בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עננים של משמעות

האמנים המציגים בתערוכה באוסקה, "דרכים ליצירת עולם", הם חלק מהגישה היפאנית השאפתנית, הרואה באמנות דרך לגעת בקיום

2תגובות

אוסקה

תודעת השונות היא אחד המאפיינים הבולטים והמפתיעים בעוצמתם בעולם האמנות היפאני העכשווי. בפגישות עם אוצרים, בהם גם נאקאי יאסויאקי, האוצר של המוזיאון הלאומי לאמנות באוסקה, חוזר לא אחת האיזכור, אמנם אגבי, של העובדה שיפאן נפתחה למערב רק במחצית המאה ה-19 (כתוצאה של האימפריאליזם האמריקאי). האיזכור הזה נעשה גם בהקשר של חיפוש אחר התקבלות במערב. האמן היפאני המצליח ביותר בזירה הבינלאומית, מורקמי טקאשי, שהציג ב-2010 תערוכת יחיד בארמון ורסאי, ושעיצב קו מצליח במיוחד ללואי ויטון - הוא דוגמה מעניינת למי שספק מדגיש את השונות התרבותית וספק נענה לסטראוטיפים מערביים על יפאניות.

בתערוכה "דרכים ליצירת עולם", שבה מציגים 11 אמנים יפאנים, כולם בוגרי אקדמיות לאמנות בארצם, התמקד האוצר יאסויאקי בעבודות שיש בהן תהייה על העולם, ניסיון לגשש אחר דרכים בתוכו, תחושות וחששות. שם התערוכה לקוח משם ספרו של הפילוסוף האמריקאי נלסון גודמן, שראה אור ב-1978 ועסק בניסיון נועז לנסח מחדש שאלות על אמנות (בהן ההצעה להחליף את השאלה "מהי אמנות?" בשאלה "מתי אמנות?"). הנושא הוא בעל זיקה מובהקת לטריאנלה הנוכחית ביוקוהמה, שכותרתה "השעה הקסומה שלנו - כמה מהעולם אנו יכולים להכיר?", וגם לביאנלה שנערכה בוונציה ב-2009 וכותרתה היתה "יצירת עולמות" (אוצר: דניאל בירנבאום).

התפיששה של אמנות כניסיון שאפתני לשרטט קווים לקריאת המציאות - הוא מרשים. החיפוש הוא כמעט קוסמולוגי בהתכוונות שלו, ויאסויאקי מדבר על האמנות כגשר לנגיעה במהות הקיום. זוהי התכוונות שונה מאוד מהאמנות הנוצרת לרוב במערב ובישראל, אשר מתמקדת - לפעמים כמעט מתבוססת - בהווה.

התהייה על מהות הבריאה מתקשרת באופן בלתי נמנע גם לשורת אסונות הטבע שפקדו את מזרח אסיה בשנים האחרונות, לרבות רעידת האדמה במארס החולף, אך מדובר בחיפוש שאינו רק בבחינת תגובה. באופן זהיר אפשר לדבר על התערוכה כמסמנת גישה המנסה לחבר מחדש סמלים ותכנים. היא מורכבת מתשעה מיצבים שנעשו מאז אמצע שנות ה-2000.

אחד המיצבים הבולטים בתערוכה הוא "2009 ,Paramodelic Graffiti", שנעשה בידי זוג אמנים, הייאשי יאסואיקו (יליד 1971) ונאקאנו יוסוקה (ילידת 1976). העבודה בנויה ממסילות של רכבת צעצוע מפלסטיק כחול. הפסים מתחברים בקלות ויוצרים צורות המחקות מחלפים וצמתים, אבל גם דימוי אורגני של צמח או כלי דם. אפשרויות הצמיחה וההתפשטות הן כמעט בלתי מוגבלות, אלא שהתחושה המשחקית, השמחה, מתערערת משום שאין בחלל כולו רכבת או תנועה - מה שהופך את הפסים לפסי רכבת רפאים ואת החלל לחלל שהשתבש.

עבודה בולטת נוספת בתערוכה, "הרגש העשירי, 2010", של קאוואקובו ריוטה (יליד 1971), מזכירה באופן מעניין אמנות שנעשתה בארץ בשנים האחרונות על ידי יאן טיכי וניר אדוני. ריוטה בנה נוף עירוני המורכב מכלי מטבח ומסילואטות אנושיות ננסיות. בחדר מוחשך לחלוטין מתגלים הכלים והאנשים כנוף עירוני וכפרי, באמצעות רכבת צעצוע הנוסעת ביניהם ומאירה את האובייקטים כך שהם הופכים לצלליות משתנות. קצב הנסיעה משתנה, מאטי ומדיטטיבי למהיר מאוד. ריוטה יוצר אמנות שובת לב בפשטות שלה, באסתטיקה הדיכוטומית של שחור ולבן, העשויה במסורת המזרחית (והמערבית) של תיאטרוני צלליות. הנופים המתגלים מזכירים את מרכזי הערים היפאניות הגדולות, משורגים בכבישים וגורדי שחקים דחוסים - וכשהם מתחלפים לנופים פתוחים והצופים מזהים צללית של עץ, הם נושמים לרווחה.

בין נסיעה לנסיעה של רכבת הצעצוע יש הפסקה קצרצרה, שבה נדלק האור ומתגלים הסירים והמחבתות והפומפיות, והאמירה על כוחה של האשליה מתגלה במלוא עוצמתה. מבחינה זו העבודה של ריוטה קרובה ברוחה לעבודות של טים נובל וסוזן וובסטר הבריטים, שיצרו, בעיקר עד אמצע שנות ה-2000, עבודות המבוססות על צלליות, כאשר אין כל קשר בין הדימוי לבין החפץ שעיצב אותו: למשל, דימוי קיטש רומנטי של זוג מתנשק מעל לב, מתגלה כהקרנה של אור על ערימת אשפה.

אלוהים כמונח משובש

על פי התרשמות חלקית, אפשר לומר כי האמנות היפאנית העכשווית מרבה להשתמש בחומרים רכים, בטקסטילים מחומרים מסורתיים או חדישים. השימוש אינו בבגדים כשלעצמם או ברמיזה לצורה של בגד - אלא בבדים כישויות אבסטרקטיות, שאפשר אולי לכנותן "ענני משמעות". ראיתי את זה בצורות שונות בגלריות בטוקיו, במוזיאון לאמנות המאה ה-21 בקאנאזאווה, ובטריאנלה ביוקוהמה. האסוציאציה למושגים טכנולוגים חדשים של אחסון מידע במחשוב "עננים", מתבקשת.

בתערוכה מציג גם אונישי יאסואקי (יליד 1978) את "היפוך של נפח, 2010", עבודה המורכבת מענן ענק של טקסטיל לבן, כמעט פריך למגע, שממנו משתרגים מאות חוטי חשמל שחורים ודקים כקורים, אשר נדמה כי הם התחברו באופן בלתי אפשרי לענן החלומי.

צמד האמנים סנבו קנסוקה ואקאיווה יאי פועלים מאז אמצע שנות ה-90 בתחום המדיה החדשה והאינטרנט. בתערוכה באוסקה הם מציגים מספר עבודות, בהן את "Object B" מ-2006, שאפשר לתארה כמין מגרש משחקים שבו הצופים, לצד רובוט, משפיעים על מהלכים של משחק המתקיים באינטרנט.

בחדר נוסף מציג הצמד על מסך את שלל האתרים העולים כאשר מחפשים במנועי חיפוש את המילים - Got Exists שיבוש מכוון של "אלוהים קיים" באנגלית. ומולו, כרזה המתחלפת מדי יום ובה פרסום על פתיחת התערוכה באוסקה ביום המחרת - מה שמכניס את הצופים לרגע לחוסר התמצאות בזמן. המזיגה של רצינות והומור עצמי בעבודה היא מדויקת להפליא, מה שמונע ממנה להפוך לאיזו הטפה אנכרוניסטית לעתידנות, כדוגמת התחושות שמעוררים סרטים ישנים של מדע בדיוני.

"World Frontier Expo", מיצב מ-2007 של הנדה מסאנורי (יליד 1979), יוצר גם הוא תחושה עמוקה של דיסאורינטציה - למרות שמדובר במיצב שכל אוביקט בו מוכר. מבחינת החיבור להווה ולמציאות, זוהי אחת העבודות היותר קונקרטיות. לצד כמה שולחנות הנראים כחלק מבית קפה, מונחים חלקי בתים, צמחים ולבני בנייה. התחושה של דבר מה שנשכח והשתבש, של הקבץ שאולי יש בו היגיון פנימי אך הוא נשאר מוסתר - מצליחה לתת לצופים הרגשה של מי שנקלעו לחלל לא להם.

מסאנורי יצר את העבודה בעקבות ביקורים בכפרים ביפאן, המנוקדים בבתים שנבנו כבתי-קיט פרטיים של בורגנות אמידה, וכעת, בשנים של מיתון כלכלי, הם עומדים ריקים לאחר שפגעו ברקמה הסביבתית. גם לעבודה זו יש אסוציאציה לאמנות ישראלית, במיוחד לעבודות של אוהד מרומי ואפרת קדם, שמפרקות את השפה החזותית של הסביבה הישראלית למרכיביה התחביריים.

"דרכים ליצירת עולם" Ways of) (Worldmaking. אוצר: נאקאי יאסויאקי (Nakai Yasuyuki). המוזיאון הלאומי לאמנות באוסקה. עד 11.12.11



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו