בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האמן ששם את סבתא שלו על הקיר

טמיר ליכטנברג, המציג את עיזבון סבתו, מספק לה לאחר מותה את הגדולה שחלמה עליה ובו-בזמן שולל אותה - במהלך שהוא מן הרדיקליים שנראו פה מעולם

28תגובות

טמיר ליכטנברג הסב את גלריה המדרשה בתל אביב לחנות לבגדי יד שנייה. ביצירת הזדמנות לרכישה ישירה, כפי שעשה בתערוכתו המופתית "חנות המפעל" בגלריה רוזנפלד, שינה ליכטנברג את שלט הגלריה ל"מרילה - בזאר בגדים ותכשיטים מעיזבונה של סבתא שלי". ויש גם לוגו - סילואטת צדודית של מרילה, המופיעה כמדבקה גדולה על חלון הזכוכית של הגלריה וכתווית על כל פריט המיועד למכירה. זהו, אם כן, מסע המיתוג של סבתו, שמתה השנה. החלל עמוס בפריטים, המונחים על גבי מדפים ותלויים על קולבים. שמלות ומעילים, חולצות ותכשיטים, תמונות וקומבינזונים, תיקים וחפצי חן, סוודרים ושטיחונים. הכל מרילה אוריגינל.

את האולם המרכזי של הגלריה הסב לאינסטליישן הקרנה, כולו כיסאות משומשים שאף אחד מהם אינו זהה למשנהו, מרוכזים בשורות בחושך, משקיפים אל סרט שצילם. ב-2005 תיעד את סבתו בביתה, מספרת איך תמיד, עוד במחנה, חלמה על חיי זוהר, על משחק, על במה. בין מעיכת אבוקדו לסלט לפינוי הכלים, זזה בין החדרים והחפצים, מרילה מספרת כיצד קנתה ציור של ליצנית (המוצג בצדו השני של החלל, הפריט היחיד שאינו מוצע למכירה). היא מזדהה עם הליצנית הזאת, השחקנית המאופרת, המחייכת חיוך מופרז, אדום קווים בוטים, גם כשהיא לא במיטבה.

הסרט הוא תרגיל הכנה, "עבודה מול מצלמה", חזרות לקראת עלייתה של מרילה לבמה כליצנית עצובה בנוסח פיירו, לצורך הקראת שירי שואה מחורזים שכתבה. מדובר בשירים משוחזרים, לאחר שהמקוריים, שנכתבו בברגן בלזן על גבי שאריות נייר, נלקחו ממנה. הסרט, אם כן, הוא המייקינג-אוף של אירוע שלא הסתייע. תוך כדי כך ניבטת אלינו פשטות יום-יומית; הנכד מכוון את השעונים בבית עם בוא שעון החורף. "קר, תסגור", היא אומרת.

ירון אתר

מיתוג עד מוות

מלבד ההיפוכים הרבים, חלקם מבריקים, בין מקור להעתק, בין חזרה גנרלית להצגה, בין חומר גלם למוצר, בין תהליך לתוצאה, בין אותנטיות לבמה, צפים גם יחסי הנכד-סבתא. ליכטנברג, במאי הקומדיה דל'ארטה הזאת שמתרחשת אחרי האחרית, הוא מקים "מוזיאון מרילה". הוא מספק לה לאחר מותה את הגדולה שחלמה עליה, אך גם שולל אותה, כשהוא חושף את התשוקה הגולמית, את עצם מבנה התשוקה, תאומת-החרדה, את עליבותה של התשוקה לזוהר. ביצירת האינטימיות והפרתה בו-בזמן הוא, ליטרלית ופרקטית, מוכר את סבתא שלו.

יש בזה ממד מחריד, פעולה של נרקומן שסוחר בגניבה בנכסי המשפחה בשביל מנה, פעולה של אמן שמוכר את הקדוש למען תהילה, נצלן מחפיר של חומרים. משום שזה אינו משל אלא קורה בפועל, בפרטיקוליות מוחלטת, זהו מהלך נועז, אחד מן הרדיקליים שנראו פה מעולם. בעמדת הציניות המיתממת שב"הגשמת רצונה של סבתא" באמצעות מסחור היתר מגולמת הביקורתיות המוחצת של המהלך.

ירון אתר

ההבדל העקרוני בין המהלך של ליכטנברג לבין מסירת עיזבונות שגרתית ל"דוד קונה הכל" הוא בדיוק בהחצנת התהליך, בבנייה מודעת של פרסונת הנכד הטוב העסוק בשימור-הזכר, האישיות, קורות החיים וההשתוקקויות של מרילה (תוך מכירתם להיפסטריות צעירות חובבות וינטג', קהל היעד הטבעי של הסחורה), באופן חסר בושה.

כל החנות נשענת על מקור אחד, גוף ממשי עם טעם ספציפי, כל הבגדים במידה אחת בלבד. הידיעה הזאת הופכת את תשוקת הקנייה לגזלנית, לא נעימה, מנשלת, חומדת קברים. בפרימת האנונימיות, ההכרחית להנאה מחפצים משומשים, יש מביטול הפנטסיה על אודותיהם. לא גאולת החפץ מכליה יש כאן, אם כך, אלא אכילת פגרים, עימות גרוטסקי בין הסנטימנט לסחורה, בין סיפור החיים למותג, כסיפורן של מרילה ושל המאה ה-20.

מה המעמד של החפצים בתערוכה? הם אינם עוברים הזרה לכלל חפצי אמנות מקודשים וגם אינם מתומחרים ככאלה. הם רכיבים בהפנינג אך גם שלוחות של אשה מתה, חפצי מעבר המאפשרים פרידה והיאחזות בו-בזמן.

ליכטנברג משכיל ליצור כאן אמירה עמוקה על מיתוג. כשם שהתאגידים מחנכים אותנו לחבר בין חפצים מסוימים לבין סקס, הצלחה, שלווה, פיתוי וכיוצא באלה, הוא מנכיח מפורשות את הקשר שלהם אל המוות. כל יקום היד-שנייה ושוקי-הפשפשים נשען על הדחקת המוות הממשי לטובת החייאה מאגית. זה חלק מהמסתורין הסנטימנטלי שעליו נסמך ההיגיון של הפחת החיים באמצעות רכישה. ואילו ליכטנברג שולל את המאגיה באמצעות טקס אשכבה בנוכחות המת, באמצעות אקט של היפטרות. אווירת העליצות של הרכישה, של חנות המציאות, שמחת הטעם המסוים, מעומתות עם ריח המוות, עם דמות הרפאים של מרילה. מצאי החפצים, התערוכה כולה, מתבררת כסיאנס, כדרך לתקשר עם המתים.

בגלריה שהתגלגלה לחנות שנולדה מן הבית, ההצבעה היא כפולה - גם על סיטואציית התערוכה וגם על רכישת האמנות. זו האחרונה, עוד יותר מתערוכה, מבטיחה לאמן חיי נצח, קאנוניזציה, הישארות אחרי מותו. ליכטנברג, במכירת החיסול הברברית שאירגן, הפך את היוצרות. זו אינה אמנות שמנציחה את יוצרה ולא רכישה המבטיחה הישארות. כך שמלבד עבודת זיכרון משובשת, יש כאן מעין אנטי-מוזוליאום.

בהנחה שיימצאו מספיק קונות, חלל התערוכה ילך ויתרוקן במהלכה, יתמעט ויתרווח, כמעין תהליך גסיסה בקצב הקפיטליזם. אף על פי שהיא מלאה בחפצים, עניינה של התערוכה הוא בעצם בהערה הביקורתית עליהם. מוקד העניין שלה הוא ההשתתפות, ההתרחשות, אי-היכולת למצוא ערך חליפין הולם, עדכון המעמד המיתי של החפצים.

שירה אחרי אושוויץ

ליכטנברג, אחד האמנים המשוכללים והמעניינים הפועלים כעת ואשף הסיטואציה, מפליא גם הפעם ליצור סביבת התרחשות, פעילות סמי-מסחרית שעוסקת לאו דווקא בהתבוננות הדמומה אלא בלקיחת חלק. הוא יוצר את פוטנציאל האירוע, אירוע של הפקרה לידי האקראי והשתלשלות העניינים, ומאפשר כך חילוניות עמוקה, שכולה קונסטרוקט תרבותי, מעשה ידי אדם. זהו פוטנציאל שהוא גם, תמיד, האנדרטה להיותו. בתוך כך מתברר שהיחס בין קראפט לארט, בין דקורציה ביתית לבין אמנות דיסקורסיבית, אינו בהכרח בסוג החפצים כי אם במהלכים הננקטים בעניינם.

בנוסף לכך, ליכטנברג מעמיק את עיסוקו בתחומים המעניינים אותו: אסתטיקה לא רלוונטית, הסתכנות ברגשנות, דיון בשאריות מודרניות זנוחות, חיקוי של קפיטליזם באמצעיו של חובבן תמים, הסתלקות מלוקסוס, המרת הקובייה הלבנה לטובת האנושי, הפרטי והגופני. הפעם מרחפת מעל כל אלה נקרופיליה, רוחו של הניצול היהיר המסתווה ברגישות, גניבת הדעת המחופשת לעבודת זיכרון. למי שנגעל מהחי-על-המת הזה אפשר להעיר שכך נראית שירה אחרי אושוויץ.

בשתי תערוכותיו האחרונות הצליח ליכטנברג לאזן היטב בין הפוליטיות והמושגיות החריפה של העבודה לבין הנוסטלגיה, האהדה המחבקת בלי סייגים נרטיביים וחללים נחותים ושוליים של המודרניזם. הפעם נראה שהקיטש, הרגשנות הבלתי נסבלת, מובלת אל הקצה, בתקווה שתגדוש את הסאה ותיהפך לאמירה מהודקת על אודות קיטש.

אחד הרגעים החזקים בסרט הוא דווקא כשליכטנברג מניח למרילה לנפשה. המצלמה נייחת על השולחן, היא אוכלת ושותה תה. רדיו ברקע. נדמה שעצם פעולת החיים מתועדת, מבלי שנצטרך עוד דבר מה חוץ ממנה.

ובכל זאת, הסרט הוא נקודת התורפה בתערוכה, ארוך מדי ולא ערוך. הוא משדר אי-שליטה מספקת בחומרים, היקסמות והתמכרות לגעגוע, כניעה לדמות המצולמת ולכריזמה שלה. נדמה שליכטנברג נסחף בלהט היצירתיות שבמסגרתה כל דבר יכול להיות אמנות בהינתן ההקשר, ולא הקפיד כאן על חומרה עקרונית ומושגית, לא הצליח לצמצם, לחתוך את סבתא החוצה.

"מרילה". גלריה המדרשה בתל אביב (דיזנגוף 34), שעות הפתיחה: ימים שני עד חמישי 19:00-12:00, שישי 13:00-10:00. עד 22.11



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו