בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הטיוטה הראשונה שלי

כשבאשיר למד לרקוד

ספר, שיר, משחק או ציור - מאחורי כל יצירה עומדות טיוטות וסקיצות שנותרו במגירה ומעולם לא ראו אור. 10 יוצרים מספקים הצצה אל המחשבות האישיות שליוו את תחילת הדרך. פרויקט מיוחד

6תגובות

בין האש ובין המים | רק כדי להסביר את מערכת הצבע נדרש ליעקב אגם ספר שלם

המזרקה נוצרה במפעל "אורמת" ביבנה והובל לכיכר צינה דיזנגוף ב-1986 על גבי מוביל טנקים. בכל שעה עגולה הופעלו בה אלמנטים של תנועה, מים, אש ומוסיקה. בבניית המזרקה הושקעו 600 אלף דולר, את רובם תרם המיליונר הגרמני יוסף בוכמן. במופע ההשקה למזרקה ניצח זובין מהטה. בתחילת דרכה היתה מושא לביקורת על בזבוז משאבים, מים וחשמל.

מה מיוחד בסקיצות של היצירה "אש ומים", מזרקת כיכר צינה דיזנגוף בתל אביב?

"בסקיצות ציירתי על הדף כל מיני פיגורות של האש והמים עם המזרקה. אנשים לא יודעים שהצלחתי לשלב בין האש לבין המים ביחד, הם חושבים שהם מופיעים אחד אחרי השני, או שזה מעין אפקט שמקרין אש. הם לא מצליחים לתפוש את העובדה שאש ומים יכולים לפעול ביחד. כשהמזרקה הוצבה בכיכר, בכיר במכבי אש אמר עליה, ‘בפעם הבאה ניזהר מאוד ממים'. גם בכנסת אמרו, ‘אם שולבו אש ומים, מה הבעיה לעשות שלום?'. בעבודה הזאת יש שלושה שילובים - אמנות, טכנולוגיה ומדע. יחד עם ערך אמנותי נוסף של ארבעה וחמישה ממדים".

מהו הממד החמישי?

"אנשים עדיין מתקשים להבין מהו הממד הרביעי, אבל כאשר אש ומים, צבע, תנועה ומוסיקה משתלבים כל אחד בפני עצמו ובהרמוניה בשילוב עם השני, מגיעים לחמישה ממדים. זה לא רק ממד אחד של השתנות, זה הרכב של הרבה השתנויות חופפות. רציתי לתת סמל למרכז תל אביב, דבר שהוא גם עתיק, כי התחלת האנושות היתה הקרבה למים והאפשרות לאש, וגם חדשני. הראשון מסוגו בעולם. וכמו כל אובייקט עדין אחר, הפסל דרש תחזוקה. הפעילו והפעילו ולא טיפלו בזה וזה נהפך מיצירת מופת לגרוטאת מופת".

הסקיצות שלך כללו הנחיות עבודה או רק חזון אמנותי?

"לפי הסקיצות הישנות האלה ביצעו את העבודה. יצרתי שני סוגים, בתחילה הכנתי סקיצות רעיוניות שבהן דימיינתי איך יראה הפסל. בסקיצות המתקדמות ניסיתי להבהיר איך באופן טכני יינתן לזה ביטוי, ומה הדבר שמבטא הכי טוב את התנועה שאי אפשר לעצור - אש ומים זורמים. עבדתי עם הרבה מהנדסים כדי לבנות את זה. יש ביצירה מנועים, מיסבים, וחשיבה על תנועה במהירויות שונות. העיגול מסתובב במהירות עצומה כמו חללית ואז לאט לאט, האלמנטים פועלים ביחד או לחוד. כל מערכת היא נפרדת. אלה דברים שאני לא יכול לעשות לבד, אני עובד עם אנשים, הם מבינים אותי, אני רואה איך הם מיישמים את רעיונותי, אני מבקר אותם, וכך אנחנו עובדים. אני לא יכול לעשות הכל לבד".

מה היה האתגר המרכזי בתכנון המזרקה?

"במשך עשר שנים ניסיתי לפתור את בעיית השילוב בין שני האלמנטים. בתחילה לא חשבתי שזה אפשרי לשלב אש ומים, עד שהגעתי לפריצת דרך. הבעיות נפתרו לאטן, לא ביום אחד. אחר כך הבעיות התמקדו בפיתוח המערכת המשולבת".

כמה סקיצות יצרת לפני ההקמה?

"העבודה על המזרקה מילאה ספר שלם עם מאות סקיצות ודפי הכנה. רק כדי להבין את מערכת הצבע העדינה צריך ספר שלם. את אומרת, יש ביצירה פעלולים של ביטוי צבעוני שאין בשום עבודה בעולם. בימים אלה מפשיטים את המזרקה כדי להלביש אותה בבגדים חדשים. בשביל שחזור המזרקה שנעשה כיום הייתי צריך לעבוד שלושה חודשים יום יום כדי שההסבר יהיה ברור וכדי שכל צבע יחזור למקום שלו".

איך ואיפה אתה משמר את הסקיצות שלך?

"בראשון לציון מוקם ‘מוזיאון אגם'. אני אעניק לו את כל תיקי הארכיון שלי. מי שירצה ללמוד על עבודותי ילך לשם. בינתיים אני שומר באטלייה שלי בפאריס תיקים ותיקים ותיקים. אין לי זמן להסתכל אחורה, לקח לי שעתיים רק למצוא את התוכניות למזרקה. אני לא עושה אותו דבר כל הזמן. אמנים צריכים להתקדם". *

הלך לו קלף | חיים שפיר, ממציא הטאקי, מאמין שתהליך יצירתי תמיד מתחיל בכאוס

המשחק יצא לשוק ב-1983. את הקלפים עיצב ארי רון, מעצב ומאייר ("איה פלוטו"). המשחק צבר תאוצה ומאז נמכר במדינות רבות בעולם. בשנת ה-60 למדינה הוא הוצג הוצג בתערוכת יזמות ישראלית של משרד החוץ בין שגרירויות בעולם, וייצג את המשחקים הישראליים. חפיסת טאקי סטנדרטית מכילה 112 קלפים, בשתי חבילות.

איך התחיל משחק הטאקי?

"כמו הרבה משחקים טאקי נובע מגרעין של משחק עממי שממנו פיתחתי ועיבדתי את המשחק החדש. הוא פותח בתהליך אבולוציוני של כמה שנים. עם הזמן המשחק חודד ודויק עד כדי כך שאין שום פינה שלא הוגדרה בצורה הטובה ביותר, ונוספו אליו קלפים וחוקים".

איך נראתה הסקיצה הראשונה למשחק?

"הגרסה הראשונה היתה בסיסית. לבד מקלפי המספרים, היה קלף הטאקי, קלף הפלוס שמשמעותו השתנתה עם השנים, קלף משנה הצבע, קלף ‘עצור' ו'פלוס 2'. מהרגע הראשון ידענו שזה משחק נהדר. עשינו הרבה ניסיונות וראינו תגובה מאוד מאוד חזקה. אחת הבעיות היתה שבאותה תקופה כל מה שהיה קשור לקלפים נחשב ללא מוסרי. הקונוטציה של קלפים היתה הימורים ופוקר. רצינו שהעיצוב של המשחק יהיה הכי רחוק מאפשר מקלפי המשחק הסטנדרטיים, שקלפי הטאקי יהיו צבעוניים ועשירים מאוד. ארי רון, מעצב ומאייר הקלפים, עיצב כמה סקיצות בצבעי אקוורל, אישרנו, תיקנו, ולבסוף הגענו לתוצאה הזאת. למעשה המעצב הצליח להגיע למשהו שמאוד אהבתי במכה הראשונה, והתוצאה שהודפסה לבסוף לא רחוקה מהטיוטה הראשונה".

האם טאקי נקרא כך מהרגע הראשון?

"חיפשתי למשחק שם עם צליל קליט כי רציתי שהוא יבלוט. שמות המשחקים בימים האלה נהגו להסביר את המשחק - ‘שבץ נא', ‘מספרים בריבוע' וכו'. חיפשתי שם עם צליל לא מוכר, זר, ולבנות את המותג סביבו. ההחלטה היתה גורלית, כיום אין כמעט מישהו שלא מכיר את המלה טאקי".

במשרדך מקיפים אותך עשרות משחקים שהמצאת, חפיסות קלפים צבעוניות בערימות. איך מתכננים משחק קלפים?

"הרעיון לא קופץ ישר לנייר ומדפיסים אותו. עושים עוד דגם ועוד דגם. מכל דגם לומדים איך צריך לשפר. מנסים, מוסיפים, מגדילים את כמות הקלפים, משנים את המינונים, עד אשר מוצאים את הנוסחה המדויקת".

מאיפה הגיעה ההשראה למשחק?

"רוב השלבים של תהליך היצירה בלתי גלויים למוחו של היוצר. הם מתגבשים בתת ההכרה. ברגע שאתה חושב על רעיון מסוים ולו הקטן ביותר, פתאום המון רעיונות מצטרפים אליו ומתחילים לשוחח ביניהם. הם אומרים הרבה שטויות אבל לפעמים יוצא להם משהו בעל ערך. המון אנשים חוסמים את המחשבות היצירתיות האלה מכיוון שזה גורם להם לבלבול. המוח שלנו שואף תמיד לההפך מבלבול. הוא דורש סדר. אבל תהליך יצירתי תמיד מתחיל בכאוס, בפירוק המערכות. לכן נורא קשה לענות. השאלה דורשת סדר. אבל האי סדר, האי-היגיון, הם החשובים.

"אלברט איינשטיין אמר ש'סוד היצירתיות הוא לדעת להסתיר את מקורותיך'. אני חושב שהוא התכוון לכך שברגע שיש יצירה אמיתית, המקורות נמסים ומתמזגים לתוך היצירה עצמה באופן שלא רואים את חלקיה. אם אתה רואה ממה זה עשוי, זו לא יצירה.

זוגיות על הנייר | הפנקס המשותף של ענבל פינטו ואבשלום פולק מכיל גם הוראות מדוקדקות לעיצוב תפאורה

האופרה "ארמיד" הוצגה לראשונה בפתיחת פסטיבל מאי בוויסבאדן שבגרמניה ב-2003. לאחר מכן נכנסה לרפרטואר של בית האופרה הזה. היצירה הועלה בשנית באופרה הישראלית ב-2007 בהשתתפות הלהקה של ענבל פינטו ואבשלום פולק. הזוג עיצב, ביים ובנה כוריאוגרפיה למופע. בביקורת של חגי חיטרון ("הארץ") על האופרה נכתב: "...המוסיקה הנהדרת מתבטאת היטב... בהמשך נוסקת המוסיקה אל על, וההמצאות של גלוק מתחרות זו בזו - בדרמה, במנגינות, בתזמור. חווית אופרה נפלאה".

מהן מטרות הסקיצות שלכם?

אבשלום: "אנחנו מנסים לזכך את המחשבות שלנו כדי להעביר אותן בצורה הברורה ביותר לשותפינו ליצירה, ולרוב אנחנו נעזרים בסקיצות מהירות בצבעי מים או צבעי עיפרון".

ענבל: "הצורך בסקיצות נובע מהדרישה של שותפינו ליצירה, יצרני ההלבשה או התפאורה, להמחיש את הרעיונות שלנו בצורה ויזואלית. הסקיצות משמשות בשבילנו חלק מתהליך היצירה, והן חלק מהתקשורת שלנו אחד עם השני ועם העבודות שלנו".

מי הסקיצאי הראשי מביניכם?

אבשלום: "כל פעם מישהו אחר הוגה רעיון והאחר ממשיך אותו. ממש כמו שאנחנו עובדים על שאר חלקי היצירה. אלה ציורים מקסימים".

יש לכם רקע בציור?

אבשלום: "אני מהילדים האלה שכל הזמן ציירו במחברות שלהם, בקצוותיה, בלי הנחיה מסודרת. ענבל למדה שנה אחת במגמת הגרפיקה בבצלאל".

איך הסקיצה עוזרת לכם ליצור?

ענבל: "הכל מתחיל בתחושה מעורפלת, שהסקיצה עוזרת להבהיר. מול הסקיצה אפשר להחליט איזה אלמנטים להשאיר ועל מה אפשר לוותר. בספר הסקיצות של ‘בוביז' ציירנו מעל ל-40 במות שונות, עד שהגענו למהות של במה הסופית. הספר מלא באיורים קטנים ומפורטים שמתארים במות גדולות מאוד".

אבשלום: "יש אמנים שהסקיצות שלהן פשוטות, מורכבות מקו אחד זורם, ומזה אפשר לבנות משהו. יש בזה משהו מקסים. בסקיצות שלנו ישנה פרטנות גדולה, אנחנו נכנסים לכל דבר בצורה מיקרוסקופית, ומתארים את התנועה וההתרחשות בתוך הסקיצות".

אתם מבחינים בדמיון בין הסקיצה הקטנה במחברת ליישומה על הבמה?

ענבל: "ובכן, זאת הפעם הראשונה שאנחנו עושים בדיקה השוואתית בין השניים. הרבה פעמים השאלה מה היתה נקודת המוצא של המופע. אנחנו לא תמיד זוכרים אבל מתברר שכל ההתחלות קיימות בספרי הסקיצות שלנו. הסקיצות נעשות בשלב בדיקתי. עד שהסקיצה מגיעה לסופה יש דרך ארוכה. לכן מוקדש לה ספר. זה לא מסתיים בדף אחד. זה חלק מהתהליך. גם כשאנחנו יוצרים אנחנו עובדים על התנועה, התלבושות והתפאורה והכל חלק בלתי נפרד אחד מהשני. ככל שהעבודה מתקדמת גם האיורים מקבלים איזשהי תפנית. או שההמחשה של הבגד יכולה ליצור תפנית בתנועה, או שהתנועה יוצרת תפנית בעולם שאותו אנחנו מייצרים מבחינה ויזואלית. זה מתבטא בספרים האלה".

הייתם רוצים שהסקיצות האלה ייצאו לאור בספר?

ענבל: "לא. זה אישי מאוד. אבל השתמשנו בחלקן כפוסטרים, וכגלויות. הספרים האלה נהיו חתיכת נוסטלגיה. אלה העבודות שלנו, הם משדרים משהו נוסטלגי, זיכרון, מחשבה או חלום". אבשלום: "הכל נמצא בספרים האלה, מספרי טלפון, הוראות, סיטואציות. זה גם יומן עם מפות ורשימות של מה להביא למסיבת כיתה של הילד, וחישובים של כספים מספרי טלפון, לוחות זמנים, אבל העיקר הוא הסקיצות. זה ערבוב של אינפנטיליות ופרקטיות. וזה מה שעושה את העולם, בעצם".

אבשלום: "אנחנו אוהבים נורא ספרי סקיצות. יש לנו אוסף של ספרי סקיצות בבית, בעיקר של אמני גרפיטי".

ענבל: "ספר הסקיצות האהוב עלי הוא זה שטבע והתלכלך. יש בו המון פרחים יבשים והוא נשאר חי מאוד. הדפים שלו שקופים, והוא נראה כמו ספר עתיק שנמצא בספינה טרופה".

אבשלום: "ספר סקיצה הוא בית חם וטוב לתהליך היצירה, גם אם אין שאיפה להגיע לתוצאה. יש משהו בספר, בחומו, ולדפדף ולהריח אותו שעושה לנו את זה".

כשאתם מקשקשים לעצמכם סקיצות קטנות במחברת, אתם מתחשבים בשיקולי תקציב?

אבשלום: "כן, ברור. אנחנו מנסים לעבוד על התפר הזה, ולתת לדמיון לעבוד הכי רחוק שאפשר אבל מצד שני לעמוד בתקציב מסוים ושזה יהיה משהו שיוקם ויפורק וינוע ממקום למקום. הדברים האלה הם גם בתוכו, בסופו של דבר".

תווים של גרעיני אבטיח | שלמה גרוניך לא ריחם על ילדי הגן כשהלחין את השיר של חוה אלברשטיין

את השיר "אשה באבטיח" הלחין גרוניך ב-1971, עוד לפני שהחלו ההקלטות לאלבומו הראשון "למה לא סיפרת לי". השיר נכלל באלבום של חוה אלברשטיין "לאט לאט לאט (אשה באבטיח)" שבו שרה אלברשטיין שירי ילדים שכתבה נורית זרחי והולחנו על ידי מלחינים צעירים. לאחר מכן השיר הופיע באלבום ההופעה החיה "חוה ועודד בארץ הקסמים".

מה קודם למה - האלתור או הלחן?

"הקשר שלי לקריאת וכתיבת תווים הוא בדמי. עד היום כשאני כותב לחן, אני מתחיל בכתיבת התווים שלו, כנראה מכיוון שחונכתי כמוסיקאי קלאסי, ומגיל צעיר מאוד ניגנתי על פסנתר. רק במקרים יוצאי דופן אני מקליט קטע מבלי לכתוב אותו לפני כן. אני מתחבר לעיפרון על הנייר, וצריך לכתוב את מה שאני רוצה לשיר או לנגן לפני שהכל יתאדה לי מהראש. כשידידי מתי כספי מלחין, הוא לא כותב כלום. הוא פשוט זוכר את מה שיוצא לו ובונה את השיר בהתבסס על זה. אני חייב לכתוב כדי לראות איך השיר יושב. מול הביטוי הוויזואלי שלו אני משפר ומתקן אותו".

אבל השירים שלך נשמעים כאילו הם יצאו ממך ברגע של טירוף.

"זה אולי נראה ככה אבל כתיבת התווים היא האמצעי בו אני משתמש, התהליך הזה לא מפריע לספונטניות ולזרימה של היצירה המוסיקלית, אלא רק משפרים אותה".

אתה נעזר במחשב?

"עד היום אני כותב תווים בעיפרון כטיוטה ראשונה. וזה אומר מחיקות, וקווים לא ישרים, כי אני לא נעזר בסרגל. בשלב הבא אני כותב את הלחן יפה יותר, נקי יותר, בעט שחורה מיוחדת, ואז נותן את היצירה למעתיק תווים שמעביר אותה למחשב. הצעירים של היום ירימו גבה, כי הם כותבים ישירות בתוך התוכנה, וסחטיין עליהם. אבל אני לא מהדור הזה, בעיני יש משהו יותר נכון בצורה בה אני עובד. האסכולה הישנה, הקלאסית, הקומפוזיטורית. לרוב יש לי כתב יפה במוסיקה, אבל כשאני מעיין בחוברות הסקיצה שלי אני מגלה שדווקא הלחן ל'שניים סינים'" כתוב בצורה די מכוערת".

איך הגעת להלחין את השיר "אשה באבטיח"?

"ב-1971 פגשתי את חוה אלברשטיין. היא פנתה אלי כמוסיקאי צעיר ומוכשר ושלחה לי כמה טקסטים להלחנה, לקראת הוצאת דיסק ילדים. מאוד הוחמאתי, חייכתי במבוכה, והיא נתנה לי כמה טקסטים וביניהם היה את השיר על האשה בתוך האבטיח של נורית זרחי. הלחנתי אותו בשבילה, והשמעתי לה את השיר הזה לצד עוד כמה שירי ילדים שמופיעים אצלה באלבום, כמו ‘לאט לאט' ו'עננים'.

"השיר הזה נהפך לקלאסיקת מופת לילדים בשנות ה-70. הוא כתוב למנעד קולי מאוד רחב, נדמה לי שרק חוה אלברשטיין היתה יכולה לחבוק שיר כזה לחיקה. עד היום מדי פעם אנשים נזכרים, ומדברים אתי על השיר הזה".

אתה מתייחס להלחנה לילדים בצורה אחרת מהלחנה למבוגרים?

"לא, לא ריחמתי עליהם. הטרנספורמציה שעוברת עלי שאני מלחין משהו לילדים היא לא מהותית במיוחד. אני אמנם נכנס לראש כדי להפוך את עצמי לילד, אבל אין לי הרבה מה להתאמץ, כי אני ילד.

גם כשאני כותב למבוגרים אני עדיין ילד, גם כשאני בגיל מופלג, אני ילד. צריך להכנס לאנרגיה הילדותית, לתום ולדף החלק והנקי, אבל מבחינה איכותית ילדים יכולים לתפוש דברים שאנחנו לא יכולים, ומתחברים ללחנים מורכבים שלי. רבים שכותבים לילדים פתאום מתחילים לכתוב מנגינות בנאליות ושדופות. זה בטח לא אני וזה גם לא נכון. אני חושב שיש מין ‘התיילדות', לא התייפיפות בכתיבה לילדים, זה לא צריך לאפיין כתיבה לילדים, להיות בנאלי ופשוט במיוחד".

במשך העבודה על האלבום "המיטב", האוסף המשולש של גרוניך שיצא ב-2010, התגלו בארכיון של שלמה גרוניך הקלטות נדירות וקלסרים על קלסרים של טיוטות מוסיקליות. חלקן נהפכו ליצירות מוכרות, וחלקן נעלמו ומעולם לא בוצעו על במה.

אתה מתעניין בטיוטות?

"מה שמרגש אותי באמת זה להסתכל בכתב היד של גדולי המוסיקה - כמו באך, מוצרט, בטהובן או מאהלר. יצא לי להיחשף לטיוטות שלהם, ואני מאמין שמוסיקאים יכולים להריח על פי כתב היד קצת מאופיו וכיוונו וסגנונו של המלחין. אצל מוצרט הזכות והניקיון מעידים על אדם שכתב כמעט ללא מחיקות. אצל בטהובן ההיפך, הכל קרוע ומגובב במחיקות מוטרפות. ואצל באך, הזרימה המוטרפת, שפעת הצלילים שאי אפשר להסביר אותם. זה לא אנושי איך הוא כתב, כמה הוא כתב ואיך הוא חשב. גם כשאני מעיין בספרי השירה של לאה גולדברג ובין השירים המודפסים פתאום צץ כתב ידה, זה מרגש אותי בטירוף. אתה מתחבר ליוצר ברגע האמת שלו, ברגע הראשוני שלו. שום דבר לא ישווה לזה. לכן לטיוטה יש ערך סנטימנטלי רב".

איזה קסם נשמר בגרסה הראשונה של היצירה?

"הרבה פעמים כשמוסיקאים כותבים משהו או מבצעים משהו, הטייק שנבחר בסוף להקלטה הוא הטייק הראשון. יש משהו בראשוניות שהוא אולי הכי קרוב לגרעין היצירה שלך, לאמת שלך. אפילו שהוא עדיין לא מפותח ומגובש. או שמא, דווקא בגלל זה".

יצא לך להעיר טיוטה משנתה?

"כן, אבל לא טיוטה שלי. כשיואב קוטנר ביקש שאשתתף בערב לזכר מאיר אריאל אמרתי לו שאני מוכן בתנאי שהוא ימצא לי טקסט שלו מהמגירות. הוא חיפש ומצא כמה סקיצות ראשונות של מאיר אריאל רואים שהשירים לא סופיים, ואני באמת ערכתי אותם טקסטואלית, והלחנתי אותם. נורא התרגשתי לאחוז בידי את הדף שעליו הודפס השיר שהיה במגירותיו של איש הרוח הזה".

ריקוד לאור ירח | דוד פולונסקי פיצח את סוד מעיין הנעורים

"ואלס עם באשיר", הסרט התיעודי המונפש של ארי פולמן, זכה בפרס אופיר לשנת 2008 ושנה לאחר מכן גרף את פרס גלובוס הזהב והסזאר לשנת 2009. הפקת הסרט, שהיה גם מועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, נמשכה ארבע שנים בשיתוף פעולה ישראלי-גרמני-צרפתי. בפברואר 2009 יצא לאור רומן גרפי המבוסס על הסרט, בהוצאת כינרת-זמורה ביתן-דביר. פולונסקי היה המאייר הראשי של הסרט.

בביקורת שנכתבה על הסרט ב"וריאטי" נטען כי "נושא שעלול היה, אילו טופל בדרך קונבנציונלית, להיות סתם עוד סרט תיעודי על זוועות המלחמה, נהפך ב'ואלס עם באשיר', באמצעות שימוש מקורי באנימציה, למשהו מיוחד, מוזר וחזק להדהים".

מהי חשיבותה של הסקיצה למאייר?

"הסקיצה היא למעשה הפעם הראשונה שבה אתה נפגש עם התמונה שחשבת עליה. כל תהליך יצירה חייב להיות דיאלקטי, אחרת אין התפתחות, והסקיצה מאפשרת ליצור דיאלוג עם עצמך. לפעמים מה שיצא לך יותר טוב ממה שחשבת, או שזה גורם לך לחשוב על משהו אחר".

אתה מצליח לתרגם כל מחשבה שלך?

"אני מצליח להתקרב לזה, אבל לא מצליח לחלוטין לתרגם מחשבות כי הן אינן ציורים. מה שמדמיינים הוא מופשט. רוב הזמן אני עובד בעיפרון ובפוטושופ. לפעמים בדיו ובמכחול אקריליק. עבדתי גם בגילוף מעץ ופיסול ברדי-מייד בסקיצות מסוימות".

איך פיתחתם את הדמויות בסרט "ואלס עם באשיר"?

"היו לנו צילומים של הראיונות אתם, והשתמשנו בהם כדי ליצור את האנימציה. לרוב קיבלתי מושג טוב על הדמות בזמן ההווה, והתבקשתי לתאר את המראה שלה גם כחייל. למרות שהיו לנו תמונות של האנשים שהשתתפו בסרט כחיילים, התברר לנו שברוב המקרים הצופה לא יוכל לקשר בין האיש הצעיר למבוגר אם הוא יראה באמת כפי שנראה בעבר. אנשים משתנים בצורה מהותית, והם נהיים אנשים אחרים, לא רק מאבדים שיער או מוסיפים משקל וקמטים. ולכן, לטובת הסיפור מה שעשיתי זה להצעיר את המבוגרים - להוסיף שיער ולהסיר קמטים, התוצאה לא נראית כמו שנראו כשהיו חיילים".

מי כתב את ההערות על הסקיצות שלך?

"אני. הייתי צריך ליצור הרבה דימויים כל יום ולא תמיד זכרתי מה חשבתי על כל סקיצה, אז רשמתי לעצמי עליהן כל מיני הוראות. קיווינו שבאיזושהי נקודה הצופה ישכח שהוא צופה בסרט מצויר. לכן השתדלתי להימנע מכל עיוות שידגיש את העובדה שאני משנה וממציא מחדש את המציאות למרות שזה מה שכמובן עשיתי".

מה עם הסקיצה של דמותו של ארי פולמן?

"כדי להשיג תקציב עשינו סוג של פיילוט. יוני גודמן, שהיה במאי האנימציה של הסרט ואני רצינו למצוא שפה שתהיה נוחה לאנימציה. כלומר, צורות גיאומטריות פשוטות יותר והגזמות (הגדלת חלקי גוף והקצנת תווי פנים) כי כך לא צריך לדייק יותר מדי בכל פריים. זה מקל על עבודת האנימציה. זהו שלב בו התברר לנו שזה לא יכול להיות מסוגנן מדי, כי צריך ליצור אשליית אובייקטיביות בציור".

מדוע ציירת על דפים משומשים?

ב'באשיר' ציירתי על הצד השני של דפים מודפסים בשביל לחסוך בנייר. עם כל המספרים זה נראה כמו ב'מטריקס'. מעניין אותי להסתכל היום על הסקיצות האלה במבט לאחור כי חלק מהדפים הם טקסטים של ספרים שאיירתי את הכריכות שלהם, או על טקסטים מספר הילדים ‘לילה בלי ירח' שכתבה שירה גפן, וכך בצד אחד ירח בורח, בצד השני זוועות המלחמה".

למה שמרת את הסקיצות?

"למזכרת. המסה הגדולה של הסקיצות, בתהליך העבודה של הסרט לא קיימות, כי הן נעשו במחשב, ואז כל פעם ציירנו עליהם שכבה יותר מתקדמת, ושום דבר לא נשאר. בתחילת העבודה, כשעוד חיפשתי את השפה של הסרט, היה לי יותר נוח לעבוד על ניייר ואלה הסקיצות שנשארו. השבוע שלחתי את הסקיצות של הסרט, הניירות המקוריים למוזיאון הקומיקס בבזל, שיוצגו במסגרת תערוכה על איור ישראלי".

מתי עולה החשיבות של השמירה על סקיצות?

"איור כמעט תמיד מתקיים כשכפול, העתק. אם זה בדפוס, אנימציה, פילם או קבצים דיגיטליים. למישהו כמוני שעובד הרבה באמצעות המחשב, הערך המוסף היחיד שאפשר להוסיף לעבודות הסופיות בתערוכה זה את תהליך העבודה עליהן, את הסקיצות".

מה מייחד את הסקיצות שלך?

"שהן לא יפות. יש כאלה שהסקיצות שלהן יפהפיות לפחות כמו העבודות שלהם. אני נורא פדנטי ומצליח להגיע לתוצאה מעניינת רק אחרי עבודה רבה".

אתה חוזר לסקיצות אחרי שהפרויקט יוצא לאור?

"לא, כי דווקא את שלב הסקיצה אני זוכר הרבה יותר טוב מאת היצירה הסופית. הרי רוב הזמן העבודה היא במצב של סקיצה. ברגע שהיא גמורה - היא גמורה. לכן יותר מפתיע אותי לראות עבודות ישנות שלי שלא ראיתי הרבה זמן. אני חושב לעצמי - אה, זה מה שהחלטתי בסוף? מה חשבתי לעצמי? במקרה הטוב אני מפתיע את עצמי". *

וישבה וישבה וישבה | למה אלונה פרנקל קראה בסופו של דבר לילד מ"סיר הסירים" נפתלי

"סיר הסירים", ספר הביכורים של אלונה פרנקל, נהפך מאז צאתו ב-1975 בהוצאת מסדה לרב-מכר בינלאומי. הוא תורגם לשפות רבות, בהן אנגלית, הונגרית, יפאנית וקוריאנית, ופתח פתח לנישה ספרותית חדשה ששמה Potty Training. הספר יצא לאחרונה בגרסת אייפד. על המהדורה הראשונה פרנקל חתמה רק בשמה הפרטי. שמלת הפרחים הוורודה של האמא בספר נוצרה מטפט שמצאה פרנקל בבניין הדירות שלה. מאז הספר הראשון שלה, כתבה ואיירה 37 ספרים.

איך את מתכננת את ספרי הילדים שלך?

"לרוב אני יושבת ומקשקשת ומקשקשת. זורקת וזורקת, עד שאני משתחררת והטקסט יושב כמו שצריך, ועד שאני מרגישה שזה הדבר הכי טוב שאני יכולה להפיק, באותו זמן. אחר כך אני עובדת בגודל של הספר, אחד לאחד. מרבית התכנון נעשה בראשי. עוד לפני שאני נוגעת בנייר. בניתי לי אותו בצורה סיסטמטית, מאוד מצומצמת, בלי לכתוב אף מלה מיותרת. כאילו שמשלמים לי רק על מה שאני בסוף לא כותבת".

את נוהגת לשמור את הטיוטות לספרייך, לטקסטים או לאיורים?

"אני לא שומרת את הסקיצות. ממש לא. אני לא מייחסת לזה חשיבות ופשוט זורקת את כל החומרים ומשאירה רק את העטים שכתבתי אתם, יש לי חפיסה נאה. כבר קרה שארכיונים שונים יצרו אתי קשר וביקשו שאעביר להם את טיוטות העבודה... אני אמנם שומרת את האורגינלים אבל את כל היתר אני קורעת לחתיכות וזורקת. אין לי סנטימנטים.

"'סיר הסירים' נשמר בנס. אולי בגלל שזה היה הספר הראשון שכתבתי. הרבה זמן לא הבטתי בזה. אני מופתעת לראות פה את התיקונים של העריכה הלשונית של גילה דרור. אגב, לא את כולם קיבלתי. כשדיפדפתי בספרון הסקיצה הופתעתי לגלות שלנפתלי קוראים שם מיכאל".

באיזה שלב שמו השתנה?

"בבוקר ההדפסה פתאום נכנסתי לפאניקה, שיום אחד מיכאל בני יהיה גדול וילדים בבית הספר, יגידו לו, תראה, רואים לך את הטוסיק, רואים לך את הבטן בספר של אמא שלך. חששתי להרוס לילד את החיים. נאלצתי לחשוב על שם אחר לילד".

התלבטתי בין אמציה, זלמן וזרובבל, ואז אמרתי - ‘אה! נפתלי. זה שם נורא מצחיק'. רצתי לבית הדפוס. בזמנו, הדפסת ספר היה תהליך ארוך ומסורבל - ואני באתי באמצע יום העבודה ואמרתי - ‘רבותי! נפלה כאן טעות נוראית. אנחנו לא יכולים להוציא את הספר. כי שמו של הספר איננו מיכאל, הוא נפתלי'. אמרו לי - ‘מה זה משנה? נפתלי? מיכאל? בובי? ג'ורג'? הפלטות מוכנות, זו המון עבודה, עזבי'. איימתי לוותר על הספר ולהפסיק את עבודתם, אז הם הסכימו לשנות את שם לנפתלי בכל אחד מהעמודים.

את בחרת את מספר הפעמים שבו תחזור המלה "וישב" בספר?

"אין שום פרט בספרים שלי שלא אני החלטתי עליו. אמנם לא ספרתי כמה פעמים כתוב ‘וישב', פשוט החלטתי שצריך שיהיה גוש של טקסט עם חזרה על המלה הזאת. הורים מסורים מקריאים לילדיהם כל אחד מה'וישבים'. לי זה נראה ממש לא לעניין לקרוא את הכל. אבל בגרסת האייפד שיצאה לספר, אכן מקריאים כל אחד מה'וישבים'".

מה הסיפור מאחורי ספרון הסקיצה?

"לקראת ההדפסה, נאלצתי להתמודד עם העובדה שבסופו של דבר בספר יש כמות עמודים מוגבלת, וצריך לחלק את הסיפור שלי בין העמודים. דבר שדרש גם את הבנת הוויזואליה של האיור. אז הכנתי סקיצת-ספר. גודלו הקטן יחסית של הספר היה בזמנו חדשני. חתכתי גדלים שונים של קרטון וביקשתי מבני לאחוז בהם, הגודל הזה התאים לכפות ידיו הקטנות והוא יכל לאחוז בו ולדפדף בחופשיות".

כמה טיוטות וסקיצות את נוהגת להכין עד ליצירה הסופית?

"כשאני מאיירת, זה כמו להעתיק מהראש שלי את מה שתיכננתי לעשות. לפעמים יש הפתעות, קורים דברים. נשפך קפה, עובר חתול. משהו מתקלקל, בתהליך היצירה אני כל הזמן מחפשת פתרונות. גם כשמתבצעת החלטה היא תמיד נכונה רק לאותו הרגע - לכן אנשים פרפקציוניסטים לא יוצרים, הם לא יכולים לעשות את הסטופ הזה, ולהגיד - זה מוכן.

"בספר של אלבר קאמי ‘הדבר', הוא כתב על דמות השואפת לכתוב ספר, ונתקעת במשפט הראשון בו. הוא מלטש אותו, משנה את סדר המלים עד לאין סוף. אני מנסה לעבוד בקמצנות מסוימת, כדי שהיצירה לא תיקח יותר זמן ממה שהיא צריכה, אבל אני בחיים לא אכנע לדד-ליין. אף אחד לא דוחק בי".

נוזל החיים | סקס, הרפתקאות, אוכל ומוות - הובילו את זאב אנגלמאיר להשפרצת הקומיקס "סירופ"

"סירופ" יצאה לראשונה לאור בהוצאת "סטיות של פינגווינים" ב-1998. החוברת הודפסה בשלוש מהדורות. הסירופ האחרון, "סירופ 4", יצא לאור ב-2009. סירופ נבחרה כ"חוברת האלטרנטיבית הכי טובה" של עיתון "תל אביב" בשנת יציאתה לאור. אלי אשד כתב במאמר "אנגלמאיר - המאייר הלאומי" שפורסם באתר מוזיאון הקומיקס בחולון ש"חוברות ‘סירופ' הם כנראה הקומיקסים הארוטיים ביותר שפורסמו עד כה בעברית".

הדמות הבולטת בה, שושקה, הופיעה לראשונה כסיפור בהמשכים במקומון "ירושלים", בטור "עלילות שושקה" ב-1988 ולאחר מכן ב"סטיות של פינגווינים", ב"סירופ", ובפנזינים שונים. היא אף כיכבה בעירום מלא על שער העיתון "זמן תל אביב" והופיעה באנימציה בפתיח לסדרה "בלונד" של אורנה בן-דור ובסרטון "המופע של שושקה" של יערה גוטליב. סיפורי שושקה תורגמו לגרמנית, אנגלית ופולנית.

איך אתה עובד?

"תהליך היצירה שלי ספונטני ולא מתוכנן. בדרך כלל אני מתחיל לכתוב משהו, ונסחף הלאה. כך התחילו הסיפורים בחוברות ‘סירופ'. לסיפורים על דמות הקאלט המובילה בקומיקס, שושקה, יצרתי רישומי בתוך פנקסים, יומני סקיצות, או כל סוג אחר של נייר שמצאתי. אני עובד הרבה בשפה קולאז'ית והמקריות היא חלק חשוב בעבודה. זה מה ששומר על העניין שלי ביצירה. חומרי הגלם משתנים והתוצאה מפתיעה אותי".

מדוע חוברות סירופ חשובות לך?

"'סירופ' היא הטריטוריה הכי חופשית שלי, שלא מתחשבת בשום כלל. יש שם סיפורים שקשה להגדיר כפוליטיקלי קורקט, והיו קוראים שפתחו חוברות וסגרו אותן בחלחלה. הכל יכול להיכנס ל'סירופ'; קומיקס, קטעי טקסט, מתכונים, או המלצות על ספרים. ויש בסירופ גם עצות מועילות בסגנון "למה שלא יכניסו כולסטרול לפצצות אטום, שיהיה עוד יותר לא בריא?"

איך נבחר השם לחוברת?

"קראתי לחוברת ‘סירופ' כי היא מעין תרכיז של העשייה שלי. זה ה'סירופ' שיוצא מהמוח שלי מאוחר בלילה, כשהוא תוסס. לפני שנתיים פנה אלי בחור טברייני עם עבר פלילי ששמע שאני יצרתי את ‘סירופ'. הוא אמר שגיליון אחד הגיע לטבריה עם חבר שלו, וידע לצטט בעל פה קטעים הרבה יותר טוב ממני. הוא היה בטוח שהגיליון נעשה בהשפעה של קוקטייל סמים שנקרא ‘סירופ'. ואני בכלל חשבתי שסירופ זה נוזל צמיגי תרופתי מתוק להקלת השיעול".

איך תיכננת שהשער ייראה במקור?

"הצבעוניות הראשונה שבדקתי לשער ‘סירופ' היתה די דלוחה, הצבעים המובילים היו סגולים-חומים. הראיתי אותה לאמיתי סנדי וירון ניסקי, עורכי הקומיקס ‘סטיות של פינגווינים', והם ממש נגעלו. בסופו של דבר אני חושב שהשינוי לכחול-אדום, צבעים יותר פופיים היה לטובה, זה הפך את הגיליון להרבה יותר ידידותי למשתמש. בסקיצות לאיורים ב'סירופ' השתמשתי בקולאז'ים מצילומים אבל מכיוון שלבסוף החוברת הודפסה בשחור לבן קונטרסטי, נאלצתי לצייר הכל מחדש ולא הדפסתי את האיורים המקוריים. אני עובד הרבה מאוד בשפה קולאז'ית שבנויה בעיקר על המקרה. אני מחפש משהו אחד ומוצא משהו אחר. אני חושב שזה מה ששומר על העניין ביצירה ובעבודה. זה שאתה כל הזמן מופתע".

ואיך התחילה שושקה?

"שושקה, במקור, חיה סיפור בסגנון ‘מחכים לגודו'. היא חזרה על אותו משפט לכל אורך הקומיקס. נטשתי את הקטע הזה. בסקיצות הראשונות שושקה היתה שמנה, אחר כך רזתה, אבל ממש לא אכפת לה איך היא נראית, והגנדור היחיד שלה זה התלתל ההוא, בשיער, שלא השתנה. בהמשך התגבש האופי שלה. היא מסתובבת בעירום אבל הסיפורים לא בהכרח מיניים. היא אקזיסטנציאליסטית, זורמת עם החיים. ספונטנית עם חוש הומור מעולה. איזה כיף לה.

"סיפור שושקה הראשון נוצר על גג. ישבנו, עומרי לוין ואני על הגג שלו ברחוב עזרא הסופר, ותוך כדי שרבוט נוצר התלתל הראשון שהוליד את שושקה. ציירתי אותה על דפים תלושים של אטלס שהיו זרוקים על הגג, ואז שכחתי את הדפים שם. היה חורף וגשם וחזרתי למחרת בצהריים לבדוק אם נשאר משהו משושקה. למזלי הגדול מצאתי את העמוד של שושקה שצויר על מפת אלסקה שעף על הגג של החדר של עמרי, וכך היא ניצלה בנס והצליחה לצאת אל ההמונים. עמרי גר היום בהודו והקדשתי לו את חוברת ‘סירופ' הראשונה".

מה ההבדלים הנוספים בין שער החוברת הסופי לבין הסקיצה שלו?

"הוויז'ואל המרכזי בשער החוברת הוא של התאבדות, ממש כמו ‘סירופ', המתאבד לא עושה חשבון לאף אחד וקופץ מהגג. בסקיצה לשער רואים את הגיבור מזנק בכיף אל מותו. במקור העיניים של הדמות קטנות, ובגיליון הגדלתי אותן, עין אחת הפוכה וגדולה יותר, וכך הוא נראה יותר פסיכוטי. באותה העת עדיין הסקס והעיר הגדולה מקיפים אותו מכל עבר, וגם המוות שמחכה בשמים".

איפה שושקה?

"שושקה בסופו של דבר לא מופיעה על השער. אני חושב שרציתי אופי יותר סמיך ואפל לגליון. היא היתה עלולה ליצור אתנחתא קומית. הדמויות הנשיות על השער כלל לא הופיעו בסקיצה, רק בתוצר הסופי, והן הופכות את השער ליותר פרוורטי. השלד שעף בשמים לקוח מחיתוך עץ של האמן המקסיקאי פוסאדה. הכיתוב למעלה מבטיח סקס, הרפתקאות, אוכל, רומנטיקה, מוות ונראה לי ש'סירופ' מקיימת את כל מה שהבטיחה".

בלבב פנימה | על המחשבות והאפשרויות שנלוו לשיר "כל עוד" של יוני רכטר

השיר "כל עוד" יצא ב-1995 באלבום "מחשבות ואפשרויות" (הד ארצי), האלבום השני של יוני רכטר ושותפו ליצירה עלי מוהר המנוח. את השיר ביצעו בהקלטה אבנר קנר, שותפו של יוני רכטר ל"ארבע עשרה אוקטבות", ובנות "מקהלת העפרוני". בסוף השיר מופיע אלתור של יוסי לוי. הוא מושמע מדי שנה בתחנות הרדיו לרגל פתיחת שנת הלימודים. באחד מהראיונות אתו, עלי מוהר אמר ש"כל עוד" הוא אחד מעשרת השירים הטובים ביותר שעבד עליהם עם רכטר.

מה מצאת בארכיון שלך?

"מצאתי את חוברת הסקיצות לאלבום ‘מחשבות ואפשרויות' שיצא ב-1995. אספתי המון שירים שהיו במצב לא גמור, ולקחתי אותם לעבודה מתקדמת, לעבוד עם עלי ולהאבק עם השירים, לחפש את ההרמוניה והמבנה הנכון. ואז לכתוב את זה עוד פעם ממש גמור כדי להדריך את הנגנים. הסיפור הכי מעניין באלבום הוא גלגולו של השיר ‘כל עוד'. הסקיצה שמצאתי מתארת את שלד השיר, עוד לפני ההקלטה. על הסקיצה ללחן כתבתי גם מלים לשיר על ילד שבורח מחוטף ילדים.

"כשהייתי בן עשר רץ סיפור שהילך אימים בשכונה, הוא היה מבוסס על איש תמהוני שנהג להסתובב כמה בלוקים מהבית שלי. אני זוכר שממש פחדתי ממנו, אם הייתי נתקל בו הייתי בורח מיד, ותוך כדי ריצה מסתכל על נעלי הספורט האדומות שלי. ניסיתי לכתוב על זה שיר. ואז הלחנתי לו מנגינה, אבל לא ממש אהבתי אותה כי היא נשמעה לי פשוטה מדי. כשנתתי לעלי את המנגינה שאפילו לא היתה גמורה, הראיתי לו גם את המלים שכתבתי. כמו פעמים רבות בעבר הוא פיתח את השיר למקומות אחרים לחלוטין".

איך התפתח השיר?

"הגרסה שלי מאוד חד ממדית ואישית, ולכן נתקעתי במהלך הכתיבה שלה. פשוט אני לא משורר או פזמונאי ולא ידעתי לאן לקחת את זה. רציתי ערך מוסף. ועלי הביא אותו. הוא הפך את הילד הבורח לילד רגיל, בלי פחד, שהולך לבית הספר עם אביו. הוא הגדיל את הטקסט, והוסיף לו פאתוס, ובמקביל אני הוספתי קטעים מוסיקליים".

איך עבד שיתוף הפעולה ביניכם על השיר?

"עבדנו במעין פינג פונג, היינו נפגשים הרבה ופשוט שרים יחד. עלי שר מצוין. הרגשנו את השירים. הוא היה מגיע עם סקיצה למלים ואני הייתי מגיע עם סקיצה ללחן, הכנו שיעורי בית בעצמנו, אבל את ההחלטות חתכנו יחד. גם במהלך ההקלטות הוא היה באולפן, ועבדנו יחד".

אתה מרגיש צורך להתחבר לשותף חדש?

"אני לא חושב שיהיה לי שותף כמו עלי. יש לי המון חומרים גם של עלי וגם שלל משוררים ובהחלט אני יכול לעשות יותר מתקליט אחד, אבל התהליך האינטימי הזה הוא היה באמת חד פעמי".

מהי חשיבותה של הסקיצה בתהליך עבודה משותף?

"עבדתי עם במאי קולנוע או תיאטרון והשמעתי להם סקיצות, אבל הם לא היו מסוגלים להבין לאן אני חותר מכיוון שאין להם כלים מוסיקליים. היו מקרים שפשוט לא רצו לעבוד אתי כי לא הבינו מהי סקיצה - שאת הלחן המצ'וקמק שאני משמיע להם מטייפ תבצע לבסוף על הבמה רביעיית מיתרים".

תמיד כתבת מלים לשירים שהלחנת?

"לא. אצלי המוסיקה לא מתחיל מהכתיבה, אלא מנגינה על פסנתר. הרבה שירים שלי נולדו עם מלים מצחיקות באנגלית, אבל אני עושה את זה רק בשביל הכושר, ואז חוזר לעברית, ומעביר את הרעיונות הלאה למי שאני עובד אתו על הטקסטים".

איך אתה עובד על הלחנים שלך?

"הרבה פעמים אני מאלתר, מגשש, ופתאום מגיע משהו. בתקופה שהיו טייפים עם קסטות, הייתי מרגיש בגוף שזה קורה, לוחץ על כפתור ההקלטה, מנגן, מאלתר ומשתולל. למחרת הייתי מאזין להקלטה, מבחין בקטעים הרלוונטיים ואז כותב את כל הבליל שיצא במחברת טיוטות, ומתחיל לאלתר עליו. כשיוצא משהו טוב לאט לאט אני מנקה את זה. ובאיזשהו שלב אני כותב את זה במחברת התווים שלי. ישנם כמובן מקרים שעובדים יותר מדי על יצירה ומפסידים משהו מהראשוניות שלה. זה גם קרה לי, כמובן".

מתי מסתיים שלב הסקיצה בהלחנת מוסיקה?

"אני חושב שיצירה נותרת במצב סקיצה עד שהיא יוצאת לאור. גם מהופעה להופעה השירים עוברים המון שינויים. לכן, הופעות הן למעשה גם סקיצות. מתי ציור גמור? הצייר יכול להוסיף עוד משיכת צבע, ואין לזה סוף. נגיד שברגע שהוא חותם היצירה סופית, אבל במובן העמוק הפילוסופי היא עדיין לא. בתחילת דרכי חשבתי שאין הרבה פער בין היצירה הרשומה על הדף לבין היצירה המבוצעת. כשהייתי ב'כוורת' ראיתי את דני סנדרסון מביא טקסט מסוים, עובדים עליו, ולמחרת הוא הוסיף בית חדש לאותו שיר".

אתה מתעניין בתהליכי עבודה של אמנים אחרים?

"כילד נחשפתי להרבה שרטוטים של אבא שלי (האדריכל יעקב רכטר, ד"א). הוא שירבט משהו ומתוך זה יצא בית, מבנה. בשנות ה-70 בניו יורק הלכתי להרבה הופעות של אמני ג'ז, כמו ביל אוונס ואוסקר פיטרסון, שעלו לבמה עם חתיכת נייר קרוע. הבנתי שהכל סקיצות, כמה אקורדים שייהפכו לאלתורים על הבמה".

הפרח בגנו | ניר הוד מוותר על העיפרון ומשתמש בתצלומים וקרעי מחשבות

הציור "Flowers" הוצג בתערוכת היחיד של ניר הוד, "Forever" ב-2005 במוזיאון תל אביב. לאחר מכן הוצגה התערוכה במוזיאון מרטין גרופיוס באו בברלין ובגלריה ג'ק שיינמן בניו יורק. הציור נמכר לאחד האוספים הפרטיים החשובים בעולם. בשנה שעברה הציור הוצג ביריד האמנות באבו דאבי, והוד הוזמן על ידי מוזיאון בדובאי ליצור גרסה שחורה לבנה.

מתי נתקלת לראשונה בזר הפרחים שציירת?

"הייתי בסוהו בניו יורק בלילה ועברה לידי תהלוכה טקסית שהרימה זר ענק, בקוטר של שניים וחצי מטר, לכיוון אתר ההנצחה של 11 בספטמבר. זה היה סופר-סוריאליסטי, הגודש הספקטקולרי הזה שהלכו אתו בלילה. יום אחרי זה קמתי מוקדם בבוקר ונסעתי באופניים לגראונד זירו".

מצאת אותו?

"כן, הזר עמד שעון על גדר מבורזלת. אדם מבוגר עמד והסתכל עליו, והיה לו שעון זהב יפה. זאת היתה התמונה הראשונה שצילמתי שם... אמרתי לעצמי ‘זאת יכולה להיות יופי של פרסומת לרולקס'. להראות את הקשר המעניין בין מוות לגלאם. כשחזרתי לסטודיו, העליתי את התמונות למחשב. ועשיתי קלוז אפ על היד עם שעון הזהב, כשברקע זר הפרחים וההריסות. הדפסתי שלושה צילומים מתוך היום הזה בפורמט רחב".

מה עשית עם התמונות?

"אמנם יש אנשים שמציירים סקיצות בעיפרון, אבל בשבילי המדיום המצולם הוא הסקיצה. הטיוטה שלי היא אותם הצילומים מגראונד זירו. היא, ופתקאות שעליהן שירבטתי את המחשבות שלי. אנשים חושבים על סקיצות במובן מאוד אחר מהמציאות בעולם האמנות. הם צריכים לראות איך פועל סטודיו כמו של ג'ף קונס או אנדי וורהול בשביל להבין מה זה סקיצה. וורהול השתמש בצילומי פולורואיד כסקיצות".

עבדת עם שרטוטי הכנה או שפשוט הלכת על זה?

"אני אף פעם לא עובד עם שרטוטי הכנה. אני נעזר בהקרנה או בגריד. במקרה הזה הדפסתי את הצילום של הזר על גיליון גדול, גזרתי אותו לריבועים ממוספרים ולפי הריבועים עבדתי, ממש כמו פסיפס. זאת הדרך היחידה לעבוד על יצירה בסדר גודל כזה. אני לא יכול להיות ממש נאמן לצילום.

הציור מוביל למקומות אחרים מהצילום. אין סיבה לצייר שרטוטי הכנה. יש לי הרבה מחברות סקיצות, אבל כמעט אין בהן ציורים. אני בעיקר כותב בהן הערות לעצמי, למשל ‘אני נורא אוהב לצייר פרחים'. בלילה כשאני מסיים לעבוד, אני מדביק על הציור פתקית עם תובנה כמו ‘יש יותר מדי צהוב'".

ככה אתה תמיד עובד?

"כשאני יושב בלילות עם מוסיקה המוח שלי קודח מיצירתיות. הסקיצות שלי הן הרבה יותר אבסטרקטיות, מלוליות וטקסטואליות. אני רושם ‘חייל מת עם פרח ענק מאחוריו זה נורא יפה'. ברגע שאני כן מתחיל לצייר סקיצות, המון פעמים אני מאבד אימפקט מסוים שיש לי. הסקיצות שלי הן הרבה יותר אבסטרקטיות יחסית לתוצאה".

איך התקדמת מהצילום ליצירה הזאת?

"בחרתי לבודד את הזר מהסביבה שלו. נתתי את זה לסטודיו לגרפיקה כדי שינקו לי את כל הרקע ואני אקבל את הזר בעצמו. יש משהו מתמטי בזר הזה, שחוזר על עצמו. ככל שמסתכלים עליו, משהו מתחיל לרצד בעין. בשלב זה לא ידעתי מאיפה להתחיל לעבוד, כי עדיין היו בתמונה יותר מדי פרטים. בסופו של דבר, אני לא יכול להיות ממש נאמן לצילום. הציור מוביל למקומות אחרים מהצילום".

כמה זמן עבדת על הציור?

"התחלתי לצייר את הציור הזה בספטמבר, עזבתי אותו באוקטובר, חזרתי אליו בפברואר וסיימתי אותו באפריל. אף פעם לא קרה שעבדתי על יצירה אחת במשך כמה חודשים, ובכל יום התקדמתי ב-15 ס"מ לימין או לשמאל. זה התחיל בתחושת עונש וייסורים, כי בכל יום קמתי בבוקר, וידעתי שאני עומד לשבת מול משהו שאין בו שום ממד יצירתי. זאת עבודה סיזיפית שמתאימה לנזירים או לעובדים סינים. נורא קשה לשבת ולעשות משהו שלא רואים את הסוף שלו. ואז בשלב מסוים נכנסתי לזה, וזה היה מדהים. קמתי בכל בוקר, הצבתי את הכיסא מול הבד, והזזתי אותו לפי ההתקדמות עם הציור, והיה בזה איזושהי חוויה סופר רומנטית. מסביבי לא הפסיק לרדת שלג. וגם ככה לא היה דבר אחר לעשות בניו יורק".

אתה מתעניין בסקיצות של אמנים אחרים?

לא, אני אוהב דברים ספקטקולריים, לארג'ר דן לייף. אנשים אוהבים להתלהב מציור שכולו נעשה בקו אחד, ‘הו תראה איזה מינימליסטי זה'. זה לא ממש מעניין אותי. הסקיצות היחידות שיעניינו אותי צריכות להיות של האנשים הסופר-מוכשרים, או של יצירות סופר-מורכבות או של אנשים שיש להם מה להגיד. הייתי רוצה לראות סקיצות לעבודות של יעקב אגם. אבל באופן כללי - לכמה אנשים יש יד מדהימה לסקיצות? כמו שלא מעניין אותי לראות תכניות בישול עם שלושה אידיוטים שמדברים על איך לחתוך נכון את המלפפון. זה סוג של ניוון. הרבה יותר מעניין, לפי דעתי, לאכול את התבשיל המוכן".

הצהרת נאמנות | איך הבין דוד טרטקובר שגם מגילת העצמאות התחילה באות אחת

עבודתו של דוד טרטקובר, "ההכרזה על הקמת המדינה", כולל 21 כרזות המציגות את הפירוש החזותי שלו ל-19 פסקאות ממגילת העצמאות. הן נעשו כקולאז', בטכניקה של צילומי זירוקס על נייר צבעוני, חיתוך והדבקה, והוצבו כיחידה טיפוגרפית לצד יחידה ויזואלית. בספרו החדש של טרטקובר נכתב שהתערוכה אמורה היתה להיות מוצגת במקומה הטבעי - מוזיאון תל אביב לאמנות (שם התקיים טקס ההכרזה, 15 במאי 1948). אולם הנהלת המוזיאון התקשתה להתמודד עם המסרים הפוליטיים המובעים בה, ולפיכך הוא הציע אותה למוזיאון ישראל, והיא הוצגה שם לראשונה בביתן בילי רוז לאמנות בת זמננו, 1988. אוצר התערוכה היה יונה פישר.

מכל יצירותיך מדוע בחרת לחשוף את תהליך העבודה על היצירה הזאת?

"אני חושב שסקיצות הן חשובות, ושהעבודה הזאת חשובה. זו אחת העבודות האמביציוזיות ביותר שלי. התחלתי לחשוב עליה בסוף 1977 בעקבות ביקורו של סאדאת בישראל. בהתחלה התעסקתי בפסקה ‘אנו מושיטים יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן'. המחשבה על מגילת העצמאות כפרויקט אישי ליוותה אותי יותר מעשר שנים, ותעיד על כך כמות הספרים שיועדו רק לפרויקט זה - עשר שנים של חשיבה וניסיונות, כדי להבין איך לחבר את הדימויים ביצירה עם הטיפוגרפיה שתתאים לה. היצירה הקדימה את זמנה, כי מגילת העצמאות לא היתה אז בשיח הציבורי. היום רואים יותר ויותר הישענות על מגילת העצמאות ודרישה לקיים את ההצהרות וההבטחות הכלולות בה".

מדוע שמרת את כל הגליונות, ספרי הסקיצות וטיוטות ההכנה ליצירה?

"זה באמת פרויקט שראוי היה לשמור, ועובדה שהסקיצות כולן קיימות. הסקיצות הן חלק בלתי נפרד מהעבודה למרות לא הצגתי אותן אף פעם. מבחינת מראה המקום הן חשובות. אפשר לראות בהן את שלבי החשיבה, איך פיתחתי את היצירה מדימוי בודד של טקסט ודימוי יחד והם הופרדו אצלי, ללוח טקסט ולוח דימויים. אני עובד עם ספרי הסקיצות שלי ושומר אותם מ-1972 ועד היום. הספרים האלה הם סוג של יומן. מאגר מראי מקום, מאגר של אינפורמציה בשבילי. אני שומר בהן גלויות, הזמנות לתערוכות, כותרות מעניינות מהעיתון, מדבקות, ותמונות. כמעט כל דבר הוא השראה בשבילי. מדיה, היסטוריה, מקורות תנ"כיים, שפה, ושירה, ואמנות.

"אם יש לי רעיון, הדרך היחידה מבחינתי לשמור אותו, היא בספרי הסקיצות שלי. צריך לזכור שאנחנו מדברים על התקופה של לפני המחשבים, אז הדברים נעשו ביד. תהליך היצירה לא ניתן להגדרה ממשית. זה תהליך של זרימה. הזרימה אצלי היא לא מסודרת, היא אקראית. לפעמים אני מדפדף בהם".

איך מתכננים טיפוגרפיה ליצירה כזאת?

"כשאני עובד על קונצפט לפרויקט הכל מתחיל מהמלה הכתובה, בעצם. בשלב הראשון כתבתי את הטקסט בכתב ידי. בהמשך, יצרתי עשרות סקיצות של סוגים שונים של כתבים, ולבסוף החלטתי ליצור לעבודה גופן מיוחד שקראתי לו ‘עצמאות', המבוסס על אותיות של עיתון ‘על המשמר' ועל גופנים שעיצב הגרפיקאי פסח עיר שי בשנות ה-30. יצרנו אות-אות, הדבקנו וחיברנו אותם. מתלמדים עבדו על זה אתי בסטודיו. בשבילם זה היה לימוד יוצא מן הכלל, להבין את הטיפוגרפיה העברית - מה המרחקים בין האותיות והקצב של הכתב. 20 שנה לאחר מכן הפך אותו הטיפוגרף יאנק יונטף, לגופן דיגיטלי שקיים בשלושה משקלים. בספר החדש שלי, ‘טרטקובר', כבר השתמשתי בפורמט הדיגיטלי של הגופן".

מה היו גלגוליה של היצירה הוויזואלית?

"בהתחלה רציתי לתמצת ממגילת העצמאות דימוי אחד. במחברת שלי קיימים ניסיונות שונים. חשבתי אולי להראות רק את הצהרת בלפור, או רק את בנימין זאב הרצל, אבל לאחר ניסיונות שונים הגעתי למסקנה שזה לא מספיק מרגש, משאיר פתח לתוספות מצד הקורא ומצד המסתכל, או מלמד. העבודות טעונות בדימויים שחלקם חקוקים בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, של מראי מקום תרבותיים, פוליטיים וחברתיים שניכסתי לצורך העבודה. בשלב הבא אספתי את הדימויים וביצעתי חלוקה. הפכתי את הצהרת העצמאות לספר, חילקתי את הפסקאות על פני הדפים והוספתי דימויים מתאימים בגזירה והדבקת קולאז'. היום אפשר לראות את זה כפוטושופ ידני. בגיליונות הטיוטה הסופיים ובעבודה שהוצגה קיימים אותם אלמנטים אבל הם שינו מיקום, השתנתה ההיררכיה שלהם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו