לפיטר גרינאווי יש עבודה בדרך לקבר

הוא לא רק משוכנע שהקולנוע מת, אלא גם בטוח שהוא יודע איך לקרב את הציור אל דור הלפטופ והאייפון. הבמאי והאמן הבריטי, שתערוכה גדולה שלו תיפתח מחר בתל אביב, מתכוון לחיות עוד 11 שנה לכל היותר ובינתיים לא מפסיק ליצור

דניאל ראוכוורגר
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
דניאל ראוכוורגר

מפעם לפעם פוקדים את פיטר גרינאווי רגעים של דכדוך וספק. "מדוע השקעתי מאמץ כה רב, ושנים, בקולנוע? בקשר עמוק לתחום גוסס זה?" הוא שואל את עצמו בקול. ועונה: "לא ברור".

אבל זמנו קצר ומלאכתו מרובה, ורגעים אלו נדירים בסדר יומו של הבמאי והאמן הבריטי. כיום, בן 69, נותרו לו על פי תפישתו קצת פחות מ-11 שנים עד הגיל שבו גמר אומר לסיים את חייו, 80. אם משום כך ואם בשל אהבתו האובססיבית למספר ולקטלג כל דבר בסביבתו, יומנו השבועי מסודר ללא מרווחי נשימה או הזדמנויות להתלבטות. היקף פעילותו מקביל כנראה לזה של עשרה בני אדם מן השורה.

השבוע בא גרינאווי לישראל לקראת פתיחת תערוכת יחיד גדולה שלו מחר בגלריה שלוש בתל אביב. שמה של התערוכה: "Heavy Water". זה אינו ביקורו הראשון כאן: בעבר התארח פעמיים בפסטיבלי הסרטים בחיפה ובירושלים לרגל הקרנות של כמה מסרטיו. הוא גם מספר כי החל בדיאלוג עם מנכ"ל מוזיאון תל אביב המנוח, פרופ' מרדכי עומר, בעניין תערוכה עתידית שם. מהמוזיאון נמסר כי התערוכה של גרינאווי תתקיים בעוד שנה בחלל הגדול שבאגף החדש.

גרינאווי, שהוכשר כצייר אך היה לבמאי קולנוע ("חוזה השרטט", "הטבח, הגנב, אשתו והמאהב" ועוד), מתמקד בעשור האחרון באמנות חזותית. מבקרי אמנות מצדם עוד לא החליטו אם יצירותיו מבטאות גאונות מאירת עיניים או קיטש יומרני וחסר מודעות.

גרינווי בהכנות למיצג המולטימדיה "הסעודה האחרונה" במילנו

ב-2006 הפיק גרינאווי את עבודתו הראשונה בסדרה "מבט מחודש על תשעה ציורים קלאסיים", שבה הקרין יצירת מולטימדיה אינטראקטיבית וגדושת מידע על גבי ציורו הנודע של רמברנדט "משמר הלילה". ניסיון ראשון זה, גם אם הביא להרמת גבה בשדה האמנות, סיקרן לא מעטים: 6,000 מבקרים באו לצפות במיצג הפדגוגי כל יום כשהוצג ברייקסמוזיאום באמסטרדם. העבודות הבאות בסדרה זו - שגרינאווי מכנה "הקסם שלי" - הוצגו בניו יורק ובמילנו (עם "הסעודה האחרונה" של לאונרדו דה וינצ'י), בוונציה (עם "החתונה בקנה" של פאולו ורונזה). בשנה הבאה עתיד גרינאווי להציג בשילוב יצירת של דייגו ולסקז, פבלו פיקאסו וגם ג'קסון פולוק.

קשה לסווג את פועלו של גרינאווי: הצגת מיצבי קול ומולטימדיה, הופעות וי-ג'יי, דימויים חזרתיים במסכי טלוויזיה מסונכרנים או הקרנה על גבי ציורים ותבליטים - כל אלו מצויים באזור הדמדומים שבין אמנות לקולנוע.

"הקהל שבא לגלריות ולמוזיאונים לאמנות עכשווית מלומד קצת יותר מזה שהולך לצפות בסרטים הוליוודיים", הוא אומר. "באמנות הצופה יודע לעשות קפיצה מחשבתית, להבין שהוא נמצא בעידן שחלף על פני בורחס, ז'ורז' פרק או אנדי וורהול והתקדם. בקולנוע, לעומת זאת, הוא עדיין, לעזאזל, מחפש עלילה. אני לא אוהב קולנוע, אני חושב שהוא משעמם, שהוא מדיום דפוק. תמיד רציתי שישתחרר קצת, אבל הבנתי שקשה מאוד לחנך אנשים מחדש".

כשהציג עבודות אמנות ביפאן בעבר, היה גרינאווי מרוצה מתגובת הקהל, שלא היטיב להכיר את המוניטין שצבר כבמאי. "'אז הוא עושה גם סרטים?' שאלו", הוא מספר.

מסע בעקבות אורניום

6 מתוך 6 |
1 מתוך 6 |
2 מתוך 6 |

כמו דבריו ההחלטיים, גם עשייתו של גרינאווי חדורת מוטיבציה וחזון נבואי. את החלל של גלריה שלוש - השוכנת באחד מבנייניה האקלקטיים היפים ביותר של תל אביב - שינה והפך לקופסה שחורה ומבודדת. כולה מוקדשת לעולמו הקודר, הדרמטי והמהפנט. מוצגים בה ציורים שלו - בעיקר נופים אבסטרקטיים - שעליהם הוא מקרין צילומים של מים; ושני מיצבים, שאחד מהם כולל דימויים של פצצות אטום.

האם המחשבה על תערוכה בתל אביב השפיעה על תהליך היצירה שלו לקראת הצגתה? "אף שהייתי רוצה לומר אחרת, לצערי התשובה היא פשוט לא", הוא אומר בראיון המתקיים בשיחת וידיאו. לאחר שתיפתח כאן בחגיגיות מחר בבכורה עולמית, תנדוד התערוכה הלאה ותוצג באיטליה, ברזיל, ארצות הברית, סין ויפאן.

גרינאווי מרים את משקפיו העגולים ומביט בעניין אל מחוץ לחלון הסטודיו שלו באמסטרדם. במרחק 300 מטרים, הוא מציין, שוכן הרייקסמוזיאום, ממוזיאוניה הקלאסיים החשובים של אירופה. "פוליטיקאי ימני כאן בהולנד אמר לא מזמן ש'אמנות היא תחביב שמאלני'", הוא מספר באדישות מה. "ודאי שהדבר מריח כמו דמגוגיה פאשיסטית בוטה. אבל הוא גם לא לגמרי לא נכון, שהרי הציור נהפך לעיסוק אליטיסטי. אני לא חושב שזה צריך להימשך כך. צריך להחיות את האמנות, להנגיש אותה לאנשים צעירים. תחשוב, מה היה עושה מיכלאנג'לו אם היה לו חשמל, אם היתה טכנולוגיה?

"אני נמצא עכשיו בעיצומו של פרויקט מאסיבי, מתמשך, שנקרא ‘המזוודות של טולס לופר'", הוא מוסיף ומספר. "זה מסע של גיבור, שהוא בעצם אני בצורה דמיונית ביותר, ואנחנו יוצאים יחד למסעות בעולם. המסעות מתחילים בראשית המאה ה-20, באירופה, עם תחילת העיסוק באורניום".

הפרויקט השאפתני, שאותו החל ב-2002, קשה להגדרה. גרינאווי מנסה ליצור סרטים שחותרים נגד כל המוסכמות המקובלות של הקולנוע הפופולרי. הם מורכבים, בין השאר, מטקסטים, צפנים, קטלוגים, ציורים, מכתבים, חפצים, אתרי אינטרנט ומשחקי מחשב.

"המזוודות של טולס לופר" אמור להציג את סיפורה של המאה ה-20, משנת 1928, שבה התגלה האורניום בקולורדו, ועד שנת 1989 שבה הופלה חומת ברלין. במרכז הפרויקט ניצבת דמותו של טולס לופר, שנולד, כמו גרינאווי, בוויילס. הפרויקט עתיד להכיל 92 פרקים מחיי הגיבור. "עד כה צילמנו 14 ועצרנו בגלל בעיות של תקציב, אבל חסות חדשה של גוגל הביאה עכשיו משב אנרגיה טרי", מספר גרינאווי.

קטעים קצרים מהפרויקט שהוצגו בפסטיבלים בעולם אמנם עוררו התלהבות, הוא אומר, אך "ייתכן שמורכבות העניין וכמויות המידע שנחשף לצופה בפרויקט לא סבירות".

גודש הפרטים, הזמנים והתיאוריות הוא מאפיין בולט בעשייתו של גרינאווי במשך השנים. כבר בסרטיו המוכרים הראשונים, כמו "חוזה השרטט" (1982), "זד ושני אפסים" (1985), "כרס של ארכיטקט" (1987) או "טובעים במספרים" (1988), הופיעו קודים וסימונים היסטוריים שעברו כחוט שני בין יצירה ליצירה וקשרו את כולן, למעשה, לגוף עבודה אחיד ומתמשך. אותו גודש, עם זאת, הפך את סרטיו לקשים לצפייה למרבית הקהל הרחב.

אף שלא חדל לעסוק בעשיית סרטים עד היום, נדמה כי לאחרונה הוא חושף לציבור יותר ויותר את פועלו כאמן. לדבריו, נקודת מפנה מסוימת, שבה החליט לעזוב את הקולנוע ולהתבסס כאמן, לא היתה מעולם. "אי-אז מזמן בשנות ה-60 למדתי ציור במשך ארבע שנים, ומאז לא הפסקתי מעולם לצייר", הוא אומר. "התחלתי לעבוד כעורך סרטים בלונדון ובו-בזמן התנסיתי בצילום של סרטים קצרים עצמאיים. רבים מהם היו סביב נושא המים, כמו נהר, קרחונים, שחייה אמנותית או יצורי מים מיתולוגיים. התחלתי אז להציג את סרטי בפסטיבלים שונים בעולם, כאלה שנתנו במה לעשייה אוונגרדית יותר. הפוקוס, בהרבה מהמקרים, היה הדימוי. מים, למשל, מצטלמים כל כך יפה, שאין באמת איך ליפול".

אנדי וורהול "עידן שחלף"

אחת מבעיותיו העיקריות של הקולנוע, הוא ממשיך, "היא חוסר יכולתו להיות מוכתב על ידי הדימוי. כל הסרטים שאתה או אני ראינו, קרוב לוודאי, נשענים על יסוד טקסטואלי שולט. אפשר לקחת לדוגמה כמה משוברי הקופות הגדולים ביותר של העשור האחרון - סרטי ‘הארי פוטר' וסרטי ‘שר הטבעות'. מה הם, בעצם, אם לא איור מצולם העוקב במדויק אחר ספר?"

לכן, מעיד גרינאווי, הוא ממעט ללכת לצפות בסרטים. "זה באמת משעמם, אתה נכנס לסרט ויודע מיד מה יהיה בו ואיך ייגמר. התקדמות מסוימת היא אולי בכך שסוף-סוף הוליווד מתחילה לאבד את עניינם של הצופים בעולם. בהולנד, אדם ממוצע ייכנס לבית קולנוע אחת לשנתיים".

יחד עם הצהרתו על מותו של בית הקולנוע מגדיר גרינאווי דרכי קיום עתידיות של תחום זה. מרבית האנשים יעדיפו, הוא משער, לראות סרטים במתכונת ביתית בלבד. בתי קולנוע "סינמטקיים" ייהפכו למוצר אקדמי וארכיוני בלבד, והקולנוע ההמוני יישאר כבילוי משפחתי וחווייתי, שאליו יצטרפו שלל אפקטים כמו ריח, טמפרטורה ותזוזה למשל.

נוף מעשה ידי אדם

עבודות האמנות החדשות של גרינאווי מתאפיינות בדימויים אבסטרקטיים או בשילובים מעורבלים של מקטעי מציאות. "אנשים שיבואו לתערוכה בתל אביב לא ימצאו בה מוצג פיגורטיבי אחד", הוא מזהיר. "זה אוסף של מפות, תוכניות, שממשיכות קצוות שונים של פרויקטים שלי".

את דרך ההצבה של התערוכה תיכננו הוא ועוזריו יחד עם צוות הגלריה בארץ כך שדבר לא נשאר ליד המקרה. "תכנון של תערוכה, ולא רק של העבודות בה, הוא נושא שמאוד מעניין אותי, וגם בזכות בת זוגי ססקיה בודקה, שהיא אוצרת מוזיאלית", הוא מציין.

אנסלם קיפר. מושא הערצה

התערוכה רחבת ההיקף, שתוצג על פני שלוש קומות הגלריה, מסתמנת כאחד משיתופי הפעולה הבינלאומיים המעמיקים שהוצגו בגלריה ישראלית כלשהי בתקופה האחרונה. "החלטתי להגשים את כל מה שגרינאווי חשב לעשות", אומרת נירה יצחקי, בעלת הגלריה. "זו תערוכה יוצאת דופן, שדרשה בין השאר שינוי טוטאלי של כל החלל הפנימי".

לא פשוט לשער איך תתקבל התערוכה בישראל, כפי שמסובך לסכם איזה רושם הותירו תערוכותיו האחרונות. רוברטה סמית, מבקרת האמנות של ה"ניו יורק טיימס", טענה כי העבודה שהציג גרינאווי בביאנלה בוונציה ב-2009 - אחד ממיצבי המולטימדיה בסדרה של עיבודי הציורים הקלאסיים (במקרה זה ציורו של ורונזה) - יכולה לעורר תיעוב וסלידה, וגם אהבה. ובכל מקרה, כתבה, גם אם היא לא נכנסת לשום קטגוריה מוכרת, היא ככל הנראה "שיעור ההיסטוריה הטוב ביותר שתחוו".

כעבור שנה הציג גרינאווי עבודה נוספת בסדרה זו ביריד הארמורי שואו בניו יורק. שם בנה את מיצבו הסבוך סביב "הסעודה האחרונה" של דה וינצ'י. באותו עיתון כתב המבקר הוותיק הולנד קוטר כי "על אף הביקורות הנלהבות שעורר המיצב של הקולנוען הבריטי בוונציה, אין סיבה להתרגש מהתערוכה בניו יורק. היא נפילה".

גרינאווי מצהיר כי הדברים האלה לא מעניינים אותו ופורש את משנתו: "הדור של היום, דור הלפטופ, רואה באותה רמה את ‘אוואטר', ‘ספיידרמן' או רמברנדט. צריך לעזור לאנשים שחיים לפי סטיב ג'ובס לראות ציורים מחדש, לא להיות שמרנים.

"קשה לומר שציור נתפש כמהותי היום, מבחינת ההמון", הוא ממשיך. "אני חושב שלציור יש כוח רב ואוניברסלי, אבל צריך להבין איך להעביר אותו דרך סוגי מדיה המוניים כדי להגיע לקהל הרחב.

"באופן מצחיק ומוזר, אף במאי לא מייחס לציור חשיבות רבה. אם תשאל אותי, ארחיק ואומר שאסור להתיר לסטודנטים לקולנוע להחזיק מצלמה עד שסיימו שלוש שנות לימודי ציור לפחות". בסרטיו שלו השפעת הציור מהותית וניכרת מיד; כל תצלום מתוכנן כציור מפורט.

"הנוף שאני רואה מהחלון הוא מעשה ידי אדם", ממשיך גרינאווי. "במשך השנים ציירים השפיעו יותר מכל בעל מקצוע אחר על הסביבה האנושית, הרבה יותר ממעצבים או אדריכלים, מפני שהם לימדו אנשים להתבונן. הנוף האנגלי, לדוגמה, השתנה מאוד בעקבות ציורים צרפתיים של קלוד לורן או פוסן: אנשי אצולה שקנו את עבודותיהם ביקשו לשנות את גניהם בהתאם לתמונות".

שלוש יבשות בשבוע

הסטודיו שבו גרינאווי יושב הוא אחד מכמה חללי עבודה המשרתים אותו במרכז אמסטרדם. גם חלל זה מקוטלג וממוספר בראשו. "עד 2035 הבניין כנראה יחרב כשהעיר תוצף", הוא מציין.

על אף נבואת הזעם, הולנד, מקום מושבו, הולמת אותו בפתיחותה. "לא מפחדים לדבר כאן על הפלות, סקס, הומוסקסואליות או על מוות", הוא אומר. עוד בילדותו בילה שם את הקייצים עם משפחתו. אביו, שעסק בנדל"ן, נהג גם לחקור ציפורים "ובייחוד כאלה שחיות על הגבול שבין מים מתוקים למי ים", הוא מספר.

כמה מסרטיו הוצגו בזמנו בפסטיבל הסרטים של רוטרדם, שהיה מרכזי וחתרני בשנות ה-70, ואחר כך התאהב בהולנדית והעתיק מגוריו לאמסטרדם. "הכיתי שורש כאן", הוא אומר. "המחשבה שצריח הכנסייה שאני רואה מהחלון הוא מקום קבורתו של רמברנדט, וצריח נוסף הוא של הכנסייה שבה הטביל את ילדיו, מסבה לי נחת. זו מחשבה על חיים במקום עם היסטוריה לצד היכולת לייצר עבודות חדשות בכל יום".

אך נחת ושלווה, כך מסתמן, אינן מנת חלקו של גרינאווי. בשבוע הקרוב בלבד יבקר בשלוש יבשות. פרויקטים שונים שלו קבועים מראש לשנים הקרובות. הוא ישמח אם ייצא לו להיפגש בסוף השבוע הזה עם אנסלם קיפר, המבקר אף הוא בתל אביב בימים אלה לקראת תערוכתו שתיפתח בעוד כשבועיים. "הבנתי שהוא יציב את אחת מהספריות שלו בחלל האגף החדש של המוזיאון", הוא מציין בבקיאות. "אני מעריץ גדול וחושב שהוא הצייר המעניין ביותר שפועל כיום בעולם".

עוד בראיון קודם ל"הארץ", לפני שנים אחדות, הזכיר את כוונתו להתאבד ב-2022. מאז, הוא מעיד, לא שינה את דעתו. "כולם מתפגרים ממילא בגיל זה, אף אמן לא משמעותי במיוחד אחריו. בעולם של שבעה מיליארד בני אדם זה נשמע הגיוני. החישוב שעשיתי הוא להגיע לראות את בתי הקטנה כשתהיה בת 21. זה יספיק". *

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ