בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נחום תקום

התערוכה של תלמידי בצלאל במוזיאון נחום גוטמן, "מה זה נקרא לפרש מסורת?", מתיימרת להתכתב עם הצייר התל-אביבי, אבל התוצאה בעיקר שטחית ושיווקית

7תגובות

החיבור בין נחום גוטמן לתלמידי התואר השני בבצלאל אינו שרירותי, טוענים אוצרי התערוכה "מה זה נקרא לפרש מסורת?", מוניקה לביא - אוצרת מוזיאון גוטמן - ודוד גינתון, מרצה בבצלאל. כל זאת משום ש"גוטמן היה מראשוני התלמידים בבצלאל הישן של בוריס שץ, ויצירתו, במיוחד זו של שנות ה-20, התקבעה בקאנון של האמנות הישראלית". הם מוסיפים ש"הסטודנטים המשתתפים היו חופשיים לבחור".

אף שהציור הארצישראלי בהחלט ראוי לכך, ושדיון בקאנון ובמסורת הוא חשוב, עולה השאלה - מה פתאום סטודנטים בבצלאל מתעניינים, יוצרים מחוות אמנותיות, עוסקים, דנים ומפרשים דווקא את נחום גוטמן? על פניו, מדובר בשיתוף פעולה מוסדי, בהזדמנות תצוגה לסטודנטים גם במחיר סילוף ההתעניינויות האמנותיות שלהם. בבהלת שיתופי הפעולה שנועדו לשווק הן את מוזיאון גוטמן והן את תוכנית הלימודים, התארגן המהלך החוץ-אמנותי הזה ויובא פנימה. מוטב היה להציג את העניין כפי שהוא, כהזדמנות שנקרתה ללמידה והתנסות בעבודות תגובה, מבלי לנסות למצוא זיקה אינהרנטית, זרמים תת קרקעיים הרוחשים בין גוטמן ובצלאל דווקא, באופן מאולץ כפי שנעשה כאן.

ואכן, יש משהו מוזר, מביך קצת, בקפיצת הראש המתמסרת הזאת של קבוצת אמנים צעירים, עכשוויים, אל עולמו של גוטמן והפיכתו למין אב רוחני אד-הוק. רוב העבודות נראות כתרגיל באופיין, מין מחוות ישירות מדי, טכניות, לעולם הדימויים המוכר שלו (אוכל האבטיח, החמור) ולסגנון האיור - או שהן לוקחות מוטיבים לעולמן שלהן מבלי להחזיר דבר מה בתמורה. חלקן מסגירות דמיון דל, ראייה היסטורית מצומצמת ואגוצנטריות. ברובן ניכרת עשיית המינימום הדרוש כדי לעמוד ברף ההתייחסות לגוטמן, בתנאי הכפייה-התנדבות הנתונים. במעט עבודות ניכר שהטמיעו תכנים ועיסוקים אמנותיים רחבים ועקרוניים מתוך יצירתו, כגון רישום אורבני, אוריינטליזם ואקזוטיקה, יחסי דימוי וטקסט.

גונב את ההצגה

אחת מאלה שכן מצליחות להרקיע מעבר להסטות פעוטות היא עבודת הסאונד של אבי מילגרום, "נחום גוטסמן". מילגרום יצר מדריך קולי, מהסוג המשמש לשמיעת הסבר על העבודות, אך שתל בו טקסט אחר, משבש. נחום גוטסמן, צייר ופסל יליד כפר נטר שלמד בבצלאל גם הוא, מדבר שם. לכאורה עניין מקרי של שמות דומים, אך מילגרום מיטיב לגייס את האקראי לצורך דיון על הבניית אתוסים ובריאת מיתוסים, ברוח "להיות שם". סיפוריו של הכמעט-כפיל האלמוני, מצליחים להאיר את הפער בין הנראה לנשמע, בין הדימוי לטקסט הפרשני על אודותיו, ולהפיק אפקט משעשע ביותר לגבי תהליכי מיסוד וקאנוניזציה, רשמיות וחתרנות, היסטוריה ובדיה.

תום פורת מציג את "מקו המשווה וחזרה", מצגת וידיאו של דימויי תל אביב הכוללת מהגרי עבודה ופליטים, על רקע הקראת קטעים מהספר "בארץ לובנגולו מלך זולו" בשפה זרה. ההיפוך בכיוון המסע, מאפריקה לישראל, וסכנת הגירוש בחזרה, לצד המסע בזמן המראה את תל אביב העכשווית, חושפים גם את ההבדלים בנסיבות הנסיעות ואת התשתית הפוליטית של שתיהן - מסעו של גוטמן שנשלח רשמית ב-1934 על ידי עיריית תל אביב לדרום אפריקה לצייר את דיוקנו של הגנרל יאן סמאטס (ממנהיגי דרום אפריקה ומתומכי הציונות), ומסעותיהם של מהגרי עבודה מסוג אחר ושל פליטים.

"איך עושים?" הוא וידיאו קליל של אורי לוין, קולנוע אילם ביתי המציג בדיחות קרש. הוא נפתח בכתובית שאלה ונסגר בסרטון הדרכה המדגים את התשובה. איך עושים שלום במזרח התיכון? לוין מנופפת בידה. איך עושים אמנות גבוהה? לוין מטפסת על סולם ותולה תמונה, וכך הלאה.

בנוסף, אורי לוין ויעל פרנק מציגות עבודה יפיפיה - "נאום שלא נאמתי", תצלום מואר בפנס בחלל חשוך. האפקט השחור-מוזהב גורם לתצלום להיראות כהולוגרמה, כמעט כריקוע נחושת תלת ממדי, רוטט. במרכזו נראה פיסול-חופים בחול, ממלכת מבצרים קדמונית עתידנית, כמעין הדמיית תלת ממד לואו-טקית ותחביבית של האיור של גוטמן "נאום שלא נאמתי כנגד הריסת הגימנסיה" מתחילת שנות ה-60. האיור של גוטמן, שליווה כתבה ב"דבר", הוא מעין וידוי מחאה או עבודת שימור-ההרס, קינה על החדש, על אוזלת היד ועל הפוטנציאלים המוחמצים.

בהערה הלירית המורכבת של לוין ופרנק, הופך האיור לפיסול השומר על הפרספקטיבה הגוטמנית, ואז הופך לתצלום. היחס שהם מייצרים בין אדריכלות וארמונות חול, זיכרון ואמנזיה, מחיקה ושחזור, מותח את טווחי הזמן ההיסטוריים לכאלה הכוללים גם הרף-עין, כקצב הגלים המוחקים סימנים בחול, וגם תחייה בנוסח הפניקס, שלנצח קם מהריסות.

אבל את ההצגה גונב, ובמובן מאוד מסוים, איציק כהן. הוא מציג שני רישומי עיפרון על נייר עיתון אפרפר: באחד נוף עירוני עם עיגול שמש בשמים, ובשני במצב של שקיעת חמה. לנוכח ניסיונותיהם הרציניים והמאומצים של חבריו להיענות למשימה, יש משהו פרופורציונלי בשרבוט הקליל-וגמרנו הזה שלו. בין שהדבר בוצע מתוך ביטחון עצמי מופרז, זלזול ורצון לפטור עצמו מהאתגר, ובין שמתוך אמונה אדירה ברישום באשר הוא, נוצרה בפשטות שעל גבול האפס שלו מעין חזית-סירוב.

מסורת או קלאסיקה

הביטוי "מסורת" הכלול בשם התערוכה, כשהוא מתייחס להתבוננות בעבר, ניצב בדרך כלל לעומת הביטוי "קלאסיקה". בסיווג מופעי העבר יש מה שזוכה לקאנוניזציה, נחשב לנכס תרבותי קלאסי, גבוה, שייך להיסטוריה ומשפיע - ויש מה שנתפש כמסורת, שאליה חוזרים לא על מנת ללמוד אלא כדי להתרפק. הקלאסיקה מצויה ביחס דיאלקטי מתמיד עם ההווה, בדינמיקה מתוחה ופוריה של פרשנות, ואילו המסורת היא סנטימנט. הסמכות שלה אינה נובעת באופן אורגני מתהליכי גיבוש תרבותיים, כי אם מתוקף יראה ואהדת המסורתיות לכשעצמה. את הקלאסיקה מחסלים שוב ושוב ובכך מחדשים את ערכה, ואילו את המסורת משמרים ומקפיאים. היררכיית החשיבות ברורה.

באופן מוזר, התרבות הישראלית מעולם לא הכריעה בנוגע למיקומו של גוטמן בין הקטגוריות והוא נותר כדמות שההתייחסות אליה אמביוולנטית. הדגמה ניצחת לכך ניתן לראות בתערוכה המקבילה המוצגת במוזיאון כעת, "מי קובע, או געגועים לד"ר גמזו - נחום גוטמן וביקורת האמנות". התערוכה עוסקת בכתיבה הביקורתית על יצירתו של גוטמן לאורך השנים, החל ביעקב קופילוביץ (ישורון קשת) ב"מאזניים" של 1929, עבור בגמזו, רות בונדי ב"דבר השבוע" ב-1968 ("גם הערבים התקלקלו"), אדם ברוך ב"ידיעות אחרונות" ב-1979, רפי לביא ב"העיר" ב-1984, וכלה בעוזי צור ב"עולם האישה" ב-1991.

זו תערוכה כנה ולא מפוחדת, המציגה יחסים רב-צדדיים בין האמן, שבעצמו כתב ביקורת אמנות בתחילת דרכו ולא חסך בסאטירה כלפי מנהלי מוזיאונים ועסקנים, לבין מבקריו ופרשניו. לעומתה, תערוכת בצלאל מתקבלת כחולקת כבוד חלול. גם כהתנסות בית-ספרית בלבד, מוטב היה לשחרר מעט את טבעת החנק ולבחור בעיסוק במסורת וביצירת מחוות לאמנות העבר - ללא ההכרח להתייחס באופן ספציפי לגוטמן וליצירתו. כבודו לא היה ניזוק ואילו כבודם ויושרם האמנותי של האמנים הצעירים היה נשמר.

"מה זה נקרא לפרש מסורת?". אוצרים: מוניקה לביא ודוד גינתון. מוזיאון נחום גוטמן, רח' שמעון רוקח 21, נוה צדק, תל אביב. א'-ה': 16:00-10:00; ו': 14:00-10:00; שבת: 15:00-10:00. עד 17.12



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו