בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הימים הנוראים מזווית שעוד לא ראיתם

מיצב הווידיאו של דפנה שלום, "ימים נוראים: טרילוגיה", הוא התייחסות מרתקת לחגים היהודיים כמעגל של זמן ומשמעות - במסגרת של אמנות עכשווית

18תגובות

"ימים נוראים: טרילוגיה", מיצב וידיאו של דפנה שלום, מורכב משלוש עבודות המתייחסות לימים הנוראים, לתחילת השנה העברית ולטקסטים ולטקסים הדתיים. המיצב מוצג במוזיאון פתח תקוה כעת, למשך תקופת החגים; בדרך זו ההקרנה היא הנכחה של זמן אמיתי, כמין המחשה של הגורם החמקמק הזה. פעולה זו מתייחסת לדיון הממושך, הלא-פתור, בדבר תפקידם של מוזיאונים כיום ומקומם ביחס למציאות. ההתייחסות לחגים היהודיים כמעגל של זמן ומשמעות במסגרת של אמנות עכשווית - מרתקת.

שלוש העבודות מוקרנות במקביל בחלל חדש שהוכשר באודיטוריום של המוזיאון, חדר לא גדול, נזירי וחמור, הנהנה משקט מוחלט. העבודה הראשונה בסדרה, "ימים נוראים #1" (2006), מוקרנת על מסך קטן למדי הניצב בגובה עיני הצופה. העבודה השנייה מוקרנת על מסך שטוח שכמו מרחף מעל הרצפה, והשלישית על קיר גדול. הקשר בין העבודות מתגלה אט אט שעה שהצופים נעטפים בשירה א-קאפלה של שירים ופיוטים מן המקורות, בעיקר שירת ספרד, תימן וצפון אפריקה.

שלום עוסקת במה שנדמה בה-בעת כהזרה וכאיחוי של הקשר בין הטקסט לדימוי, בין הקול לתנועה. זהו ניסיון בעל ממדים כמעט אפיים לחבר קריאה מחודשת של מקורות יהודיים עם ביקורת וחופשיות אינטימית עם הטקסט, שנדירה בתרבות הישראלית. שלום אינה מתפעמת-מתרפקת על גילוי מקורות אלא עושה בהם כבתוך שלה, לשה שפה חזותית המאפשרת לעבר והווה של ציבור יהודי רחב להדהד במוזיאון כישות חיה ולא מפרספקטיבה אנתרופולוגית-פולקלוריסטית. אף על פי שברגעים מסוימים נדמה ששלום מגששת בניסיון ליצור איזון בין סאונד לדימוי, התוצאה מעניינת ביותר.

השירה הדתית היא המכנה המשותף לעבודות המרכיבות את הטרילוגיה ולמעשה לחלק ניכר מגוף העבודות של שלום גם בעבר. כך למשל "שירת הים" (2004), "בין לילה ליום" (2008). העניין המיוחד שלה בשירה והשימוש הנרחב בה ובטקסי יהדות ומסורת הפיוט מעוגנים בתנ"ך (לצד השפעות מתרבויות אחרות). בפרשת "וילך", פרשת השבוע הסמוכה לראש השנה ולימים הנוראים, יש ציווי לכתוב שירה וללמדה ("ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל" (דברים פרק ל"א, י"ט).

קול למלכת הדבורים

המיצב "ימים נוראים", על השימוש בסאונד הנסמך על מקורות יהודים דתיים (ומעט חילוניים), מתקשר לחוויה חזותית עכשווית ומבטא מהלך אוצרותי מתמשך של דרורית גור אריה. בנוסף לעבודות של דפנה שלום שהוצגו בעבר במוזיאון אצרה גור-אריה ב-2007 את "ג'וני ג'וני" של רווית כהן גת, שבו הושמעה שירת מקוננות בפרסית; שנה אחר כך נשמעו פיוטים בתערוכתו של ז'וזף דדון "ציון"; ב-2009 הוצגה "שמחה גדולה הלילה" של נבט יצחק שעסקה בתזמורת רשות השידור בערבית; והשנה אצרה גור אריה את "זאלה", עבודת וידיאו של איציק בדש שגם בה נעשה שימוש בשירת קינה של יהודי לוב. המכנה המשותף לעבודות הוא אמנות שמצרפת ומזככת מרכיבי תרבות שנדחקו אל מחוץ לזרם המרכזי מאז התגבשות התרבות המודרנית בארץ.

השירה בעבודות של שלום נעה בין שירת יחיד לשירת מקהלה ויש בה משקל מיוחד לשירת נשים. בחלקה הראשון של הטרילוגיה נשמע קולה של סמדר לוי ובחלקה השני קולה של דקלה. הדגש על הקול הנשי, המאפיין את הדיון הפמיניסטי כבר כמה עשורים, מקבל משמעות אקטואלית בשל ההתנגדות הנחרצת לשירת נשים בחלקים בציבור הדתי, המסמנת התגברות פנאטיות דורסנית.

השימוש בקול שירה, בעיקר דתית או טקסית, מתקשר ליצירות בינלאומיות, למשל של שירין נישאט; אם זו "Rapture" (התלהבות, אקסטזה) מ-1999, שבה נשמעת שירת מקהלת נשים ומקהלת גברים, ואם "זארין" מ-2005, שהפסקול שלה הוא תפילת מואזין. ההבדל העקרוני הוא שבעוד נישאט השתמשה בדימוי הוויזואלי של השירה, הרי שלום מפרידה קול ותמונה וכך במידה רבה מבדילה בין המופשט, המוסיקה, לבין הגשמי, שהוא תצלומים של בני אדם ובעלי חיים. מבחינה זו מעניין לחשוב על עבודתה בהקשר לעבודה של מיכאל קארקיס, אמן יווני הפועל בלונדון ויוצר עבודות שהסאונד הוא מרכיב מרכזי או יחיד בהן - כלי לדיון ומחקר של זרות והומוגניות בחברות המהגרים העכשוויות.

ב"ימים נוראים #1" המצלמה עוקבת מקרוב, באופן כמעט פולשני, אחר מריחה של צבעי הסוואה על פנים של גבר ואחר כך מריחתם על פני אשה. המונח "הסתר הפנים" - מצב שבו נדמה כי פסה ההשגחה האלוהית, המאתגר את המאמינים - עולה כאן בחריפות.

העבודה, כך נכתב בטקסט הנלווה, נעשתה אחרי מלחמת לבנון השנייה, שהסתיימה בסוף הקיץ, סמוך לימים הנוראים. שלום מצלמת מקרוב את הפנים, את תהליך השינוי, וההרגשה הנוצרת היא של התפלשות בצער, או בפחד. היא מחזירה את מריחתם של צבעי ההסוואה למקור הטקסי הקדום שלה: בעמים שונים שימשה פעולה זו ליצירת קירבה עם רוחות או אלוהויות טבע. ברקע שרה סמדר לוי פרקים מתפילת יום הכיפורים.

"ימים נוראים #2" (2007) עוקבת אחר פועלן של דבורים בחלת דבש, בתוך כוורת. הדימוי הבהיר, הגיאומטרי, נראה כמחול במקום-לא-מקום, שברגעים שאין בהם תנועה נראה צחיח כמדבר. בעבודה זו ובחלק השלישי בטרילוגיה שלום מתארת תנועה, כאן של הדבורים, במונחי מחול; תנועה שההיבט הפונקציונלי שלה כמו נסוג בפני האסתטי.

הדבש מתקשר לסמלי ראש השנה אך גם לסיפור הדרמטי של יונתן ויערת הדבש (ספר שמואל א'); יונתן, שאינו יודע כי אביו שאול אסר על העם לטעום דבר בעת רדיפה אחר הפלשתים ונשבע להרוג את מי שיפר הוראה זו, חוטא בטעימת דבש. שאול נאלץ לקיים את השבועה אך יונתן, גיבור מלחמה, נפדה באופן שאינו מוסבר בטקסט. הקירבה בין מתיקות לבין פיתוי וסכנה ומוות ארוגה בסיפור.

הרמיזה למלחמה מתחברת לחלק הראשון של הטרילוגיה, על צבעי ההסוואה-מלחמה והרמיזה למלחמת מינים. הסאונד הוא של דקלה השרה פיוט של רבי יהודה הלוי, כעין חזנית ראשית עם מקהלת גברים. זהו קול נשי שיש בו עוצמה אדירה, אולי כמו זו של מלכת הדבורים.

אפשרות של מחילה

"ימים נוראים #3" (2010), חלקה המסכם והארוך של הטרילוגיה, חלש משני קודמיו. אם בשני החלקים הראשונים שלום פועלת בשדות הדיפוזיים שבין טקס למיתוס וסיפור, הרי בחלק השלישי היא גולשת לדרמטיזציה ולמה שנראה כניסיון המחשה של הנורא על מובניו הרבים, בין האיום למעורר ההשראה.

בעבודה נראים שני גברים בתחפושות, ספק דמויות מסדרת הסרטים "שר הטבעות" לפי ספריו של טולקין, ספק גלדיאטורים רומאים. הם מתגוששים, מתחבקים, נעים כבטקס לא מפוענח על תלי קרקע נמוכים ורכים. העבודה היא מעין מחול המבוצע בחוץ, והפער בין יופי התנועה לבין התלבושות צורם.

שלום צילמה באתר הסמוך לקיבוץ בארי ובו קירות אבן המפוזרים בשדות; מקום הנראה כאתר קבורה של תרבות קדומה שנמחתה. בטקסט התערוכה מוסבר שזהו אתר שנועד להסתרת נשק בתקופת המנדט הבריטי אך לא נעשה בו שימוש. בעבודה זו השיר-הפיוט נהפך כמעט למלמול. חלק ממנה מלווה בדממה, אבל יש בה, בניגוד לשתי העבודות הקודמות, אזכור לאפשרות של סליחה.

דפנה שלום - "ימים נוראים: טרילוגיה", 2006-2010. אוצרת: דרורית גור אריה. מוזיאון פתח תקוה לאמנות, שעות הפתיחה: ימים שני, רביעי, שישי ושבת 10:00-14:00, שלישי וחמישי 16:00-20:00. עד 26.10



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו