בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גורילות ואיים בודדים

ה"ניו יורקר" נודע בקריקטורות המעטרות את דפיו, ומספקות מילוט הומוריסטי מהטקסטים הארוכים והמפותלים המופיעים בו. אבל כשאתה הקריקטוריסט, הסיפור הרבה פחות מצחיק. מתברר שקשה, קשה מאוד לפרסם קריקטורה במגזין

3תגובות

אחד מימי שלישי ביולי האחרון ישבתי ב"טרקלין הקריקטוריסטים" בקומה ה-20 של בניין קונדה נאסט בטיימס סקוור ובידי מעטפה המכילה עשרה ציורים: הקריקטורות הראשונות שאני מגיש למגזין "ניו יורקר". כל יום שלישי הוא יום דין, היום שבו רוברט מנקוף, עורך הקריקטורות של המגזין, נפגש עם קריקטוריסטים פנים אל פנים.

שבעה או שמונה קריקטוריסטים נוספים נדחסו לחדר ההמתנה הקטן, שבמרכזו שולחן קפה ארוך עמוס מאות חוברות של ה"ניו יורקר". הדפס ענק של קריקטורה של סם גרוס תלוי על אחד הקירות, ומתחתיו ניצבת ספה. סם גרוס ישב על הספה. חלק מהקריקטוריסטים ניסו לנהל שיחת חולין מביכה, האחרים פשוט שתקו.

סם, ללא ספק הקריקטוריסט המבוגר והמבוסס בחלל הצפוף, ריכז את תשומת הלב. הוא אמר: "ד"ר סוס לא היה אמן טוב. הוא לא יכול לצייר ילדים. הם היו פשוט מבוגרים עם ראשים גדולים".

בזה אחר זה, לפי סדר הגעתם, נעלמו הקריקטוריסטים לתוך משרדו של מנקוף ויצאו משם כעבור כמה דקות. כשאחד הקריקטוריסטים נשאל על ידי אחר "איך היה?", התשובה היתה משיכת כתפיים. הציפיות של כולם היו נמוכות. איך אפשר שלא? דחייה היא הנורמה כאן.

לפני 50 שנה היית יכול להתפרנס ממכירת עבודה למגזינים פופולריים כמו "קבאליר", "פאקט", "לוק", "סאטרדיי איבנינג פוסט" ו"סאטרדיי רוויו", אבל היום זה כמעט בלתי אפשרי להתקיים כקריקטוריסט. יש עדיין מקומות שקונים קריקטורות (כמו עלוני בתי מרקחת ומגזינים ליוגה) אבל אף אחד מהם לא מחזיק במסורת, או בחותמת של ה"ניו יורקר".

בדרך כלל אני לא מצייר קריקטורות, אני מה שנקרא כיום "סופר גרפי". אני לא באמת שוקל שינוי קריירה, אבל הייתי נתון בהבלים של אמצע הקריירה ורציתי לנסות משהו חדש. לוקח לי כמה שנים לכתוב ולצייר ספר. הנושא קובע ומגביל מה אני יכול או לא יכול לצייר. אני אוהב את התהליך, אבל זו עבודת פרך. רציתי יותר ספונטניות בחיי היצירה שלי, אז בחודש מרץ החלטתי למלא מחברת סקיצות של 90 עמודים, בקריקטורות בסגנון ה"ניו יורקר". אחת בכל יום למשך שלושה חודשים, בלי תירוצים.

זה לא הדיו

אם ביצירת רומנים גרפיים הרגשתי כמו במערכת יחסים ארוכת טווח, יצירת קומיקס היא כמו להיות רווק. יום אחד אני יכול לצייר מגדת עתידות; למחרת, אסטרונאוט. עברתי מסולטנים לגיבורי על, מרובוטים לארנבים. הרגשתי משוחרר. סירבתי להיתקע, או לטרוח על הציורים. ביליתי לא יותר משעה בודדת על כל קריקטורה, פעמים רבות הרבה פחות מכך.

במשך השבועיים הראשונים הרגשתי עליצות. כבר היו לי חצי תריסר ציורים מבטיחים והייתי בטוח שיש עוד הרבה מנצחים בדרך. בשלב הזה התחלתי לחלום על מכירה של קריקטורה ל"ניו יורקר".

פעם פעם, לפני שנים רבות, בטרם ה"ניו יורקר" הציג תמונות ואיורים, הקריקטורות היו הכוכב החזותי של המגזינים. הקריקטורה זכתה, ובצדק, ליותר שטח על הדף. האמנות נוצרה כדי להישאר. הציורים התהדרו במשיכות אפורות עדינות, בעבודת עט ומכחול מושלמת, עם תשומת לב דקדקנית לפרטים. התחושה היתה שכאשר הקריקטוריסטים עברו בעיר, הם התבוננו בסביבה שלהם ושמו לב אליה; האיורים שלהם היו קיימים בעולם האמיתי לא פחות מאשר בעולם הרעיונות.

בנוסף לציורים הרישומיים שלו של זמן ומרחב, סול סטיינברג יכול היה לצייר את השדרה החמישית, או את חלל הפנים של תיאטרון כלשהו, בהנף רחב של פרטים שהעידו על נוכחותו. המגוון המקסים, אך המוגבל, של ציוריו של ג'יימס תרבר בלט בחריגותו.

אני לא בטוח שתרבר היה מתבלט ב"ניו יורקר" של היום. ה"אני מאמין" של מנקוף בנוגע לקריקטורות, כפי שמתואר בספרו מ-2002 ,"The Naked Cartoonist" הוא שהרעיון הוא זה שהופך ציור קטן ומשוגע לקריקטורה של ה"ניו יורקר". או כפי שמנקוף כותב: "It's not the ink, it's the think" (זה לא הדיו, זו המחשבה).

לפיכך, הקריקטורות ב"ניו יורקר" של היום משקפות את העבודה של מנקוף עצמו - סגנון צר יותר, ייחודי, כמו זה של תרבר, שמעניק השראה ומעורר בקוראים כמוני את המחשבה: "גם אני יכול לעשות את זה".

בשבוע הרביעי לציור היומי שלי נתקלתי בחומה. נעשה קשה יותר ויותר לייצר בדיחות, ולעתים קרובות מצאתי את עצמי ב-11 בלילה, בוהה בדף ריק, ורוצה לעשות משהו רק כדי שאוכל כבר ללכת לישון.

אמת המידה שלי היה הקריקטוריסט הגדול של ה"ניו יורקר", וויליאם שטייג. מלבד הכישרון לדעת מה מפעיל אנשים, שטייג החזיק בשילוב הקדוש של רישול ודיוק, שמעניק לקריקטוריסטים הגדולים את הסמכות האגבית שלהם. ידעתי שלעולם לא אוכל להשתוות לשטייג, אבל גם לא רציתי להביך את עצמי. היתה לי גאווה, ואם עמדתי ליצור עוד 60 קריקטורות, הייתי מוכרח לשנות את הגישה שלי.

התחלתי לשרבט באופן אקראי על פיסות נייר טיוטה, בניסיון לצייר משהו מפתיע, או מצחיק. את השרבוטים הטובים ביותר - פרנקנשטיין בוהה בידיו הגדולות ורב מעשן באנג בחדר מעונות - הייתי מצייר מחדש באופן מהודק יותר בפנקס הסקיצות, ומקווה שהכיתוב יבוא מאוחר יותר. אם אחרי שבוע לא הייתי מצליח לחשוב על רעיון, הייתי שולח את הציור בדואר אלקטרוני לאבא שלי, אשר מכוח השתתפותו בתחרות כיתובי הקריקטורות של ה"ניו יורקר" באופן קבוע (פעם הוא היה אחד משלושת המועמדים הסופיים) נראה כמו האיש הנכון לתפקיד.

תהיתי אם זו רמאות, איכשהו, אבל דחיתי את הרעיון. אף שהקריקטוריסטים ב"ניו יורקר" של היום כותבים את הבדיחות בעצמם, לאורך ארבעת העשורים הראשונים של המגזין, רוב הקריקטוריסטים לא כתבו בעצמם (שטיינברג ושטייג הם החריגים הבולטים). אפילו רבות מהקריקטורות האיקוניות ביותר של המגזין - גולש הסקי של צ'רלס אדאמס (שעקבות המגלשיים נראות משני צדי העץ), הסייף ערוף הראש של תרבר (שתחתיו מופיע הכיתוב: "ניצחת"), וכמעט כל מה שפיטר ארנו צייר, נכתבו על ידי מישהו אחר.

ובכל זאת, מה שהיה לוקח לי שעה ביום נראה עכשיו כאילו הוא משתלט על חיי. תמיד היה אתי עט, ובין שביליתי עם הילדים שלי, הלכתי לרופא (לאחר שפריחה חשודה הופיעה על החזה שלי) או רבתי עם אשתי, סיננתי את הסיטואציה בחיפוש אחר קריקטורה פוטנציאלית. הייתי צריך לחלץ מתוך כל מצב נתון הבחנה תרבותית רחבה יותר, או איזושהי אמירה על המצב האנושי. או משהו שדומה לחוכמה.

מאז ומעולם הרגשתי שהחיים הם חומר הגלם ליצירה שלי, אבל עכשיו היצירה תבעה את המכסה היומית שאותה התאמצתי למלא. כאשר החיים שלי לא העלו חומרים שניתן להשתמש בהם, התחלתי לחפש את הפירות שתלויים נמוך: בדיחות אי בודד וגורילות.

לא בשביל הכסף

על פי ספרו של מתיו דיפי, ,"The Rejection Collection" שמאגד קריקטורות שנדחו על ידי ה"ניו יורקר", כ-50 קריקטוריסטים קבועים של ה"ניו יורקר" שולחים עשר קריקטורות בכל שבוע. זה מסתכם ב-500 קריקטורות, המתמודדות על 12-20 מקומות. המספר לא כולל הגשות של קריקטוריסטים שעבודותהם מופיעות במגזין באופן לא סדיר, או את כאלף הקריקטורות המוגשות מדי שבוע ללא הזמנה (אשר אין להן כמעט סיכוי להתקבל).

כשסיימתי את פנקס הסקיצות שלי הערכתי ש-50 מתוך 90 הקריקטורות שלי יתאימו לגיליון הנוכחי של ה"ניו יורקר" (הערכה נדיבה). כוח סבל הוא אחת התכונות שמנקוף מחפש בקריקטוריסט. עם בערך 50 קריקטורות, אני יכול להגיש קבוצה של עשרה ציורים במשך חמישה שבועות. מאחר שמנקוף רוצה לעתים קרובות לראות אנשים מגישים במשך חודשים (אם לא שנים) לפני רכישה של קריקטורה, זה לא הותיר לי חלון הזדמנויות גדול, אבל לפני שנים, כנגד כל הסיכויים, מכרתי שער למגזין בניסיון הראשון שלי, וכעת קיוויתי שהברק יכה פעמיים.

מקריאת בלוגים של קריקטוריסטים וספרים על ההיסטוריה של ה"ניו יורקר" ידעתי שעורך הקריקטורות מסתכל על עבודות בימי שלישי. ידידי, הארי בליס (קריקטוריסט ב"ניו יורקר") היה חביב דיו כדי לקשר ביני לבין עוזרו של מנקוף, שאמר לי להגיע ב-12 ביולי כדי שמנקוף יוכל לראות את העבודות שלי.

ביום שלישי שבו באתי היו שלושה קריקטוריסטים חוץ ממני שקיוו להצליח במכירה ראשונה. שניים מהם הופיעו שם במשך

יותר משישה חודשים, והשלישי במשך כמה שנים.

מובן מאליו שאף אחד לא עושה את זה בשביל הכסף. אם תצליח למכור, בהתאם לקביעות שלך במגזין, תוכל לקבל 675-1,400 דולר לעבודה. זה נשמע כמו הרבה כסף בשביל ציור קטן, אבל דמי החבר שאתה משלם הם גבוהים.

אלו שמכרו מאות קריקטורות במשך עשרות שנים יכולים להכניס בכל חודש 300-1,000 דולר נוספים מהדפסות חוזרות באמצעות בנק הקריקטורות. אבל אפילו עם הכנסה נוספת כזאת, קרוב לוודאי שתצטרך הרבה יותר קריקטורות, או לחלופין, עבודה קבועה.

מנקוף בירך אותי בלבביות, ונתתי לו את עשר הקריקטורות שלי. הוא קרא כל אחת מהן מולי. הוא אמר לי שאני יודע לצייר ושהוא רוצה לראות יותר אנשים במגזין שיודעים לצייר. זה נשמע מבטיח.

מנקוף חשב שבדיחות גיבורי-על יהיו מצחיקות יותר עם גיבורים ספציפיים (אה) וכי אזכור של שדרן הרדיו הידוע איירה גלאס יהיה מעורפל מדי (באמת?). הוא חשב שהתלונה בבדיחת הג'י-פי-אס שלי כבר מיושנת (לא לגבי הג'י-פי-אס שלי!) וכי קריקטורת הגורילה עם מהפנט הנחשים עשויה להיחשב פוגענית, או פשוט פאסה (קיבלתי את ההערה).

הוא הציע לי להתרחק מבדיחות אי בודד ובדיחות חוסר התאמה (שבהן יש נתק בין הכיתוב והתמונה). אלו כבר מיצו את עצמן, ואם הוא ישקול להשתמש בסוג כזה של חומר, הוא יפנה לכוכבים המוכחים שכבר יושבים אצלו על הספסל (מטאפורת הבייסבול שלו).

מנקוף הניח שתי קריקטורות שלי בצד, כדי לשקול אם להכניס אתן לגיליון הבא. ידעתי שהן לא יימכרו, ראיתי בכך מחווה קטנה של עידוד. את כל היתר הוא החזיר לי. הוא הסביר עד כמה קשה להיכנס למגזין ואמר שהוא לא מחפש רק קריקטורה טובה, אלא מישהו שיכול להיות "קריקטוריסט של ה"ניו יורקר".

מנקוף אמר שכל כך הרבה הגשות שהוא רואה הן "אפילו לא בכיוון" ושאני כן בכיוון, אבל אצטרך להבין על מה בדיוק העבודה שלי, באיזה אופן היא נבדלת מאחרות. הוא אמר שאצטרך להחליט מה יהפוך אותה ליוצאת מן הכלל, והציע לי להמשיך בהגשות באמצעות דואר אלקטרוני בכל שבוע.

סוף לסיפור

האודישן שלי נמשך 12 דקות. רבים מהקריקטוריסטים האחרים שכבר הראו את עבודותיהם עדיין היו שם, מחכים לצאת לארוחת הצהריים - מסורת ארוכת שנים של ימי שלישי, שכל קריקטוריסט, בין שפירסם ובין שלא, יכול לקחת בה חלק.

בדרך למסעדה חלפנו על פני כרזות ענק עם ציוריו של צ'רלס אדמס התלויות בחזית תיאטרון לונט פונטן. תהיתי אם מישהו מהקריקטוריסטים העכשוויים של ה"ניו יורקר" הוא יוצא דופן דיו כדי להוות בבוא היום השראה למחזמר בברודוויי.

במסעדה, כבר נערך שולחן ארוך וברגע שהתיישבנו הוגשו לנו כוסות יין אדום. השיחה היתה נינוחה יותר מאשר במשרד.

ישבתי ליד דייוויד סיפרס, אחד הקריקטוריסטים העכשוויים האהובים עלי ב"ניו יורקר", שסיפר לי שהוא הגיש קריקטורות במשך 25 שנה לפני שהתחיל למלא את דפי המגזין. "אם אתה קריקטוריסט ואחרי כמה זמן אתה לא ב"ניו יורקר", הוא אמר, "אתה מתחיל להרגיש כמו כישלון".

אני לא מרגיש כמו כישלון, אבל כשהקשבתי לסיפרס הרגשתי פתאום כמו תרמית. זה לא היה המקום שאני שייך אליו בתור קריקטוריסט, ואם בדרך נס הייתי מצליח למכור אחת מ-50 הקריקטורות שלי, הייתי לוקח את מקומו של מישהו ראוי יותר. לא יהיו יותר הגשות. כבר ביזבזתי מספיק מהזמן של כולם.

התחלתי עם הציורים מהסיבות הנכונות, אבל כאשר לקחתי אותם ל"ניו יורקר", היה זה ניסיון להוסיף נוצה שתעטר את הכובע שלי. מנקוף צדק: לא היה שום דבר ייחודי ונבדל בקריקטורות שלי.

בסוף הארוחה, כל אחד מאתנו נתן לסם גרוס 20 דולר ופנינו איש איש לדרכו. נכנסתי למכונית שלי ונסעתי לכיוון ורמונט. הרומן שלי נגמר, הייתי מוכן לחזור הביתה. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו