בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חגיגה של עירום, הפקעה של חיים

אלינור קרוצ'י מציגה את הגוף כזירה של קמילה, יופי, תאווה מותרת ואסורה. מנגד, התערוכה של אורי גרשט מעוררת תחושת החמצה

13תגובות

כמה תערוכות צילום מעוררות מחשבה מוצגות בפתיחת עונת התערוכות הנוכחית. השפע משקף היטב את המקום שצילום תופס בזירה הישראלית כבר כשני עשורים.

תערוכת היחיד של אלינור קרוצ'י, "אהבה, למרות - ", בגלריה טבי בתל אביב, מעניינת. קרוצ'י, שסיימה את לימודיה בבצלאל ב-1995, חיה ועובדת בניו יורק והציגה בה במספר רב של תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות, בנוסף לתערוכות ברחבי אירופה ושאר ארצות הברית. היא גם מלמדת צילום ולפני שנה זכתה בפרס קרן האמנויות של מדינת ניו יורק. מאז לימודיה יצרה סדרות העוסקות בה עצמה ובמשפחתה הגרעינית, ביחסיה עם בן-זוגה וילדיה. בישראל הציגה לאחרונה לפני שש שנים במוזיאון הרצליה.

ב"אהבה, למרות - " מוצגים תצלומים משלוש סדרות: "משבר", "נחמה" ו"כאב", שנוצרו במשך העשור האחרון ושלא הוצגו בארץ. הגיבורה החוזרת בכל התצלומים היא הדמות האנושית ואצל קרוצ'י מדובר כאמור במשפחתה. ההשוואות המתבקשות הן לצלמות האמריקאיות סאלי מן ונאן גולדין ובאופן מסוים גם לצילום של ניקולס ניקסון, העוקב אחר אשתו ואחיותיה בסדרה "האחיות בראון" כבר יותר מ-30 שנה. בארץ אפשר לחשוב על זיקה לשמחה שירמן ובועז טל.

קרוצ'י יוצרת תצלומים בצבעוניות עשירה, לפעמים עד כדי תחושה שאפשר למשש את המראה. חבל שבתערוכה חסר סוג של דיוק וכך עבודה כמו "סוד", שבה לחי גבר נצמדת ללחי אשה, נראית כמעט שטוחה בגלל הדפסה בעייתית.

בתצלומים של קרוצ'י הגוף מוצג כזירה של זיקנה, קמילה, חיוניות, יופי, נעורים, לבלוב, תשוקה, תאווה מותרת ואסורה. העירום אצלה הוא לא רק עצם הערטול אלא לעתים חגיגה של עירום, השלה של פחדים וחששות, של ריסון ומוסכמות, נבירה בעצם פעימת החיים מתחת לבשר. קרוצ'י במיטבה היכן שהיא נפרדת מסוג של נרקיסיזם שמלווה חלק ניכר מדיוקנאותיה העצמיים, שהם קרקע בטוחה למדי לפעולה, ופונה למקומות הרחוקים יותר של בחינת קצוות.

חולשת הבשר, פגיעות ושבריריות הן נושא מרכזי של קרוצ'י. ב"כאב מספר 11" היא צילמה את עצמה, במה שנדמה כעירום מלא, תלויה-מקופלת מעל מוט המונח בין שני קירות של ארונות במטבח צר מאוד. ראשה תלוי כלפי מטה, שערה הכהה משתפל ובגווה הרזה בולטת כל חוליה בעמוד השדרה, כל בליטה של כלוב הצלעות. לולא מה שנראה ככרית קטנה בין קרש העץ לבטן המקופלת היה הדבר נראה כתיאור עינוי מימי הביניים: גב מוכן למלקות, דמות במצב של חוסר ישע מוחלט ושל מחיקה.

עוד עבודה בולטת, שונה מאוד, היא תצלום קטן שבו נראית יד אמה של קרוצ'י המלטפת את גווה של האמנית אחרי שהסיטה הצדה את שערה הארוך. הרבה עדנה יש ביד המטופחת המבוגרת, הנוגעת לא נוגעת בעור שגונו כשנהב. השער הכהה נראה כים גואה שנסוג והותיר אחריו מרחבי חול בהירים.

קשה לראות כיום בחושפנות שבתצלומיה של קרוצ'י עניין מפתיע או יוצא דופן. בימי תוכניות הריאליטי והצילומים און-ליין של בתים פרטיים (ולהבדיל אתרי פורנוגרפיה) החשיפה של קרוצ'י אינה סיבה מספקת להיקסמות ממנה. כוחה של אמנותה טמון באיכות הטורדת שלה, הנובעת מההקפאה הצילומית. בתצלומים, המיטלטלים בין מראה מבוים לחלוטין למראה "אקראי", מתרחשת הפקעה מהחיים; והמרחק הזה בין המיידי והאוניברסלי לבין המוזר, לפעמים כזה הנושק לטאבו מיני, הוא שמעורר עניין במרחב ההתבוננות שמציעה קרוצ'י.

קרוצ'י מתייחסת בהרחבה לתולדות האמנות המערבית ודומה שהיא ששה להטמיע עולם אסוציאציות הלקוח בעיקר מהרנסנס האיטלקי. בתצלום "דובדבנים שאכלתי בעצמי", למשל, נראים האמנית ובן-זוגה יושבים עירומים על שמיכה ורודה סרוגה, כך שרק חלק מגופם גלוי. ביניהם צלוחית לבנה פשוטה שניילון נצמד שכיסה אותה מופשל לצד אחד. קרוצ'י אוחזת בדובדבן אדום כטיפת דם, שכמעט נוגע בשערה היורד כווילון מרפרף על שדיה. הרמיזה לחווה מקראית, לאשה המפתה-המדיחה, גלויה לחלוטין וכך גם ההתייחסויות לאמנים, מבוטיצ'לי ועד לוקאס קראנך.

בעבודה הזאת, כמו בתצלום "אני לא מקבלת מספיק תשומת לב" שבו היא שרועה עירומה כנגד גוף בן-זוגה הישן ומישירה מבט למצלמה, קרוצ'י מתייחסת לסטריאוטיפים תרבותיים בסיסיים על אודות נשים - האשה המפתה והאשה התלותית - האחוזים זה בזה. הדיון אם היא עושה זאת מתוך עמדת כוח או מתוך הפנמת סטריאוטיפים שייך לדיון בשאלות של פמיניזם ופוסט-פמיניזם.

יופי שטוח

תחושה של החמצה מתלווה לתערוכה של אורי גרשט, "Falling Petals" בגלריה נגא בתל אביב. גרשט, אמן מצוין, צילם ביפאן עלי כותרת של עצי דובדבן שנשרו כים של עלעלים בצבעים רכים, לבנים-ורודים-סגולים.

הטקסט הנלווה מצביע על מורכבות התפישה של פריחת הדובדבן, המסמלת הן את החיים והן את היותם בני חלוף. מאז המאה ה-19, ימי שגשוגה של הלאומנות היפאנית, ובמיוחד בעת מלחמת העולם השנייה, הודגש יופיה של הפריחה - ומשכה הקצר - בהקשר של הדר המוות של צעירים על מזבח הלאום.

ואולם, הקישור של גרשט בין יופי למורבידיות נשאר בטקסט. חוץ משתי עבודות שמצולם בהן נוף נרחב ולא עץ בודד או עננים של עלי כותרת, התצלומים עצמם אינם משגיבים את היופי. ברובם הוא נשאר שטוח. כך, גם המשחק בזיכרון האימפרסיוניזם, בעיקר הצרפתי, עם ההשפעה היפאנית הנרחבת עליו - אינם מעלים ואינם מורידים, והצופים יוצאים מהתערוכה בדיוק כשם שנכנסו.

אלינור קרוצ'י: "אהבה, למרות - ". אוצרים דנה גילרמן ושגיא רפאל שני. גלריה טבי (אחוה 24, נוה צדק), תל אביב. שעות הפתיחה: יום חמישי 11:00-19:00, יום שישי 10:00-14:00. עד 17.10.

אורי גרשט: "Falling Petals". גלריה נגא (אחד העם 60), תל אביב. שעות הפתיחה: ימים שני עד חמישי 11:00-19:00, שישי ושבת 11:00-14:00. עד 20.10.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו