בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

טעמו האמנותי של ארנסט המינגווי

הסופר המוערך התיידד עם ציירים בפאריס, החזיק באוסף ציורים קטן ונהג לבקר במוזיאונים. מה היה טעמו האמנותי ומדוע נמשך במיוחד לציורים של ברויגל ושל אל גרקו?

2תגובות

ארנסט המינגוויי הצייד, המינגוויי הדייג, המינגוויי השתיין - הם כולם חלק מן האגדה. בין המוטיבים ב"The Select", העיבוד הבימתי ל"וזרח השמש" המוצג כיום בסדנת התיאטרון של ניו יורק (New York Theater Workshop), יש בדיחה פנימית על הנוכחות הרבה של שתיית אלכוהול בספר.

אבל המינגוויי חובב האמנות? אם לא קראתם את "חגיגה נודדת" או ראיתם את "חצות בפאריס", סרטו האחרון של וודי אלן שמתרחש בחלקו בשנת 1920 בפאריס, ייתכן שאינכם יודעים כי בתיווכה של גרטרוד סטיין, המינגוויי התיידד עם רבים מהציירים שם. הוא אפילו החזיק באוסף ציורים אישי קטן, כולל תחריטים של גויה וציורים של גריס, מירו וקלי - אמנים שבמובנים מסוימים שיקפו את האסתטיקה המודרניסטית שלו.

והוא נהג לבקר במוזיאונים. כששהה בניו יורק הוא נהג לבקר במוזיאון המטרופוליטן לא פחות מאשר במסעדה האגדית "טוטס שור" במנהטן.

שחצנותו של הקולונל

באופן כללי, המינגוויי מצא טעם מועט בניו יורק, שאותה כינה "עיר מזויפת", אשר הוציאה ממנו את הגרוע ביותר שבו. בביקורו המפורסם ביותר בעיר, אשר מתועד בכתבת הפרופיל המבריקה והנוקבת שפירסמה ליליאן רוס במגזין "ניו יורקר" ב-1950, הוא התנהג רוב הזמן כמו פרודיה של עצמו, מוגזם אף יותר מדמותו של המינגוויי ב"חצות בפאריס", מי שתמיד מחפש מריבה הגונה.

בכתבת הפרופיל המינגוויי גומע הרבה שמפניה, חלק מהזמן בחברתה של מרלן דיטריך - "הכרוב" (Kraut), כפי שהוא כינה אותה - ולעולם אינו מתעייף ממטאפורות איגרוף ישנות: "התחלתי בשקט רב והבסתי את טורגנייב. אז התאמנתי קשה וניצחתי את דה מופסאן. נלחמתי שני סבבים עם סטנדל". גרוע מכך, המינגוויי גם נסוג לעתים קרובות לדיבור תינוקי, או אולי זהו מבטא אינדיאני אמריקאי מזויף.

מלבד קנייה של מעיל וזוג נעלי בית באברקרומבי אנד פיץ', המינגוויי לא השיג הרבה באותו ביקור. אבל יחד עם אשתו מרי ובנו פטריק המכונה Mousie ("עכברוני"), סטודנט בשנה השנייה באוניברסיטת הרווארד, הוא עצר במוזיאון המטרופוליטן ובילה כמה שעות בהתבוננות בציורים, מעת לעת לוגם אלכוהול מתוך בקבוקון כיס קטן.

הציורים שהמינגוויי התעכב עליהם, לפי רוס, הם אוסף אקלקטי ביותר: "דיוקן גבר" של טיציאן, "דיוקן של פדריגו גונזגה" של פרנצ'סקו פרנסיה, "דיוקן האמן" של ואן דייק, "ניצחון ישו על החטא ועל המוות" של רובנס, "נוף טולדו" של אל גרקו, דיוקן של ג'ורג' קוסמייקר מאת ריינלודס, הדיוקן של קתרין לורילרד וולף מאת קבאנל, "סלעים - יער פונטנבלו" של סזאן, הדיוקן של מדמואזל ואלטז דה לה בין מאת מאנה, ו"מדיטציה על תשוקה" של קרפצ'ו (הוא גם רצה להתבונן בציורו הגדול של ברויגל "הקוצרים", אבל הגלריה שבה הוא הוצג היתה סגורה באותו יום).

מוזיאון המטרופוליטן מכר מאז את הציור של רובנס והציור של סזאן כבר אינו מוצג כיום, אבל התמונות האחרות עדיין שם, וגם מבקרים בני זמננו במוזיאון יכולים לבלות כשעה מבלבלת בניסיון להבין מה, אם בכלל, קושר אותם למה שאנחנו יודעים על חייו של המינגוויי ועל עבודתו.

את הדיוקן של ריינולדס, המציג קצין צבא גא ויהיר, ניתן להבין באופן כלשהו. המינגוויי אמר עליו שזו "תמונה מעולה", ואמר באהדה: "הקולונל הזה הוא בן זונה". הוא הוסיף: "תראו את השחצנות של האיש ואת הכוח בצוואר של הסוס והאופן שבו הרגליים של האיש משתלשלות".

חיים פשוטים

לפחות שני דיוקנאות אחרים נראה נשיים במפורש. הדיוקן העצמי של ואן דייק, גם אם הוא ציור נהדר, הוא של דמות גנדרנית נשית, עם שפתיים משוחות באודם ואצבעות צרות וארוכות המעוטרות בטבעת בזרת הקטנה. לא בדיוק הטיפוס של המינגוויי, אפשר היה לחשוב, במיוחד בהתחשב בכך שבקצה השני של הגלריה מוצבת בימים אלה תמונה של רובנס המתארת סצינת ציד ענקית עקובה מדם עם כלבים וסוסים ובחור שדוקר זאב בחנית.

פדריגו גונזגה היה בערך בן עשר כאשר פרנסיה צייר אותו, ובתמונה יש לו הבעה חולמנית, נראה כאילו הוא עומד להתעלף. מה לעזאזל המינגוויי ראה כאן? את העצים ברקע. "זה מה שאנחנו מנסים לעשות כשאנחנו כותבים", הוא אמר לבנו כשהוא מצביע עליהם. "תמיד יש לנו את זה כשאנחנו כותבים".

הבחירה של המינגוויי בדיוקנאות נשים היא מתמיהה באופן דומה. הציור שצייר קבאנל את קתרין לורילרד וולף רחוק מלהיות תמונה גדולה והוא ראוי לציון בעיקר הודות לנושא שלו. היא היתה יורשת טבק גדולה ואחת התורמות המוקדמות של המטרופוליטן, והיא מתגלה כאן נוקשה ומטילת אימה, חנוטה בשמלה בעיטור פרווה.

מה שהמינגוויי אמר שהוא אהב בדיוקן שצייר מאנה של ואלטז דה לה בין היה שזו דוגמה לאופן שבו "מאנה יכול להראות את הפריחה של אנשים כאשר הם עדיין תמימים ולפני שהם מאוכזבים". הוא בוודאי הולך שולל על ידי הצווארון המסולסל של העלמה דה לה בין ועיניה הכחולות הבהירות. למעשה, היא היתה זונת צמרת מפורסמת ויקרה, והיתה קרוב לוודאי ההשראה לרומן "ננה" מאת אמיל זולה.

האם יש מאפיינים משותפים לציורים שבהם בחר המינגוויי? ובכן, אולי זקנים. מחמם הסנטר האדמדם המפואר, שנראה כמו שפם מודבק בהצגה, הוא נקודת העניין המרכזית בדיוקן של טיציאן (עוד גבר צעיר ונשי למראה, כשחושבים על זה). וגם בציור התשוקה של קרפצ'ו, סנט ג'רום ואיוב, היושבים משני צדדיו של ישו המוכה, מפיקים שניהם יופי, עטורי זקן מהסוג שצריך להיות נזיר או להיתקע על אי בודד כדי לגדלו.

וגם בציורים של ברויגל ושל אל גרקו, אם מסתכלים בדקדקנות, ישנן הדמויות השדופות ברקע (דייג בציור של אל גרקו ונגן במדשאה כפרית בזה של ברויגל): רמת פירוט שכמעט אי אפשר להבחין בה אבל שמרמזת על דיוק ורצון לתאר את הדברים לאשורם כמו אצל המינגוויי. המינגוויי אמר שהדבר שהוא הכי אהב בציור "הקוצרים" הוא הדרך שבה האמן השתמש בגיאומטריה של התבואה כדי "ליצור רגש שהוא כל כך חזק עד שאני בקושי יכול לשאת אותו". בדרך הפשוטה והכנה שבה הוא מתאר חיים פשוטים, זהו הציור הדומה ביותר לסיפורת שלו.

"נוף טולדו", מצד שני, הוא במובנים מסוימים ציור לא ישר, או ציור לא מדויק במכוון, המתאר את העיר לא כפי שהיא נראית באמת אלא כפי שאל גרקו רצה לדמיין אותה, ובכל זאת מכל התמונות במטרופוליטן, זו היתה המועדפת על המינגוויי. הציור מדכדך ומעורר רגש עז יותר מאשר הוא מדויק ומוקפד - מזכיר יותר את עבודתו של הסופר סטפן וינסנט בנט, למשל, מאשר את המינגוויי.

כך שבסופו של דבר קשה להגיע למסקנות בדבר הטעם של המינגוויי באמנות יותר מאשר העובדה שהוא ידע מה הוא אוהב, או חשב שהוא יודע, וכי מלבד אל גרקו והציור של קרפצ'ו, תמונה יוצאת דופן באמת, הטעם שלו נטה לכיוון הקונוונציונלי, הבינוני ואפילו הגנדרני. הוא נמשך לסוג הציורים שפול, הדמות הקפדנית ויודעת הכול ב"חצות בפאריס" - ההיפך מהמינגוויי - היה אוהב. לכו תבינו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו