בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיהו יגאל תומרקין - אמן מקורי ונועז או קלגס תרבות?

58תגובות

קראו לו ברזלן. אינסטלטור. הפה והטלפיים. האם צדקו? האם תומרקין הוא אמן מקורי המתאגר את המחשבה בחברה שמרנית, לבנטינית, הומוגנית, אדם נועז ששוחט פרות קדושות ומתנהל בעצמאות וחוסר פחד בחברה ותרבות מסורסים, או שהוא פרובוקטור בגרוש, קלגס-תרבות אלים, וולגרי, צעקן?

אי אפשר לדבר עליו מבלי שזה יהיה דיון על גבריות. גבריות גדולה, ארכאית, פטריארכלית, כוחנית, קשוחה וסנטימנטלית, התובעת לעצמה איכויות של שירה. גבריות המערבת איכויות של פאתוס וצינה, גנרליות וליריות, תחושת גלות ונרדפות עם צבאיות וטריטוריאליות מוגברת.

תומרקין הוא לכאורה אדם של סתירות פנימיות, עניין המבטיח, על פי ההרגל האוטומטי, מורכבות אמנותית גדולה. במחשבה שנייה, ובמבט צמוד, מובן מאליו שבמשך 50 שנות יצירה יצטברו איכויות מסוגים מגוונים, התעניינויות בעלות מיקוד מתחלף ותזוזות. ודווקא המקרה של תומרקין הפוך - אין פער גדול בין יצירות תחילת הדרך שלו לבין תקופות השיא ואחריהן. יש דווקא יציבות סגנונית איתנה, מתמשכת, חוזרת על עצמה. לעומת אמנים אחרים, בעלי נפחי יצירה המתפרשים על פני שנים ארוכות, אצלו קשה לגלות תהפוכות, לעקוב אחר תהליכי שכלול שפה או העמקת ניואנסים.

במשך השנים מאפייני יצירתו כמעט לא השתנו: צבעוניות דרמטית; הסבר מלא או מפתח טקסטואלי בגוף היצירה עצמה או לפחות בכותרתה; ריתוכים והדבקות חשופים, בדרך כלל של חפצים מצויים; חיבור בין חלקים גיאומטריים תוקפניים לבין חומרים רכים ואורגניים, ועומס. גם הנוסח הרגשני המתאר את האמן כצלוב, מרטיר, קורבן, נותר על כנו. מה שרואים זה מה שמקבלים. כל הזמן.

את תומרקין יש להבין מתוך פריזמה תקופתית, סיקסטיז ישראלי. הוא בנה של תקופה המאפשרת "ילד רע" בתרבות המקומית, מודל בוהמייני המאפשר גם דעתנות תוקפנית כלפי סדרי עולם ברמה הסימבולית וגם הסתופפות בצל הממסד ברמה העובדתית הקונקרטית.

החיפוש האמנותי של השנים האלה אחר שפה פרטית, מושגית וגופנית יותר מזו של "אופקים חדשים", וניהול משפט אייכמן בספירה הציבורית, השתלבו זה בזה לכלל יצירה של תחושת-הווה אזרחית. לידת העכשיו, קרא לזה יונה פישר. וזה נגמר, כמובן, ב-67'. אבל "סיקסטיז ישראלי" התקבע כמושג המסמן התנערות מסוימת מהממלכתי והממסדי, תשוקה לאזרחי ולפרטי, לאינטימי אפילו.

באמנות ייבא וקידם פישר בשנים ההן פרקטיקות אמנותיות חדשות ושיח פנים-אמנותי אוונגרדי שדן בעצמו במונחי אוטונומיית-האמנות, הנתפש כמנוגד למגויסות חברתית. אלה רגעי התהילה של תומרקין, ושם חשיבותו - כחבר בכיר בצוות הפריצה הרשמית של הסיקסטיז בישראל. הוא הראשון שיצר כאן אסמלבאז' - צורה היברידית המחברת בין הדו-ממד לתלת-ממד, מצרפת יחדיו עניינים לא קשורים. אצל תומרקין היו אלה חפצים מצויים, משומשים, שיצרו קונפליקט בין המלחמתי, האמנותי והגופני (מכנסיים ב"פאניקה אודות מכנסיים" מ-61' למשל, משקפי שמש ב"הוא הלך בשדות" מ-67', אפרכסת טלפון וכמובן פגרי ברזל וכלי משחית שיצאו מכלל תפקוד).

גם בשנים הבאות נהוג היה לראות בו האמן שחיבר בין שפת האוונגרד לפופ-ארט. החיבור הזה, ולא רק אצלו, יצר צורת-ביניים פיסולית ורישומית חסרת שם, שלרוב מכונה סוריאליזם, לא במובן של חברות רשמית בתנועה ההיסטורית, אלא כמה שהופך את הקונקרטי לסימבוליסטי, שהוא מסלקה סגנונית לכל מה שאינו נעתר בקלות להגדרות.

על ההשכלה הרחבה שלו אין עוררין. אבל בהתבוננות בעבודותיו מתחוור שהן משופעות בניים-דרופינג הרבה יותר מאשר בהשפעות אמיתיות, רציניות, על המעשה היצירתי. גדולי המשוררים, ההוגים והיוצרים זכו לדיוקנאות זהים בסגנונם (ון גוך, לאונרדו, ברכט, קפקא, בנימין), משל היה נער מעריץ, התובע מאתנו, הלבנטינים, את אנינותם מעצם סימונם החוזר ונשנה בכפייתיות.

בפועל, הושפע מהאמנים אנטוני טאפייז וקורט שוויטרס. כמי שלא ידע כיצד לתעל את כל רוחב הידע, לנקז אותו לתוך מהלכים דינמיים, ללקחים פנימיים, למסקנות חומריות וצורניות מתפתחות, תומרקין כמו נידון על ידי עצמו להישאר נער שובב, בוסרי, מלא תוכחה ומתפוצץ מעוצמה ריקה. המפלים המילוליים תיפקדו, לפיכך, ככיסוי. לא ליצירות ולא למלים לא היה סאבטקסט שצריך להתאמץ ולפענח.

גם יציקות הפנים, מסכות-מוות, חלקן בלשון מחורצת, כמעט תמיד עם קני-נשק שלופים כלפי חוץ, סייעו בניסוח סכימת ה"שיגעון" באמנות כהעוויות פנים. בפסליו הדיוקן מופיע כהתקף אפילפסיה שקפא, הטחת פאסיב-אגרסיב מתריס מהבטן ההומייה (לרוב מרוקנת, כך שהטורסו הוא מעין שריון צב חלול) כלפי הצופה הנכלם. חלקי הגוף התלויים והקטועים תרמו גם הם לאווירת העולם הפנימי המסויט, גרסאות פיסוליות של סלבדור דאלי. היציקות הלא מאוד מעובדות, החפצים המצויים הצבועים בגסות, התקבלו כ"התפרעות", כמניפסטציה של פראות.

הזהות הזאת בין פראות לחירות היא במוקד הסיקסטיז הישראלי בכלל ותפישת דמותו של תומרקין בפרט. הזיהוי המוטעה בין וולגריות אמנותית לבין "חופש" הוא תוצר קלוקל של חינוך מעוות לאמנות (עד היום מלמדים אותו בבתי ספר תיכוניים כ"סמל האמן המודרני העושה ככל העולה על רוחו") ושל קולנוע מיושן, שבו תהליך אמנותי אף פעם אינו חושב ומחושב, מתוכנן, עשוי בקפידה, זהיר, אלא דומה להשתוללות או להתקף זעם המייצגים נפש סוערת והרס עצמי.

נדמה שרק בסיקסטיז ישראלי יכול אמן המסתובב עם גורודיש לייצר גוף עבודות עצום כארסנל, רובו חמוש ומשוריין מכף רגל עד ראש, ולהציג את עצמו כאנטי-מלחמתי.

אבל תומרקין גם לא היה באמת פראי. אלה אם כן אתם באמת מזדעזעים מעטיפת חזיר בתפילין, פרובוקציה ילדותית שבמסגרתה מדוקלמים התפקידים על ידי הצדדים כמחזה משומש. או אם אתם מוכנים לשחק לידי מי שאומר ש"כשרואים אותם (את החרדים, ג"י) מבינים מדוע היתה שואה". גם אם ממש מתבקש שמי שמסתכסך ומסתבך בכל כך הרבה פרובוקציות זולות ומעצבן כל כך הרבה גורמים שמרניים, יתברר כנועז, רדיקל, אנין, ייחודי, מקורי, גאון. בפועל, תומרקין רק דיבר בצורה אנטי-ממסדית. הוא אמנם ייצר כותרות אצל המתפרנסים משערוריות, אבל שיתף פעולה עם כל קלישאה ממלכתית וממסדית ("השואה והגבורה", למשל. או "יורים ובוכים").

אף על פי שקודם במשך זמן מה על ידי יונה פישר, הבון-טון האמנותי המקומי מעולם לא אימץ את גרסת האקספרסיוניזם המשתלח שלו, הלא-מחזיק-בבטן, המתבטא, אלא העדיף את שפת המינימליזם האוניברסלי המאופק, הדיאלקטי, בעל הווליום הרגשי הנמוך ורוח האירוניה. גם אלה שעשו שימוש בברזל, לאו דווקא בחרו בגרוטאות ושאריות של כלים-מתים ופנו לאתוס אחר. מספיק להשוות את כלי הנשק המאיימים של תומרקין, את הסלעים והמשטחים המפולחים במוטות ברזל ענקיים, קורעים את השמים כמלאי האשמה דמומה - לאילוף מסת הברזל אצל דורצ'ין, למשל, או להפיכתו לדף ולרחם נוסח קדישמן, כדי להיווכח בהבדלים.

קולגות קרובים, מילייה, תלמידים וממשיכי דרך אין לו ממש. בכל זאת, קצת קשה להתקרב לאמן התחמושת המקפיד לשלוח פקסי-נאצה וגלויות-שטנה מחורזים. אבל למרות התעקשותו להשתייך למסורת המקולל, על ידי מוסדות המדינה כמעט תמיד התקבל. ועוד מתוך החנפה עצמית על מידת סובלנותם כלפי המשתלח.

אבן יסוד באמנות הישראלית, ללא ספק. אפילו זוכה פרס ישראל, שהציל את כבוד הפרס והשרה לאחר סירובו של משה גרשוני ללחוץ את ידה.

לאחרונה נשמעה הטענה שסיגלית לנדאו, על פסליה הפיגורטיביים האקספרסיביים ושפתה המיתית המוחצנת, היא ממשיכתו. יש בזה משהו. אבל מה שהנחיל מצוי בעיקר בקיבוצים ובמושבים - באסתטיקה הדקורטיבית העושה שימוש במחרשות חלודות שבלבן עציץ למרגלות חדר האוכל.

המקרה העצוב של תומרקין, שמאלן "משלנו", הוא שיצר רוב הזמן אמנות בינונית, פשטנית. שנות דור של יצירה חוזרת על עצמה, שלא השאירה חותם מעמיק. די לקרוא את התיאורים הרופפים, את המחמאות הכלליות מאוד מצד קולגות, כדי להבין. מצד אחד, אין לתאר אותנו בלעדיו. מצד שני, מי יכול, חוץ מגדעון עפרת, להיזכר ביותר משלוש עבודות שלו?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו