בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סוג של תחנת כוח בחלל

שי-לי עוזיאל החליף מקלט גדול בחלל צר ליד התחנה המרכזית הישנה בתל אביב. אף שחלונותיו משקיפים אל אזור של זונות וסוחרי סמים, הוא רואה בסטודיו מקום המאפשר ניתוק

12תגובות

המעבר ממקלט רחב היקף במיוחד לחלל עבודה קטן בהרבה, גרם לשי-לי עוזיאל בהכרח לצאת מחושך לאור, מתחת האדמה אל מעל פני האדמה, מחוויה מנותקת וסגורה לכזו המשקיפה החוצה. במסגרת המעבר נאלץ עוזיאל לוותר על חפצים רבים, לאמץ חוויה מרחבית חדשה וללמוד ללכת לאיבוד, גם אם בקטן.

"בסטודיו יש לאמן את האפשרות ללכת לאיבוד ובעצם לא ממש לדעת מה הוא עושה שם", אומר עוזיאל, בן 39. בחלל העבודה הקודם שלו - מקלט בגודל 300 מ"ר בדרום העיר - אפשר היה להבין כיצד זה קורה. ריבוי החללים והמעברים ביניהם, התנועה המעגלית והדיסאוריינטציה הגלומה בארכיטקטורה של המקלט יצרו את התחושה הכמעט ודאית שהמרחב הוא אינסופי. הוא עבד שם במשך שש שנים.

לפני כשנה הציג עוזיאל תערוכת יחיד בסדנאות האמנים בת"א. בתערוכה זו הוא הציג כמה פסלים חדשים, רובם מעין משחקים פיסוליים הנוצרים באופן אינטואיטיבי כחלק מהיום-יום בסטודיו, וחלקם מתוכננים ומורכבים יותר. לצדם הופיע שימוש ברדי-מייד, שהפך זה מכבר למזוהה כל כך עם עוזיאל - קטמרן בגודל טבעי ומזגן, שהפעם שיחקו בתפקיד ראשי.

כמעין מחטף, ימים ספורים לאחר פתיחת התערוכה עבר עוזיאל לסטודיו הנוכחי, מותיר על כנה את השאלה כיצד ישובו כל הדברים מהתערוכה אל החלל, עם סופה. "שמרתי רק את הפסלים, הרבה מהחומרים זרקתי, ניסיתי לשמור על מינימום", הוא מספר.

הסטודיו הנוכחי הוא חלל צר ומוארך, אשר צדו האחד הפונה מערבה והוא מרובה בחלונות המשקיפים החוצה, לעבר אחת הפינות הרוחשות ביותר באזור זה - זונות, טרנסווסטיות, סוחרי סמים וכמובן לקוחות גברים - רחוב השרון פינת הנגב, במרחק יריקה מהתחנה המרכזית הישנה.

"מספיק מבט אחד החוצה ותשומת הלב שועטת קדימה", מסביר עוזיאל. "למקלט היו הרבה קירות לבנים וכל הזמן הייתי מול הדברים שלי. פה יש לי חוויות יוצאות דופן". בסביבה כזו סבור עוזיאל כי יעסוק יותר בווידיאו ובניסיון להביא פנימה את החוץ. "לעומת פיסול, חומרים של וידיאו הם חומרים של מציאות, של זמן מסוים. בסטודיו הקודם המציאות ברחוב לא נכנסה אליו אלא דרך החומרים שהבאתי אליו. למשל, פיצוח גרעינים שחורים במקלט לבן היא חוויה אינטימית אשר ללא ספק העלתה אצלי מיד שאלות בנוגע למעמד הגרעין הקטן המפוצח בחלל הגדול. סאונד הפיצוח ושאריות הגרעינים הובילו אותי ליצירת סדרת פסלים שאני מתקשה לשחזר בסטודיו הנוכחי", אומר עוזיאל.

עוזיאל עובד לצד הצייר לירון לופו ולצד שלושה ציירים נוספים החולקים חלל. כולם חולקים את המטבח והמבואה בכניסה לחדריהם, שעל קירותיה תלויים ציורים. "זוהי מעין פנימיית אמנים. כיף", מעיד עוזיאל.

את המקום עצמו הכרתי בגלגולו הקודם כדירה של חברים קרובים, ובפינות קטנות הצלחתי לזהות דברים שהשאירו - דימוי של ציפורים על רקע כחול המודבק על קיר השירותים, כתובת קטנה על קיר בסטודיו ועוד. רצפת הלינוליאום דמוי פרקט משרה על עוזיאל תחושת ביתיות חמימה, וזאת על אף הפרטצ'יות המאפיינת סוג כזה של מקומות. המקום הוא יציר כלאיים בין חלל תעשייתי קטן, משרד ודירה, ועל כן אפשר להיתקל בחלון זכוכית היורד מהתקרה, עדות למחיצה שהיתה במקום כשפעל כמשרד, ובכבלים חשופים וגסים המעטרים את התקרות ומשווים למקום ארשת מחוספסת מעט.

צמצום המרחב אילץ את עוזיאל להיות הרבה יותר מסודר מכפי שהתנהל לפני כן, במקלט. "שם יכולתי לחתוך עצים בנגריה, ולהדביק, לבנות או לצייר באזורים אחרים. פה יש רק חלל אחד ואני צריך ללמוד לעבוד. אני שואף לבית מרקחת, שיהיה מאוד נקי". אחד הפתרונות הוא ספריית החומרים שבנה ואף הציג בתערוכה במוזיאון נחום גוטמן לאמנות. הספרייה, העשויה עץ, מלאת תאים ואינה מכילה חומרים קונבנציונליים לפיסול אלא חומרים קטנים התופסים מעט נפח - נסורת עץ, ברזליות, אפר וקשקשים שגירד מדג שאכל יחד עם שכנו למתחם לופו.

"התנאים לספרייה הם חומרים קטנים שיכולים להיות משוכפלים. כך לא יהיה שום דבר על הרצפה והממדים של הפסלים יהיו קטנים בהתאם לגודל הסטודיו. חוץ מזה זה מאפשר לי את ההפתעה הזו של לחבר חומר אחד לשני בלי לחשוב באופן לוגי". עוזיאל מוסיף כי "יש סיכון מאוד גדול לחבר חומר אחד לשני, לדמיין שהוא משהו. בשיטה הקודמת הייתי מוצא חומרים ומשתמש בהם. פה אני מכין את החומרים מראש, כמו בתיה עוזיאל. אני רוצה לייצר נוסחה לפסלים, שמישהו אחר יוכל לעשות את הפסלים שלי - תחבר 100 גרם נסורת יחד עם 200 גרם אפר. אני רוצה שאנשים אחרים יגלו את הקסם שאני מתלהב ממנו, שפיסול שכזה יהיה אופציה שרלוונטית לאנשים".

מאז שעבר טרם נדרש להתמודד עם מגבלות החלל ומצא את עצמו עסוק בדברים אחרים, בעיקר בפרויקט וידיאו אותו הוא מציג בימים אלה במוזיאון בת ים לאמנות, במסגרת התערוכה "בריסטולים". מעבר לכך, עוזיאל מעיד שלמד לעשות פרויקטים שלא מצריכים סטודיו ועל כן הסטודיו בעבורו הוא לא אחת "מעין בית שני. לאו דווקא בשביל לעבוד. רוב הזמן אני יושב על החלון מסתכל על דברים וחושב". הוא מספר שכשהגיע לראשונה לראות את המקום בחר בחדר הזה, "בעיקר בגלל החלון המהמם הזה. אני אוהב את העובדה שהוא צופה לרחוב ולא לחצר אחורית שמשקיפה שוב לשוליים".

בתערוכות קודמות הציג עוזיאל מיצבים גדולי-ממדים. את כולם בנה קודם לכן בסטודיו, בהם בריכת שחייה שהוצגה במוזיאון הרצליה, מעין חמאם טורקי ומתקן לבדיקת שמיעה. כמו כן בגלריה של בית הספר שנקר יצר שחזור של הסטודיו שלו ללא קירות, מעין שלד. קשה להאמין שהוא יוכל להמשיך לפעול בצורה דומה, ונראה כי יצטרך לעבוד באופן מסודר ומתוכנן ולהוציא פסלים לעבודת קבלן. אף על פי כן כבר יש לו רעיון ומוטיבציה לבנות משהו בחלל עצמו - הוא חשב לבנות קיר גבס לאורכו של החלל, שיותיר מרווח מספיק להתהלך בין קיר החלונות לקיר הגבס. הוא אף מתכנן לבנות לכל הקונסטרוקציה תקרה וכך ליצור חלל בתוך חלל. "חששתי מזה מהתחלה, מפריע לי שיש פה יותר מדי חלונות. רציתי לבנות סביבה סטרילית אבל מבלי לסגור את האופציה של החלון לגמרי", הוא אומר.

"במובנים רבים, רעיון הסטודיו עבורי הוא היותו סוג של מדבר או תחנת כוח בחלל, המאפשרת לי ניתוק הכרחי ברוח הזמן. כל אחד מפרש את רוח הזמן בהיבט אחר שלו. לדידי, הנוחות היא צו השעה וסמל סטטוס דומיננטי שלה. אותי מפחידה הנוחות וכל קושי הוא חומר גלם לעבודת אמנות שלי. כך גם הסטודיו הזה". *

כמו רובינזון קרוזו

* מיקום: רחוב השרון בתל אביב

* זמן: כשנה

* שטח: 57 מ"ר

"בסטודיו יש לאמן אפשרות ללכת לאיבוד ובעצם לא ממש לדעת מה הוא עושה שם. יש לי רגעים ושעות רבות כאלה. תמיד חלמתי להיות מין רובינזון קרוזו של הטבע. הסטודיו הוא הטבע שלי. טבע בו איני צופה או נצפה אלא קיים. כמו חלוק נחל קטן המגיב לפרמטרים השונים הפועלים עליו: רוח, גשם או רעידות אדמה. הסטודיו הוא מקום בו רעיון התועלת הולך לאיבוד לטובת תהליכים אין-סופיים". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו