בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הביאנלה בהרצליה תקועה כמו עצם בגרון

האירוע הדו-שנתי שנפתח היום, אינו חגיגה צבעונית כקודמותיו, אלא מבקש להתייחס להתרחשויות פוליטיות עכשוויות

32תגובות

הביאנלה השלישית לאמנות בהרצליה, שנפתחת היום, אינה עונה על אף אחת מהציפיות המתבקשות מעוד ביאנלה עירונית: היא לא חותרת לממדים גרנדיוזיים, היא אינה מתהדרת בעבודות וירטואוזיות החוגגות את האמנות, ובכלל, היא אינה חגיגה. התערוכה הקרויה "המכה השנייה", שאוצר אורי דסאו, היא מעין תערוכת תזה שהפכה את היחסים על פיהם - היא אינה כופה את משנתה על המוצגים; אלה מפרקים את התזה המוצעת ומרכיבים אותה כל פעם מחדש בדרכים שונות.

ימים ספורים לפני הפתיחה של הביאנלה העיר הרצליה נראית מנומנמת כהרגלה. פה ושם נראה שלט ענייני המודיע על קיומה של הביאנלה הקרובה; ניכר השוני מהביאנלה הקודמת באוצרותה של קבוצת "פיקניק", שהתבלטה בחגיגה ויזואלית צבעונית.

שם התערוכה החדשה, "המכה השנייה", הוא מושג שנולד בתקופה המלחמה הקרה. הוא מתאר את יכולתה של מדינה שהותקפה במפתיע בנשק גרעיני להשיב מכה גרעינית משל עצמה, למרות ההרס שנזרע בה. המושג, מסביר דסאו, "נושא בתוכו פוטנציאל השמדה הדדית, שעצם ייתכנותה יוצרת מאזן אימה שיש בכוחו לבלום מבעוד מועד את השימוש בנשק גרעיני ולמנוע גם כל מתקפה מסוג אחר".

דסאו התערב בחלל המוזיאון כולו באופן שמייצר הזרה של החלל המוכר, ויותר מכך, מכתיב לצופה נתיב הליכה מתוכנן. העבודות המוצגות בתערוכה אינן מתרגמות את המושג לפעולה אמנותית ישירה ואינן קשורות זו לזו במובהק, אך יש להן אפקט מצטבר בצפייה. דסאו חוזר ומבהיר שהעבודות אין פונות לערוצים של אקטיביזם פוליטי או פרקטיקות חברתיות מקובלות. הוא מציע את המחשבה על אמנות מטונימית הנעה הלוך ושוב אל העובדתי וההיסטורי ובחזרה מהם.

כמעט כל האמנים המציגים בתערוכה כבר עבדו עם דסאו בעבר, חלקם אף יותר מפעם אחת. ניכר כי ההיכרות ארוכת השנים והאמון שנרכש תרמו הן ליוצרים, מבחינת התצוגה והמבט האוצרותי של דסאו, והן לו עצמו, מבחינת העמקה והבנה של עבודותיהם.

תעמולה נגד תעמולה

העבודה הראשונה הנגלית במבט ישיר למבקרים עם היכנסם למוזיאון היא עבודתו של קריסטוף בושל - הקרנת וידיאו גדולה בחלל שחור. נראה בה מצעד ראווה של מאות חיילים באיראן היוצרים בתנועתם צורות של מגן דוד, האותיות US וצלב קרס וטילים המופנים אליהם. דסאו פותח איפוא דווקא בהתייחסות קונקרטית למאזן אימה אקטואלי, אך העבודה מורכבת יותר מכך: בושל השתמש בסרט וידיאו שצולם בטהרן אך ניתן להשיגו במאגר האינטרנט של משרד החוץ הישראלי; הוא הועלה שם כתעמולה נגד התעמולה האנטי-ציונית באיראן.

עבודתו של גיל מרקו שני, המוצגת סמוך לזו של בושל, היא אחת ההפתעות של הביאנלה, שכן שני התקין מיצב וירטואוזי ומוקפד כפי שעשה בתערוכה המיתולוגית "הלנה" מ-2001. זהו מיצב ארכיטקטוני, המדמה סביבה קיימת, שאינה קונקרטית אלא גנרית, בזיקה למושג שטבעה חנה ארנדט, "הבנאליות של הרוע". זה זמן רב לא יצר שני עבודה כזו, בעיקר מסיבה תקציבית, ואם יש חשיבות לביאנלה טובה היא ללא ספק ביכולת לאפשר הפקת עבודות גדולות מעין אלה. יצירות נוספות עשו במיוחד לתערוכה ערן נווה, מיכל הלפמן, אדם רבינוביץ, אבי נבו, פיטר בוגנהוט ועוד.

עוד בולטת בתערוכה עבודתו של צבי גולדשטיין, המורכבת משני חדרים: באחד עבודת סאונד המתפרשת על כל החלל, שבו הותקנו רמקולים רבים. מכל רמקול בוקע בו בזמן קול הקורא קטע שונה מספרו של גולדשטיין "חדר 205" ויחד נוצרת קקופוניה מוחלטת. בחדר אחר הצבה של טקסט ודימויים הכוללים בין היתר את מסעותיו של גולדשטיין מירושלים עיר מגוריו לארצות שונות ביבשת אפריקה.

רותי נמט, שזה כמה שנים מתגוררת בלוס אנג'לס ואינה מרבה להציג בישראל, מציגה כמה עבודות חדשות המשלבות ציור על גבי צילום המתפקד כמעין רדי-מייד. היא משלבת בין ייצוגי טבע פסטורליים אך גם אכזריים, שמופיעים בהם פגרים, לבין שימוש בדיוקנאות ארכיוניים של אישים בעלי חשיבות היסטורית-פוליטית מקומית (דור תש"ח למשל).

מרחב פריך

חלק מעבודות הביאנלה מוצגות במרחב הציבורי, אבל בשונה מהביאנלות הקודמות בהרצליה, סירב דסאו להשתלב במארג העירוני. במקום גישה של השתלבות, הוא מסביר, "התערוכה מבקשת להעמיד בעיר רשת של מרחבים מובלעים, המצויים בו בזמן בפנים ובחוץ, בפריפריה ובמרכז".

למשל, הוא מדגים, "העבודה של פיטר בוגנהוט, שהזמנתי במיוחד. בוגנהוט הציב הריסות של מבנה על גבי משטח של קרון גרר באורך 12 מטרים. את הקרון הוא הציב במגרש חניה, ברחוב בן גוריון, הרחוב הראשי של העיר. הסיטואציה שנוצרת היא של משהו שאינו במקום, עדות להרס שלא סולק. התכנים של העבודה, הפיסיות שלה, קנה המידה שלה והמיקום שלה תקועים כמו עצם בגרון הסדר הציבורי. להציג עבודה כזו בעיר נידחת במערב אירופה זה דבר אחד, אבל להציג אותה בישראל, שבה המרחב הציבורי פריך ממילא ושהלגיטימיות שלו והתקינות שלו אינן פתורות עד הסוף, זה דבר אחר".

ליד בית הכנסת העירוני, 300 מטרים מהפסל של בוגנהוט, מוצבת העבודה של רוית מישלי - קונסטרוקציית ברזל בצורה של מגן דוד המצופה בתכשיטים מוגדלים. אין דרך לתאר אותה אלא כמופע כמעט פגאני, לבטח כשהוא מוצב לצד בית תפילה של דת אנטי-פגאנית. עבודה זו נעשית איפוא לאקט של כפירה.

הביאנלה הנוכחית, החל בשמה ובמשתמע ממנו וכלה במרבית המוצגים, מצטיירת כאנטי-ביאנלה. היא אפוקליפטית, מטרידה, מאיימת. בעניין זה אומר דסאו: "מיד כשקיבלתי את הג'וב, וכשהבנתי, ולמעשה גם פעלתי בכיוון, שלא תהיה זו תערוכה על טהרת הישראליות, הישראלים הרי לא רואים מחוץ לעצמם דבר - החלטתי שלעשות תערוכה שכל כולה חגיגיות ומראית עין של נורמליות, פירושו של דבר לעשות משהו לא נכון, שקרי. השטח בוער הרי, אבל יותר מזה, התנאים ההיסטוריים שבתוכם אנחנו חיים הם משאב ששווה וצריך להשתמש בו. ואולי משהו במבנה של המושגים שמרכיבים את המצב הזה מאפשר להגיד משהו על אמנות עכשווית, על היחס שלה לעצמה ולעולם. זו האמביציה. התוצאה היא משהו שבין ביאנלה בקנה מידה בינוני לבין תערוכה קבוצתית שמתחזה לתערוכת נושא".

מה שמניע אותו, מוסיף דסאו, בתערוכה זו כמו בקודמות שאצר, הוא "זיקה לא פתורה בין הפוליטי לאסתטי, בין אמנות כנגזרת של תנאים היסטוריים לבין אמנות כעולם חלופי, עצמאי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו