בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מצפון? בולשיט

מתנגד-הכיבוש שנהה אחר קצינים גבוהי-דרגות. האמן השנוי במחלוקת עזה שהותיר חותם על פני הארץ כולה. יגאל תומרקין - נזכר בעבודה עם ברכט, ברומן עם כלי הנשק ולא מתחרט על שום דבר

32תגובות

בתומרקין החדש מחפשים תמיד, אינסטינקטיבית, משהו מתומרקין הישן, בלוויית תוספת. בכל תומרקין מחפשים את ה'משהו' התומרקיני", כתב עליו פעם האוצר הוותיק יונה פישר. כיום המשימה הזאת קשה מתמיד. יגאל תומרקין, "הילד הרע" הנצחי, כבר כמעט בן 80 וזה כמה שנים הוא מתקשה ליצור ואינו שותף לשיח הציבורי כבעבר. הוא אינו בקו הבריאות, ובכל זאת, "המשהו התומרקיני" לא נעלם, אולי אף זוקק: על השאלה מהי תרומתו הגדולה ביותר לאמנות הישראלית הוא עונה: "אני עצמי".

הפגישה הראשונה עם תומרקין מתקיימת בביתו במרכז תל אביב. בימים אלה הוא מציג תערוכה בגלריה חזי כהן בעיר. את פני מקבלות נביחותיהן של שתי כלבות הפודל הלבנות שכמו מגוננות עליו. תמיד היו לו כלבים. פעם היו אלה שני כלבים שחורים וקשוחים. כעת הוא ישוב בכורסת עור שחורה, בבגדים קצרים החושפים מספר רב של קעקועים דהויים. על חולצתו מתנוסס דיוקנו של המאפיונר האיטלקי-אמריקאי אל קפונה; אולי מעין תזכורת לתערוכתו "הגנגסטרים" שהוצגה בגלריה גורדון בשנת 1967.

בשונה מהסיפורים והאזהרות לקראת הפגישה, תומרקין חייך עם בואי ולחיצת ידו היתה חמה וכנה. קרנית שחורי, בת זוגו זה כעשר שנים, בת 66, שותפה מלאה לשיחתנו.

בפגישות עמו השיב תומרקין תשובות קצרות, במלים ספורות, לא פעם בקושי רב. עם זאת, הבעות פניו העידו על תחושות וזיכרונות שלא תמיד הצליחו לבוא לידי ביטוי בדיבור עצמו: כך, למשל, אורו עיניו לשמע שמותיהם של יצחק דנציגר ואף יוסף זריצקי; "הערכתי את ההתמדה של זריצקי, את התרבותיות של דנציגר", אמר. לעומת זאת נראה כעוס למדי כשהוזכר שמו של אורי ליפשיץ המנוח, שעמו הציג פעם תערוכה משותפת. הבעיה הכי גדולה שלו, אמר עתה תומרקין, היתה ש"הוא היה אידיוט".

קובי קלמנוביץ'

לשמע שמה של עיר האורות פאריס הוא נדלק מיד, כמו מגשר על המרחק הגיאוגרפי ועל הזמן הרב שעבר שעבר מאז שנות ה-50, אז ביקר בה לראשונה ומאז לא חדל. בכלל נדמה כי לבו של תומרקין במערב - באירופה על עושרה התרבותי. כשאין לו מה לומר או כשסבלנותו פוקעת הוא אומר משהו ביידיש, ושחורי ממהרת לתרגם. שפת ילדותו, הגרמנית, פוקדת אותו בשנתו, מספרים השניים.

לקסיקון התנגדות

סקרנות גדולה אחזה בי לקראת הפגישה עם תומרקין, בשל אירועי הקיץ המסעירים - ההתעוררות החברתית והמאבק הציבורי - ובשל המוניטין שיצאו לאמן השנוי במחלוקת. מה יאמר תומרקין? האם ישתלח במדינה? בראש הממשלה? או שמא, בדווקאות אופיינית, יתנגח במוחים?

ומה בנוגע למחאת האמנים הפלסטיים, שהתעוררו רגע לפני פתיחת האגף החדש של מוזיאון תל אביב ובעקבות מותו של המנכ"ל והאוצר מרדכי עומר, ומתחו ביקורת על מינהל לא תקין? הלוא תומרקין הצטיין ביריקה על הממסד, לבטח יקפוץ על המציאה.

"אני מעודכן אבל לא כל כך ער לזה", הוא מפטיר.

נבירות בארכיונים מלמדות כי בעבר דבר לא חמק מעינו הבוחנת והביקורתית של תומרקין. על מאות מאמרים וכתבות שפורסמו בעיתונים השונים מאז תחילת שנות ה-60, אם על אמנות, תיאטרון, ספרות, פילוסופיה, כלכלה או פוליטיקה, היה מזדרז לכתוב "תגובה למערכת". הוא התייחס לאינספור מאורעות היסטוריים, במדינת ישראל ובעולם כולו, אם בכתב ואם ביצירתו. במצטבר העמיד תומרקין לקסיקון התנגדות עשיר במיוחד.

רן ארדה

כעת אפילו לא שמע על הסערה סביב מוזיאון תל אביב, אבל לפני 40 שנה בדיוק היה תומרקין בחוד החנית של הביקורת בעניין עתידו של המוזיאון העירוני: ב-1971, עם פתיחת המוזיאון במשכנו הנוכחי, שדרות שאול המלך, כתב תומרקין לעיתון "הארץ": "המוזיאון מחטיא את מטרתו, הנו בומבסטי, מכוער מבחוץ, אולמותיו גבוהים מדי ומגמדים כל יצרת אמנות". כמו כן מתח ביקורת על אורך כהונתו של מנכ"ל המוזיאון אז, ד"ר חיים גמזו, ציין את חשיבות הרוטציה והוסיף כי חשוב לדאוג למעמד האמן.

באחת הפגישות עמו, שהתקיימה לפני 20 בספטמבר, אני מזכירה לתומרקין כי הפלסטינים עשויים להכריז על מדינה עצמאית, בגבולות 67'. "כשהיא תבוא נדבר", הוא מגיב.

ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, כשהאווירה היתה מתוחה מאי-פעם, פירסם תומרקין יחד עם האדריכלים צבי הקר ואלדר שרון מאמר דעה ב"הארץ". "השלום חשוב ממלחמת דמים", כתבו. "יש למצות את כל הדרכים הפוליטיות ולהשאיר את המלחמה כברירה אחרונה".

שנתיים קודם לכן הוא ושני חבריו, הסופר עמוס קינן והבמאי אורי זוהר, נכנסו לשטח צבאי סגור (שטח 9 בגליל) בעקבות מעצרו של אורי דייוויס, שעבר לגור בדיר אל אסד במחאה על הפקעת אדמות בגליל בעבור הקמת כרמיאל, נשפט וישב בכלא במשך חצי שנה. השלושה עמדו לדין צבאי ופירסמו חלופת מכתבים בינם לבין לשכת ראש הממשלה. בפנייתם כתבו: "עברנו ביום 3.2.1965 על חוקי החירום במטרה מוצהרת למחות נגד חוקים שהם לדעתנו בלתי מוסריים, אינם מחויבי המציאות ומזיקים למדינה ולביטחונה... קיים במדינה מצב חוקי, שנוסף על היותו בלתי דמוקרטי הריהו מאפשר וגורם הרעלת היחסים בין שני העמים הגרים בארץ".

חיוך רחב עולה על פניו של תומרקין וזיק של שובבות ניצת בעיניו; "בטח שאני זוכר".

השלושה דרשו להיפגש עם ראש הממשלה במטרה להציע הצעה קונסטרוקטיבית להמרת חוקי החירום במערכת חוקים אזרחית. תשובה מלשכתו הפנתה אותם ליועץ לענייני ערבים, מר רחבעם עמיר. בתגובה כתבו: "איננו מבינים מדוע הפנית אותנו אל היועץ לעניינים ערביים - מערכת חוקים אזרחית היא עניינם של כל תושבי המדינה, כולל יהודים". הם חזרו על בקשתם וחתמו באיום כי ישובו לפעול בדרכים הפגנתיות אם לא ייענו.

"עשיתי משהו ראשוני. משהו פוליטי", אומר עתה תומרקין. במקרה זה, כמו בכמה אחרים, נקט תומרקין שפה ומחשבה אזרחית - שמקבלות מקום של כבוד בימים אלה של מחאה חברתית. הוא מרוצה מאבחנה זו.

יוסי שריד, חבר כנסת ושר לשעבר וחברו של תומרקין זה שנים, נזכר שהכירו בתקופה זו, אך חברותם נתהדקה בימי מלחמת לבנון הראשונה. "זה קרה בימים הראשונים למלחמה ומחמת הבדידות", מספר שריד. "אני הייתי היחיד במפלגת העבודה שהתנגד אז למלחמה ויגאל תומרקין גם הוא התנגד למלחמה, וכל אחד מאתנו, כמו עוד 20-30 אנשים בישראל, חשב שהוא לגמרי לבד, וכשגילינו שיש עוד מישהו משוגע כמונו עטנו זה על זה כמוצאי שלל רב". באותה תקופה נפגשו כל יום, הוא מספר, "והיינו מזילים דמעה איש בחיקו של חברו".

בעיני שריד, אמן החי ויוצר במציאות הישראלית ואינו מוצא דרך וחובה לעצמו להיות מעורב פוליטית הוא כמעין "אמן נכה". "אולי זו אחת הסיבות שנקשרה בינינו חברות ולא נקשרה אחת כזו עם אמנים אחרים".

הוא ירה בשדות

ביתו של תומרקין הוא כעין בבואה לדמותו הרב-גונית והרב-תרבותית: דמותו של אמן שהוא צייר ופסל, בונה אנדרטאות, תפאורן, פובליציסט וסופר. הבית גדוש בספרים - רומנים, מחזות, ספרי היסטוריה ואמנות; אוסף עתיקות וחפצים ממסעותיו בעולם ופסלוני קרמיקה של בתו הבכורה, אורנה תומרקין.

בעיני רבים, גם בעיני מבקריו ושונאיו, המטען התרבותי שנושא תומרקין הוא מתרומותיו הגדולות לאמנות הישראלית. "תראי את ההשכלה העצומה שהוא הביא לאמנות", אומר ההיסטוריון ד"ר גדעון עפרת. "הוא הראשון שקיים דיאלוגים עם ספרות, פילוסופיה, שירה ועוד. אין גבול לרשימה הביבליוגרפית המלווה את עבודותיו". עפרת מדגיש כי השכלתו ורוחב אופקיו השפיעו רבות על בני תקופתו ועל הבאים אחריו, וזאת בשונה מהדור הקודם לתומרקין אשר לדבריו "התגנדר בא-אינטלקטואליות".

אך מכל אלה גונבים את ההצגה פסליו ויצירותיו של תומרקין המפוזרים בכל הבית. על כן בסלון מונחת ליטוגרפיה צבעונית של פניו של המחזאי חנוך לוין, בין הדמויות היחידות שזכו להערכתו של תומרקין. קרוב לכניסה מוצב על הרצפה הפסל "הכניסיני תחת כנפך" שנוצר ב-64'-65'. הפסל - כעין מעטפת ברזל חלודה המקפלת תחתיה קני רובים וחלקי נשק אחרים - נשא מסרים מורכבים בנוגע למיליטריזם, לשימוש בנשק ולעננת המלחמה.

סמוך לדיוקנו של לוין ניצב אחד משלושת העותקים של פסלו "הוא הלך בשדות", הנמצא גם באוסף מוזיאון תל אביב. הפסל, שנוצר ב-67', הוא מיצירותיו החשובות ביותר של תומרקין: זוהי דמות אדם בגודל טבעי, עשויה כולה ברונזה. הראש היצוק הוא ראשו של תומרקין, מרכיב משקפיים צבאיים וחורץ לשון. חלקו הקדמי של פלג הגוף העליון שסוע וחשוף ובתוכו מצטופפים יחד קרביים ואיברים פנימיים יחד עם כלי נשק.

הפסל נוצר בהשראת הספר "הוא הלך בשדות" של משה שמיר, המציג את דמות הצבר יפה הבלורית אורי, וכן מתייחס לשירו של אלתרמן "האם השלישית" שבו מתואר בן ההולך בשדות וכדור עופרת בלבו. עפרת מדגיש כי חשוב להבין את ההקשר הפוליטי של אותם ימים: "זו היתה התקופה של אלבומי הנצחון, היתה אופוריה, דיברו על החייל העברי, הכובש המנצח, ואז בא תומרקין ויוצר את החייל העברי שאיברו מושפל, מוציא לשון ונושא בלבו כדור עופרת".

האמן יאיר גרבוז גורס כי "תומרקין הוא יסוד באמנות הישראלית". כמו שאדם רוצה לשפץ את ביתו ואיש המקצוע אומר לו: אתה לא יכול להרוס בנקודה זו כי יש בה יסודות, אומר גרבוז, "אי אפשר לדמיין את האמנות הישראלית בלי התרומה של תומרקין בשנות ה-60".

אתה לא אתה

תומרקין נולד ב-1933 לאב נוצרי ולאם יהודייה בעיר דרזדן שבגרמניה. לא ברור מה היה טיב יחסיה של אמו, ברטה גורביץ', עם אביו, השחקן מרטין הלברג. ב-1935 היא עלתה לארץ עם בנה הפעוט, ששמו המקורי היה פטר מרטין גרגור היינריך הלברג. בסרט תיעודי שנעשה על אודותיו, בסדרה הטלוויזיונית "ביוגרפיות ישראליות", סיפר תומרקין: "היטלר נתן את ההצהרה שלו בפברואר 33' ואמי, כך אומר אבי, התרחקה ממנו מיד. היא כל כך התייראה שנתקרבה אליו ומזה אני נוצרתי. סיפור די קיטשי ומרושע".

אמו השתקעה בישראל ונישאה להרצל תומרקין. לילד סיפרו שהרצל הוא אביו. בספרו משנת 1980 "תומרקין I" (הוצאת מסדה) מתאר תומרקין את שנות ילדותו המוקדמות, אז גילה קרעים בסיפור שגדל עליו. התקרית הראשונה אירעה כשנתקל בתיבה שחורה ובתוכה מערכת סכו"ם מכסף, שעליה כתוב "להרצל ובחירת לבו ברטה תומרקין ליום נישואיהם" בציון השנה 1936. "רבות היו השאלות. ימים ושבועות סובבתי סביב התיבה כשעיני מרותקות לטבלה הקטנה המסתיימת ב-1936 ואילו אני נולדתי בגרמניה בשנת 1933", כתב.

"פתאום קם העבר לתחייה. כן, אני דיברתי גרמנית ושמי היה שונה. זכרתי עמומות את אגם הוואנזה שליד ברלין ואת הברבורים". בהמשך כתב: "וכך ראשית הרס הילדות, ראשיתו של משבר האמון. קודקוד מרובע של כפית ‘מיכסף' ובו תבליט מלבני. נכס צאן ברזל של המעמד הבינוני של שנות ה-30 וה-40 בפלשתינה-א"י. מתנה מקובלת לפקיד בכיר ומהנדס. אותה כפית על קודקודה המרובע ותבליטה המלבני אומרת לי עד היום: אתה לא אתה והאם שאהבת שיקרה".

בשנותיו הראשונות בארץ גדל תומרקין בתל אביב, אחר כך נשלח לקיבוץ; רק לשמע השם מלה זו עוברת בגופו חלחלה ופיו מתעוות. "זה סיוט, זו טראומה. קיבוץ זה לא חממה לגאונים. קיבוץ בשבילי היה הדבר הכי איום. זה היה כל כך סטנדרטי, מחושב מראש, וכל כך לפי התקנונים והחברים והחברות. וכל פלוץ שהיית רוצה לעשות, תיכף יש אסיפת חברים".

את העיר בת ים, לעומת זאת, שבה התגורר בשנים מאוחרות יותר, אהב מאוד. הוא נהג לגלוש ולהפליג בים. על השאלה איזו תערוכה שלו הכי אהב, או היכן הכי נהנה להציג, הוא משיב "בבת ים".

לאחר שירותו הצבאי בחיל הים, החליף עבודות ולא מצא את עצמו. בספרו כתב: "שינסתי מותני ועליתי לעין הוד לרודי להמן. ביקשתי להיות לפסל". הוא זוכר כיום את להמן כאדם תמהוני, שלא דיבר עברית ועל כן שמח שלפחות תומרקין דובר גרמנית. "ממנו למדתי משמעת עבודה". עם זאת, בספר כתב: "שוב אחזני מחנק ותורתו של ליהמן, למרות שלמדתי ממנו רבות, לא מילאה את המחסור. לדוגמטיות שלו לא היתה שום אחיזה במציאות. מי שלא חשב כמוהו היה דגנרט, אויב, בוגד. שוב הפעם האשמות. תן להתפתח, בן אדם. תן להיות אמן, לא חקיין! החלטתי לעזוב. שלום לך עין הוד, שלום רודי, שלום ים - אני נוסע, אני רוצה להיות אמן".

בד בבד, בהיותו בן 21, גילתה לו אמו סוף-סוף את האמת. אביו, סיפרה, היה שחקן תיאטרון, חבר פעיל במפלגה הקומוניסטית. באותה העת נהפך האב לבמאי סרטים והזמין את תומרקין לברלין המזרחית להכירו. לאחר תלאות רבות, שכן זה לא היה עניין של מה בכך לטוס אז למזרח ברלין, נסע תומרקין, ב-4 באוגוסט 1955, עשרה דולרים בכיסו והרבה תקוות בלבו. בסרט תיעודי על אודותיו הוא סיפר: "פתאום היה לי אבא ביולוגי. הוא רצה לראות את השגר הראשון ששיגר תרתי משמע לארץ הקודש. הייתי סקרן לראות אותו".

הפגישה לא היתה מרגשת. תומרקין נרתע מהתנהגותו הדרמטית של האב, שניגש לחבקו אל מול כל הצוות שעבד עמו וקרא לו "בני שלי" בגרמנית. בהזדמנות אחרת, בעקבות ויכוח שפרץ בין השניים, סטר האב לתומרקין והלה גמל לו בזריקתו מבעד לחלון זכוכית.

עם זאת, בזכות המפגש הזה הכיר תומרקין שני שחקנים מהברלינר אנסמבל של ברטולט ברכט. אלה הציגו אותו לפני המחזאי והבמאי הדגול וכך זכה לעבוד אתו וליצור תפאורות להצגותיו, בהן "אדון פונטילה ומאטי משרתו". במשך שנים ועד היום מתאר תומרקין את דמותו של ברכט בהערכה רבה ומספר על השפעתו עליו. "היו בו לא מעט ציניות וסרקזם. ופיקחות יוצאת מן הכלל ויכולת ראייה שהיא מעבר לנייר. הוא סיפק לי מידת חופש בלתי מוגבלת", הוא מספר כעת.

קרנית שחורי זוגתו מספרת שעד היום בתו של ברכט שומרת אתם על קשר. עד לאחרונה "היא היתה שולחת כל חג מולד עוגת שטולנד ואנחנו היינו שולחים לה בכל חודש דצמבר ארגז פרי הדר".

גם בפאריס יצר תומרקין תפאורות להצגות, בהן "וויצק" של גיאורג ביכנר ו"ריצ'רד השלישי" של שייקספיר. הוא מספר שגם בארץ המשיך לעשות תפאורות והעריך את הבמאים חנוך לוין ונסים אלוני. "לשניהם היתה ציניות קלילה. אלה היו דמויות בלתי מתפשרות". בתערוכה שלו בגלריה חזי כהן (שתינעל בעוד ימים אחדים) מוצגים לראשונה רישומים ומתווים שיצר לתערוכות בשנים שחי בפאריס.

במחצית השנייה של שנות ה-50 הסתובב תומרקין באירופה, הכיר אנשים כמו המשורר הדאדאיסט טריסטן צארה ומבקר האמנות פייר רסטני, למד שפות והתוודע לתרבויות שונות. ב-1959 הציג את תערוכתו הראשונה, בגלריה "סן ז'רמן". אחד המבקרים כתב: "תומרקין הוא סזאר המשכתב את טאפייז" (הכוונה לצייר הצרפתי פול סזאר ולצייר הספרדי אנטוני טאפייז).

הוא כבר היה נשוי לנעמי, חברתו מגיל 16, ונולדה לו בתו הבכורה אורנה. ב-1960 שבה המשפחה לישראל והשתכנה בבת ים. בשנות ה-80 התחתן תומרקין שוב, עם נעמה לינסקיל הצעירה ממנו ב-27 שנים, ונולדו להם שני ילדים, יון, שהיה לשחקן ואליל נעורים, ודור, במאי ושחקן.

שחורי מספרת שהכירה אותו עוד ב-1973, אך השניים היו לזוג לפני כעשר שנים. באותה שנה ביקרה בגלריה גורדון בתל אביב, שם הציג אז תערוכה, וזה הפך את עולמה: "באתי מקיבוץ ואמא שלי החזיקה בכוננית שלה קטה קולוויץ, פיקסו ורודן ופתאום נחתה עלי המהומה הזאת. כבר התרגלתי אז לאמנות הישראלית: רפי לביא, אריה ארוך, קופפרמן ולאה ניקל, אך דברים כמו של יגאל לא ראיתי".

כשתומרקין נשאל מה זו משפחה בשבילו, הוא עונה: "להיות אבא". האם הוא קרוב לילדיו, מתעניין בדברים שהם עושים? תשובתו: "יש לי ברירה?"

יש לי חרא של אופי

בשובו לישראל הוזמן תומרקין על ידי האוצר יונה פישר להציג תערוכת יחיד בבית הנכות בצלאל - לימים מוזיאון ישראל. באותה העת גם חבר לדנציגר, שהשפיע עליו בכל הנוגע לפסלי החוץ הראשונים שלו.

מאז לא חדל להציג: מ-1961 עד 1974 הציג שלוש תערוכות יחיד במוזיאון תל אביב, ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה (לצד לאה ניקל ואריה ארוך) ובביאנלה בסאן פאולו וזכה בפרס סנדברג. במשך השנים הציג תערוכות בכל המוזיאונים החשובים בישראל ובגלריות רבות בעולם, בין השאר בפרנקפורט, פאריס, ניו יורק, לונדון וז'נבה.

בשנים הראשונות לאחר שובו לארץ היה בקשר עם הסוחר סם דובינר ולאחר מכן עבד עם הגלריות המרכזיות - גורדון, גבעון, מבט ועוד. לפני כשנתיים הוצגה תערוכה גדולה שלו, לציון 50 שנות יצירה, בגלריות זיסמן ואופל.

בנוסף לכך הציב תומרקין במשך השנים יותר מ-100 אנדרטאות ופסלי חוץ בכל רחבי הארץ, בהם אנדרטת השואה והתקומה בכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין כיום) בתל אביב (1974), ה"ביג צ'יף" בקריית שמונה (68'), אנדרטה לזכר הימאים שנספו בחיפה ועוד. כמו כן הקים חמישה גני פסלים - ביניהם בחולון, בתל אביב ובמושב בורגתה, היכן ששוכן הסטודיו שלו זה 20 שנה.

כבר בתערוכה הראשונה בישראל, ב-61', בלט ייחודו: הוא הציג אסמבלאז'ים גדולים בצבעי שחור וזהב, שבהם שילב יחד חומרים שלא נראו כמותם באמנות המקומית לפני כן - חבלים, קרשים, חתיכות ברזל, שרשרות - והכתים אותם בכתמי דם וצבע. אנשים אז לא ידעו כיצד לעכל את האמנות הזאת, ששברה כל מוסכמה של מדיום ותצוגה: היא לא היתה פסל משום שלא הוצבה על כן אלא נתלתה על הקיר, אבל גם לא היתה ציור כי שילבה רדי-מייד ותלת ממד. "הבד והפסל היו מרחב של שדות קרב אצל תומרקין", קובע עפרת.

בסרט בסדרת "ביוגרפיות ישראליות" אומר האמן המנוח רפי לביא כי בעיניו התרומה החשובה יותר של תומרקין היתה "האפשרות לא לעשות רק אבסטרקט לירי". גרבוז מסכים לדבריו של לביא ומוסיף: "הוא יצר דיבור על אומץ, על בהירות, הוא לא גימגם כמו הדור הקודם לו - דור שאופיין באפרוריות, מלנכוליה, עדינות והרמוניה"; כוונתו בעיקר ל"אופקים חדשים", לזרם המופשט הלירי שנודע בריחוק מהחברה והמדינה ובשימוש בצבעים עכורים משהו. תומרקין, לעומתם, "תפש את האמנות כמעוררת מחלוקת יותר". לביא, שהיה גם מבקר במשך שנים רבות, אמר בזמנו כי לטעמו העבודות הטובות של תומרקין היו דווקא העבודות הפחות ישירות, אלה שיצרו "אמירות חברתיות רחבות יותר".

בשנות ה-60 וה-70 היו תומרקין ויצירותיו לשיחת היום, בעולם האמנות ומחוצה לו. "אנפאן טריבל" ("הילד הרע" בצרפתית) הוא כונה במשך השנים. הוא שב מאירופה בדמות האמן הבוהמיין ועד מהרה מצא לו שותפים שנהגו כמותו - ביניהם דוד אבידן, נתן זך, אורי זוהר, עמוס קינן ומאיר ויזלטיר, חבריו לישיבה בבתי הקפה התל-אביביים "כסית" ו"קליפורניה". לדברי עפרת, "אז התגבשה דמות האמן האוונגרדיסט - האמן כשתיין, כפורע חוק, הכריזמה של האמן, האנטגוניסט כנגד החברה".

בני חבורה זו ותומרקין בראשם אף עלו לכותרות לא פעם בשל התנהגות אקסצנטרית ומשולחת רסן. בידיעה שפורסמה בעיתון "הארץ" ב-1963 נכתב: "גליון אישום על התנהגות פרועה במצב של שכרות והתנהגות בלתי צנועה הוגש נגד הצייר יגאל תומרקין, בן 30 מתל אביב וחברו שמואל קראוז, בן 28 מבת ים". בין השאר, מתברר, הפשיטו השניים את אחד הנוכחים במועדון "עומר כיאם" ביפו.

מתוך פסק הדין: "ההתפרעויות במקומות ציבוריים הולכות ומתרבות. הגענו למצב שאזרחים חוששים להיכנס למקום שכזה, מחשש שייפגעו על ידי אנשים חסרי אחריות". השופטת ציינה עוד כי "השתייכות למה שמכונה ‘בוהמה' אינה מקנה לאיש זכות יתר כלפי אזרחים אחרים. אין דפוסי מוסר מיוחדים לאנשי רחוב דיזנגוף". היא גזרה על הנאשמים קנס כספי, ערבות כספית על התנהגות טובה למשך שנתיים ופרסום התנצלות בעיתונות.

כל אזכור של התפרעות או התפרחחות מעורר בתומרקין חיוך שובב ומעיר מיד את הילד הרע שבו.

תומרקין, כרבים מידידיו באותה תקופה, אותם גברים ששתו לשוכרה והתנהלו בעיר כמו היו אדוניה, היו גברים מהזן הישן, "רודפי שמלות" כפי שכונו אז. בראיון לדן עומר ב-78' השיב לשאלת המראיין: "אני לא אנטי פמיניסט. כבודן של הנשים במקומו מונח. אני נגד ‘שחרור האשה' מכיוון שהנשים לא בנויות כמו הגברים". על פי אותו ראיון, בעיני תומרקין האשה היא גוף שרגליו על האדמה, אגן ירכיה רחב ויכולתה בין רגליה, בעוד שהגבר הוא בעל התשוקה, המצויה בראשו.

חברים רבים התרחקו ממנו במשך השנים. "חברות עם יגאל תומרקין זו משימה", מעיד אחד מהחברים הספורים שעודם בקשר עמו ומבקש שלא לציין את שמו. "זה לא עניין מובן מאליו וזה כל הזמן גם עומד למבחנים". חבר אחר אומר: "יגאל איש קשה. גם לעצמו, אני מניח, אך לא פחות מזה לאחרים. לפעמים הוא אומר דברים שהם לא בדיוק הדברים ראויים לומר".

אחרים, בהם אנשים שעבד עמם, שהציגו לצדו, שתמכו בו כשניסה לקבל את פרס ישראל עוד בסוף שנות ה-80 - כולם כאחד ספגו ממנו עלבונות, אם במאמרי תגובה שפירסם בעיתונות ואם בראיונות שקיים. רבים מעידים שקיבלו ממנו גלויות או מכתבים ובהם קללות והשמצות. עם אלה נמנים משה גרשוני, נעמי גבעון בעלת גלריה גבעון, שעיה יריב בעליה של גלריה גורדון, המבקר ראובן ברמן ואחרים.

"אני יודע שאני מעורר אנטגוניזם ואני חושב על זה די הרבה", אמר תומרקין בתוכנית הטלוויזיה "פגישה לילית עם קובי מידן" בשנות ה-90. "בעצם אני אומר את הדברים הנכונים אבל לא בזמן הנכון". בסרט התיעודי עליו אמר: "יש לי חרא של אופי. אני לא פוליטיקלי קורקט. אני ביקורתי ויש לי פה גדול. אני יודע שאני מזיק לעצמי, לטווח קצר ובינוני לפחות. אבל איני צהוב, איני שם רגליים".

במשך השנים רבים לא רק הרימו גבה על התבטאויותיו של תומרקין ועל גסותו, אלא גם ראו ניגוד פרדוקסלי בין אופיו זה לבין העמדה הפוליטית הפציפיסטית שזוהתה אתו. על כך הוא מגיב כיום: "סתירות? יכול להיות. אנשים צריכים להפריד בין יצירת האמן לבין האמן".

הפסיכואנליטיקן והמבקר איתמר לוי פירש זאת כפועל יוצא של מיתוס האינדיבידואליזם כשכתב על תערוכתו הרטרוספקטיבית של תומרקין שהוצגה ב-1992 במוזיאון תל אביב: "הגאונות והחופש הם גם המאפשרים לתומרקין לנהוג כאילו אינו כבול לעקרונות מוסר מקובלים. התוקפנות המאצ'ואיסטית וגסת הרוח שלו מתפרשת כמלחמתו הקדושה של הקורבן, ושיתוף הפעולה שלו עם מוסדות שונים, בחלקם מוסדות הדוגלים בהתנחלות בשטחים הכבושים, מוצדקת על ידי הערך הנשגב של חופש היצירה". אלה מייצגים בעיני לוי את "תמצית ההשחתה של המיתוס המודרניסטי".

ואמנם, תומרקין אינו מקל על הבאים לפענח את דמותו. ב-1971, למשל, הוא יצר פסל ברזל של שובך יונים ובחנוכתו הפריח ממנו יונים לבנות, כסמל לשלום - אך עשה זאת בהתנחלות שילה. ההיסטוריון תום שגב, שריאיין אותו ב-91', התייחס לפרדוקס זה בדמותו: "בסוף הוא בכל זאת הסביר לי מה הוא, איש השלום, עושה בגולן", כתב שגב. "הוא חי רק פעם אחת והמחויבות שלו לעבודתו עמוקה מכל מחויבות אחרת, לרבות מחויבותו למשפחתו. לכן הוא עובד במקום שנותנים לו לעבוד על פי התנאים האמנותיים שלו ומציב את פסליו במקום שרוצים לראות אותם". שגב חותם את הראיון כך: "'אז אתה אופורטוניסט', אמרתי. ‘אז אני אופורטוניסט', אמר תומרקין".

בצד התנגדותו למלחמות ולכיבוש השטחים, הירבה תומרקין להתחבר עם אנשי צבא בעמדות מפתח - בהם יעקב רענן שהיה מפקד הצוללת דקאר, אורי שגיא (אייזנברג) ושמואל גונן (גורודיש). "בין חברי תמיד היו אנשים חריגים: אנשי עולם תחתון, כמרים, מהפכנים, וגם גנרלים והחריגים שבהם", אמר בראיון בעבר. גם היום הוא לא רואה בכך כל בעיה.

"היתה לו הערצה לקצינים, שלא תמיד היתה ברורה לי", אומר שריד. "היו לו איזשהו עיוורון דרגות, דבר שנראה לי משונה במיוחד שמדובר באדם כמוהו". בהקשר זה ראוי להזכיר את עבודתו "דיוקן האמן כלוחם צעיר" משנת 1966; הזיהוי בין אמנות למלחמה היה שם מתחילת הדרך.

גרבוז סבור כי זהו מאפיין דורי; דור ההורים עושה דבר מה והדור שאחריו מעמיד מודל משופר. "האמנים הפוליטיים שבאו אחריו מדויקים יותר ונקיים יותר מהערצת כוח". הוא מצביע על ההקשר התקופתי ומסביר שככל שתומרקין שבר מוסכמות, שחט פרות קדושות וביקר את החברה, את המיליטריזם ואת הממשלה, "יש הבדל בין מי שגדל היום לבין מי שגדל בשנים המוקדמות של המדינה, כשמעמד הצבא היה שונה וערך המלחמה היה שונה. אצל מיקי קרצמן למשל כבר אין הסממנים האלה".

משנות ה-60 השתמש תומרקין בנשק כחומר גלם קבוע בעבודותיו. הוא זוכר היטב כיצד החל הרומן הזה ומספר שראשיתו בביקור שלו במגרש גרוטאות של צה"ל: "עשיתי עיניים פה ושם ואז התאפשר לי להיכנס. ראיתי כי טוב וחזרתי. גרוטאות נשק זה חומר מצוין. לרגע לא היתה לי רתיעה ממנו. יש שלב שהנשק חדל בכלל לעורר אסוציאציות קשות. נשק זה דבר אסתטי. ובכלל, רוב כלי הנשק שהשתמשתי בהם, חתכתי אותם, התכתי אותם והתעמרתי בהם".

על האנדרטה שהקים בבקעת הירדן בהזמנתו של רחבעם זאבי - המורכבת מקנה פלדה שחור עשוי מחלקי נשק, הפורץ מתוך קירות בטון לבנים ומזדקר לגובה של 21 מטרים - אמר פעם ההיסטוריון היהודי-גרמני ג'ורג' מוסה שהיא משקפת "מיליטריזם דוחה".

ואולם, אף על פי שפסליו של תומרקין הרבו לעורר זעם הן בקהילת האמנות והן בציבור הרחב (האנדרטה לשואה ולתקומה בתל אביב הוקמה לאחר התנגדות ומחאה ציבורית נרחבת) - הם פוזרו לאורכה ורוחבה של מדינת ישראל והותירו חותם ייחודי במרחב הציבורי. גם דמותו השנויה במחלוקת והתבטאויותיו הבוטות, שבגינן הואשם בגזענות, שוביניזם ועוד, לא מנעו הצגה נרחבת של יצירתו. איך זה קרה?

נראה כי הממסד ניהל אתו יחסי אהבה-שנאה מובהקים. מה גם שבמשך שנים, לפני התחזקותם של נציגי המפלגות הדתיות בכנסת ובממשלה, נוהלה המדינה במידה רבה בידי גנרלים; אלה, שלא במפתיע, אהדו את פסליו של תטומרקין ובתמיכתם הוא נהפך לאמן האנדרטאות המיוצג ביותר. תומרקין עצמו מאמין בלב שלם כי הסיבה להצלחתו היא שהוא הטוב מכולם. גם את פרס ישראל שניתן לו ב-2004 - למרות התנגדות שעוררו התבטאויות גזעניות שלו - הוא האמין שהיה צריך לקבל כשלושה עשורים קודם לכן.

עפרת סבור כי שורשי הפרדוקס התומרקיני בביוגרפיה של האמן: את הסתירה שבין עבודותיו שניפצו את מיתוס תש"ח לבין משיכתו לכוח ולנשק הוא מסביר בהתנהגות של "בן המורד ורוצח בה בעת" ומזכיר בהקשר זה את יחסיו של תומרקין עם אביו.

כאשר תומרקין עצמו מתבקש להתייחס לפרדוקס, הוא יוצא משלוותו ויורה: "אני כוחני. אם אני שלם עם זה? אין לי ברירה. מה עושה גיבן? יש לו גיבנת".

מה היה יחסך לשדה האמנות שהגעת לישראל ומה היו התגובות הראשונות לעבודותיך?

"לא התעסקתי בזה. אמן מתעסק באמנות שלו ולא במה הקהל שלו חושב".

מהו מצפונו של אמן בחברה?

"אין כזה דבר. למה? משום שזה בולשיט. יש לי מצפון אבל לא כאמן".

איך עברת מפיסול לאנדרטאות? הרי אנשים לא הבינו את הפיסול שלך.

"אנסתי אותם".

היש הבדל בין השניים - בין פיסול לאנדרטאות?

לא. שניהם עומדים יציבים. הנוף אולי. שמחתי למשל להציב פסל במדבר, לראות את המדבר. הוא רחב ונדיב מבחינת שטחים ואור".

עד כה, לאילו הכרה, יחס וטיפול זכית מצד שדה האמנות?

"כמעט מספק".

מה היה חסר?

"יותר".

זה שנים אתה פועל באופן עצמאי ומעולם לא נקשרת לגלריה לזמן ממושך מדי. כמו כן, בדרך שרפת לא מעט גשרים וקוממת לא מעט אנשים שלא מעוניינים לעבוד אתך בשנית.

"בעיה שלהם".

האם אתה מתחרט על משהו שאמרת או עשית למישהו?

"אנשים תמיד נפגעים. הייתי נוהג אותו דבר גם היום. Non, je ne regrette rien" (מלות השיר של הזמרת הצרפתייה אדית פיאף, "לא, אני לא מתחרטת על דבר").

במבט רטרוספקטיבי, איזה עשור בקריירה שלך היה החשוב ביותר, פורץ הדרך?

"העשור הבא".

מהי התערוכה הכי חשובה שהצגת?

"זו שעוד לא הצגתי".

ומהי התרומה הגדולה ביותר שלך לאמנות הישראלית?

"אני עצמי".

שחורי מחייכת בחום ותומרקין מאבד את סבלנותו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו