מדגימה באפקטיביות את האופן שבו מקבץ אינדיבידואלים נהפך למעין מכשיר או כלי. העבודה של גלר מתקשרת היטב לאימת הריק שהעסיקה את דוידסון - הקבוצה הצפופה היא מעין תלכיד שמגן מפני הפחד מריק. *

"ואקום". אוצרת: נוגה דוידסון. גלריה Raw Art (שביל המרץ 3, בניין 8, תל אביב), שעות הפתיחה: ימים שלישי עד חמישי 12:00-18:00, שישי ושבת 11:00-14:00

מתן בן טולילה, "רוח קלה", 2011
בשם הראל, "B", 2011

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ