בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביתי הוא מבצר האמנות שלי

הסטודיו של חנה שביב מפוזר ברחבי ביתה היפואי, ואביזרי הבית והגינה הם נושאי הצילום שלה. בפרויקט חדש היא יוצרת עבודות רקמה סביב תצלומי אלימות ואימה מפורסמים

2תגובות

הסטודיו של חנה שביב הוא עוד פינת עבודה בביתה, אבל למעשה היא מנצלת כל חלל בביתה לצורכי יצירה. בית זה גם משתקף בעבודותיה. ביתה של שביב, בת 62, נמצא ברחוב קטנטן ושקט באזור המכונה יפו א' או לב יפו. שער מוביל לתוך החצר הפרטית המטופחת, העמוסה בצמחים, באגרטלים ובחפצים נוספים שנגלים רק במבט שני ושלישי: קן ציפורים, גמד גינה ועוד.

התפרסותה של שביב בחללי הבית השונים ניכרת כבר מהכניסה: שולחן האוכל הצמוד למטבח, למשל, מכוסה כולו בבדים וחוטים שהשתרבבו והתפזרו מתוך קופסה כסופה. אלה משמשים את שביב בסדרת עבודות חדשה. "נכנס לי הג'וק לפני שבועיים. בדרך כלל אני לא בן אדם שרוקם", היא מעידה על עצמה.

מן הבדים הספורים שהיא כבר הספיקה לרקום נשקפות סצינות מפתיעות, אלימות באופיין או בסיפור הזוועה העומד מאחוריהן. כגון תצלומו המפורסם של אדי אדמס שתיעד מפקד משטרה מוציא להורג אסיר וייטקונג בשנת 68', או תמונתו של הצלם ברקאי וולפסון אשר תיעד חיילים בציר פילדלפי זוחלים על האדמה ומחפשים אחר שרידי גוף של החיילים שנהרגו בהתפוצצות הנגמ"ש.

"אלו תמונות שנחרטו לי בזיכרון. זוהי מעין תגובה נשית לפעולה גברית - הרי מה יותר נשי מלרקום?". לשביב יש עוד רשימה ארוכה של תמונות שהפכו זה מכבר לדימויים מכוננים של המאה ה-20 וה-21, כולם טעונים במיוחד או קשים לצפייה.

מאחורי המטבח הפתוח לסלון ישנה פינת עבודה מרווחת, הכוללת שולחן וספה מוארכת המוצבים תחת חלון גדול ויפה. זוהי פינת העבודה הרשמית, אבל עם השיטוט בבית מתגלים במהרה עוד ועוד אזורים שסופחו. מה שאיפשר את ההתרחבות היה בין השאר פרידתה של חנה שביב מבעלה, הארכיטקט אורי שביב. לאחר שחדר העבודה שלו התרוקן היא הפכה אותו לחדר של איחסון ותצוגה להדפסות הגדולות של תצלומיה, והאזור שמחוץ לחדר הפך לפינת אחסון נוספת.

את פינת העבודה הרשמית בחרה שביב עוד כשהיא ואורי שיפצו את הבית. "הפינה הזאת יותר קשורה לסלון ולמטבח. ככה אני יכולה לשים סירים, לשבת לקרוא, לכבות את הסירים ולהמשיך לעבוד. יש ציירים שצריכים לצאת מהבית ולהיכנס לחלל משלהם, שיש בו פרטיות, שמנותק מהיום יום, משהו אוטיסטי כזה. הם בעצם הולכים ל'קוביה הלבנה', לגלריה שלהם. אצלי זה אחרת".

לפני שעברה עם משפחתה ליפו, התגוררה שביב בהרדוף, ואז דווקא היה לה סטודיו מחוץ לבית - קרוואן בן שני חדרים. בחדר אחד היא עבדה עם המחשב ובשני הוצבה טלוויזיה, מה שהפך אותו במהרה לחדר ילדים, שהיו מגיעים מדי יום עם חבריהם.

"חשוב לי לעבוד במקום שבו אני חיה", היא אומרת. "אני גם מוצאת את עצמי מצלמת את הוואזה, את החלון, את החצר. אני ניזונה מהסביבה ובהחלט קשורה למקום שבו מתנהלים חיי". שביב משתמשת בכל הבא ליד, ולדבריה הופיעו בעבודותיה כמעט כל חפץ ופריט בביתה: פסלון של סוסים, צמחים, פסל של תפוח, עמוד אבן שהפך לשולחן, ועוד. תצלומיה התלויים ברחבי הבית חושפים פנים מגוונים של המקום. בין החדרים תלויות גם עבודות של קולגות, כמו ציור חמניות יפה של מאיה כהן לוי, עבודת בד גדולה של ג'ניפר בר לב ואחרים, וגם עבודות של בנה שייה.

בפינת העבודה שלה תלויים מספר תצלומים, ובהם שניים ישנים שצילם אברהם סוסקין: האחד של בניית נווה צדק בתל אביב, תצלום החוגג את העיר ואת השכונה החדשה; התצלום השני הוא נוף של שדה שום. מצידו השני של המחשב תלוי דיוקן בשחור-לבן של אחיה שנפטר. אחת מהסדרות האחרונות שהיא צילמה נעשתה בסמוך למותו - סדרה של פרחים קמלים.

עד לפני שלוש שנים התגוררה המשפחה זמן רב ביפו העתיקה. שביב מספרת כי המגורים שם וההיכרות עם שכניה ועם בתיהם, הובילה אותה ליצירת סדרה בנושא. "לא רק שאף סלון בבתי השכנים לא דמה למשנהו, אלא שאף אחד מהם לא דמה לסטנדרטיזציה של הסלון הישראלי - חדר פתוח למטבח עם תריס גדול השופך אור פנימה ועם הספה הקונוונציונלית. השכנים שלי חיו בדירות עתיקות עם קמרונות, שערים ופיתוחים מרהיבים. הם אספו עתיקות ובנו דברים בעצמם, וזה הניע אותי לצלם שם. בדיוק קניתי אז מצלמה דיגיטלית טובה ובער לי לקחת את הצילום הדיגיטלי למקום אישי, והדרך שלי לעשות זאת היתה לצלם את החלל ולשחק עם הזוויות".

שביב צילמה כל סלון מכ-20 זוויות שונות ולאחר מכן מיזגה ביניהן בעבודה מחשב פשוטה, כך שבמבט ראשון שום דבר אינו נראה חריג, אך משמשתהים מול הדימוי הפרספקטיבה אינה נראית הגיונית והעיוותים במרחב מתגלים. זוהי דוגמא אחת לשימוש בדיגיטלי, ועם זאת שביב מודה שהיא מעולם לא עזבה את הצילום האנלוגי והיא מתמרנת ביניהם לפי הצורך.

בעבר היה לה חדר חושך בבית, אך עם השנים הפונקציה הזו הלכה והתייתרה באופן טבעי. כיום היא מדפיסה במדרשה לאמנות בבית ברל, שם היא גם מלמדת, ובמקומות אחרים. שביב נזכרת שבתחילת דרכה כצלמת היא עבדה ב"יריקות", כהגדרתה: "יריתי אז לכל מיני כיוונים, אבל היום כשיש לי יותר עבר שהצטבר, אני יודעת יותר עם מה אני מתעסקת ולאן אני הולכת". דרך העבודות התלויות בביתה ניתן לראות איך התפתחו הנושאים מסדרה לסדרה. לדברי שביב, היא עובדת כמעט תמיד בסדרות ועבודה על סדרה יכולה להימשך גם שנתיים ושלוש.

"אם אני מסתכלת על עבודות מלפני זמן, ובעיקר על תצלומים, יש שם תמיד חיפוש הקשור בדברים הבסיסיים, בחיים ובמוות. זה נושא שתמיד חוזר אצלי", היא אומרת. שביב מגדירה את עצמה כאנתרופוסופית. "קודם כל ישנו חיפוש רוחני. גם לפני האנתרופוסופיה שאלתי שאלות על חיים ומוות, אך האנתרופוסופיה נתנה לי כלים. היא עשתה לי את החיבור בין גוף, נפש ורוח. זוהי תפיסה שמדברת על האדם כיישות שלמה והיא כרוכה בהתבוננות עמוקה, שמצאה את דרכה גם לצילומים". *

השמש מאוד שימושית

* מיקום: יפו

* זמן: 3 שנים

* גודל: 6 מ"ר + חדרי אחסון

 

כל הבית בנוי באופן שמכניס פנימה כמות מקסימלית של אור. דרך החלונות הרבים ודרך קטעי הזכוכית החלבית בגג נשטף הבית באור טבעי. שביב מעידה על עצמה כאדם של בוקר. לא רק משום שהיא אוהבת לעבוד בשעות האלה, אלא גם משום שאור השמש הכרחי לעבודתה כיוון שהיא מצלמת הרבה בבית. "הערב הוא בכלל לא אופציה טבעית".

את הרקמה, לעומת זאת, היא תחמה דווקא לסוף היום: "בשעתיים האחרונות של היום יש משהו שמשרה עליי שלווה. לשים מנורה, לרקום ולהקשיב לרדיו. לא היה לי קל להכניס את זה לסדר יום, ובשעות האלה זה השתלב. הרקמה היא פעולה מונוטונית שמצריכה פחות ריכוז, בהשוואה לצילום שמצריך ריכוז רב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו