בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

רוקד על זכוכיות

עבודותיו העצומות נמכרות במיליונים, אבל אנסלם קיפר לא מתעניין במחירים ומחפש תמיד איך להשתפר ולהשתכלל. בראיון לרגל פתיחת תערוכתו היום באגף החדש של מוזיאון תל אביב הוא מספר למה הוא מאמין בכוחה התרפויטי של האמנות, מגלה מי המבקר הכי טוב שלו וטוען שהוא בכלל לא מונומנטלי

13תגובות

במכנסי בד לבנים מאווררים ומוקסינים מקפץ אנסלם קיפר בין שברי זכוכיות מנופצות. מדי פעם הוא מצביע על שבר חד קצוות ואסיסטנט בכפפות מרים ותוקע אותו בין דפי העופרת של פסל גדול. ספרייה אפורה שרופת דפים. שני אסיסטנטים נוספים מניחים על הרצפה לוח זכוכית נוסף, שינופץ מיד גם הוא. קיפר מלא חיוניות ומרוכז, מזכיר קצת את אופן הציור של ג'קסון פולוק. הרעש המהדהד באולם המוזיאון בלתי נסבל. קיפר נראה כמאלף קרקס, מרסן אנרגיות של שריפה וניפוץ, מארגן את הכאוס לצורה. זה קצת מהפנט, ממלא עליצות משונה ומפוחדת. כשמציעים לו לנעול נעלי עבודה וכפפות הוא קורא בעליזות: "בלי הגנה!"

מול הטקס המוזר הזה ניצבת סוללת צלמי וידיאו וסטילס, אנשי מוזיאון תל אביב, מלוויו של קיפר ואפילו מעריץ גרמני ששמע שתתבצע "שבירת כלים", כשם התערוכה, ועלה על מטוס במיוחד כדי לראות את האמן הנערץ עליו בפעולה. "לא לי לשבח את התוצאה, אבל אני מרוצה ממימוש התוכנית", אומר קיפר למחרת, עדיין מתמלא הנאה מתהליכי הקמת תערוכות כאמן נלהב בתחילת דרכו.

הוא נחשב ל"צייר ההיסטוריה והמיתולוגיה", כפי שאמרה עליו מארי לור ברנדאק, האוצרת הראשית לאמנות עכשווית בלובר. בתחילת דרכו יצר ציורים המתארים בזיליקות ומבני אדריכלות נאצית, ולאחר מכן עסק, מלבד במקומה, תרומתה ונזקיה של גרמניה לתרבות העולמית, גם באלגוריות על מצב האמנות והתרבות בכלל. "התקופה הצינית שלי", הוא מתאר את זה. אז התמקד יותר בפיסול, ומלבד בזהות לאומית וזיכרון קולקטיבי התחיל לעסוק גם בסימבוליזם, אוקולטיזם, תיאולוגיה ומיסטיקה. ותמיד בבסיס העבודות מצויות תמות הטראומה והלידה מחדש המאגית.

משה שי

האמביציה האדירה והמוטיבציה לעסוק בנושאי ענק התבטאו דווקא בשילוב חומרים מתכלים ביצירות. קש, עץ, ענפים. חומרים לא מוסווים, לא מעובדים ומזוגגים עד כדי שינוי טבעם, אלא מונחים כמות שהם, צוברים איכות לירית, נהפכים לסמלים לתרבות קטועה ושבורה. מאוחר יותר הצמיד לציוריו צוללות ומשחתות גרמניות וספרים שרופים, והם נהפכו לפיסיים וטקסטורליים יותר, בעלי תכנים אוניברסליים יותר - מיתוסים כלל עולמיים עתיקים ואחרים של חיים ומוות, היצוקים בתשתית הציביליזציה, בבסיס השפה.

"תערוכה היא ההזדמנות הנכונה לראות את העבודות בהקשר אחר, חדש, מפתיע", הוא אומר. "להבדיל מהאווירה והתנאים הקיימים בסטודיו, בתערוכה אפשר לגלות דברים שלא ראיתי קודם - מתברר שחלק מהעבודות לא אפקטיביות כמו שדימיינתי, למשל. זו הזדמנות לביסוס שליטה בתהליך, לרפלקסיה, לבדיקה עצמית".

הדברים אינם מובנים מאליהם כשהם נאמרים מפיו של אמן-על עכשווי, שנדמה כי השיג כל הישג אמנותי שקיים, האחרון בהם הוא הקמת תצוגת קבע בלובר, כבוד שהאמן החי האחרון שזכה לו היה בראק ב-1953. עוד לפני כן, בתחילת שנות ה-90, הפך קיפר את סטודיו הענק שלו בברז'ק בדרום צרפת לגזמטקונסטוורק ("עבודת האמנות הטוטאלית"). זהו

מעין מוזוליאום שהוא גם מיצג, קומפלקס משוכלל בגודל דונם, הכולל ארכיון, מבני זכוכית, מיצבים, שטחי אחסון לחומרים ולציורים, עמודים דמויי זקיפים או תלוליות של טרמיטים, מבוכי חדרים תת קרקעיים מחוברים בקילומטרים של מסדרונות ועוד.

אולי המגלומניה הזאת היא בכלל עבודת קונצפט בתהליך. אולי אורגניזם חדש. האם זה מבצע התכוננות לקטסטרופה או דווקא מעשה אופטימי - אמונה גדולה בהמשכיותה של התרבות עוד אלפי שנים? מצד אחד, זו מגלומניה תקדימית. מצד שני, אם מביאים בחשבון ששיחק בילדותו בין חורבות, היא יכולה להתקבל גם כרגרסיה, הקמת תמונת הנעורים מחדש, דווקא בערוב ימיו.

מה התפקיד של סדרי הגודל המונומנטליים, היוצאי דופן?

משה שי

"אבל זה בכלל לא מונומנטלי. תשווי לרנסנס, לחבצלות המים של מונה. מדובר בציור באורך 17 מטר, פי ארבעה מהציורים שלי, כך שהכל יחסי. תראי, זו שאלה של טמפרמנט. אני אדם פיסי, ועובד על הציורים כמו רקדן, כך שאני צריך משטחים ומרחבים מספיק גדולים לשם כך".

אף שעשה את מה ששום אמן לפניו לא דימיין אפילו, הוא טוען שעוד אתגרים רבים לפניו. "אני תמיד מחפש מה הלאה, איך להשתפר, להשתכלל. אני לא אדם מרוצה".

בשביל הצופה זה מאפשר חוויית היבלעות בציור.

"אני בפירוש מקווה כך. גם אני נטמע בציור. חוויית ההצפה היא הכרחית. כשאני שומע סונטה של בטהובן אני מוצף לגמרי, למשל. אמנות אינה יכולה להיות אירוע אינטלקטואלי בלבד, בלי ההצפה הרגשית. וזה בסדר. האדם אמור להרגיש קטן, זה אמור להיות חלק אינטגרלי מהחוויה. זה נורמלי".

בהתבוננות בעבודותיו, קשה להימנע מהמחשבה שקיפר הוא אחד האמנים העשירים בעולם. זו אינה עובדה קנטרנית או חיצונית למהות. אין בה כדי לסתור את חשיבותו כמנסח הבכיר בתחום האמנות הפלסטית של הטראומה הגרמנית אחרי מלחמת העולם השנייה. כאמן האבל החריף, המזוקק. קיפר הוא אבי המלנכוליה, מסרב להתנחם, עוסק במונחי-על כמו אמנות, היסטוריה, חיים ומוות, טבע, יוצר בשבילם קידוד ויזואלי. אלא שרק אמנים מעטים יכולים ליהנות מהבומבסטיות של הביטוי, ההליכה בגדול, האמביציה החזותית והחווייתית המרשימה, התוכניות לטווח ארוך.

יש לו האמצעים ליישם ולברוא כל רעיון, להוציא לפועל כל פנטסיה. למשל, השבוע התפרסם בשבועון "דר שפיגל" שהוא מתכנן לקנות כור גרעיני לא פעיל במערב גרמניה. "זאת תחנת כוח פנטסטית, נהדרת", הוא אמר, "זה הפנתיאון שלי. אני מוקסם מכורים גרעיניים". יש משהו מעורר יראה באדם שפועל ללא מגבלות, שמוציא לאור את חזונו בשלמות כשמתאפשר לו. לכן היחס בין צניעות לפאר, בין ערנות חברתית ומודעות לאקטואליה לבין קביעת סדר יום עצמאי ומנותק, בין אקספרסיה לאיפוק, שונה אצלו מאשר אצל רוב האנשים. העוצמה המוחצת כמו מתגברת על כל אפשרות של דיון ענייני בנוגע אליו. לטוב או לרע, הכל גדול מדי, רב עוצמה, מרשים מדי, כבד מדי, משתק.

משה שי

ידיעת שווי הציורים שלך היא כבר חלק אינטגרלי מהחוויה, מיראת הכבוד של הצופה.

"כן, אני מודע לזה, וזה לא מוצא חן בעיני. המחירים לא מעניינים אותי. רק מפני שעבודה מסוימת יכולה להימכר ב-3 מיליון דולר במכירה פומבית לא אומר שזו בהכרח העבודה הכי טובה שלי. יש הבדל בין אירועי-שוק לבין הישגים אמנותיים אמיתיים, וכך צריך להיות. בנוסף, אני הרי עושה עבודות מבוץ ומשאר חומרים שמשתנים עם השנים. אם מישהו קונה ממני עבודה כיום, אין לו הביטחון שלא תתקלף או תיבקע או תחליף צבעים במהלך הזמן. לחומריות יש נוכחות וערך קונקרטיים ויש כל מיני תהליכי חמצון ושינויי טמפרטורה ותאורה, שיוצרים התרחשות. אז יש סיכון מסוים בקניית עבודה שלי. בנוסף, אני מסרב להשתתף בירידי אמנות. אני שונא אותם. מי ששם עבודות שלי ביריד, זו תהיה הפעם האחרונה שאני אעבוד אתו".

ההשפעה של צלאן

בתערוכה הנוכחית (שאצר מוטי עומר, המנהל המנוח של המוזיאון, והמשיך דורון לוריא) מוצגים עשרה ציורי ענק, שלושה הדפסים, שני מיצבים גדולים ("דיוואן למזרח ומערב" ו"שבירת הכלים") ופיסול. נדמה שהתערוכה, שחונכת את הבניין החדש של המוזיאון, מסכמת עולם דימויים, סגנונות, טכניקות עשייה ותחומי עניין של השנים האחרונות, בדגש מיוחד על סיפורי התנ"ך, תיאולוגיה כללית ואלמנטים קבליים (אררט, סולם יעקב, מרכבה, חומש, ספירות ועוד). היא משקפת את סוג הניאו-אקספרסיוניזם שלו, אבל גם את התפישה התיירותית של מה מתאים לישראל, ארץ התנ"ך של עם הספר. היא כוללת מניפת טכניקות תמונתיות ואזכורים היסטוריים ותרבותיים, שיוצרים בו-בזמן חוויה רגשית סוחטת, כריזמטית, היסטרית אפילו, וגם צורך בלמידה וחקר, כדי להבין את עולם הדימויים שלו ואת גלגוליהם ותפקידיהם השונים ביצירותיו.

ההשפעה של שירת פאול צלאן עליו מכרעת. גם בתערוכה הנוכחית, הרוויה אזכורים תנ"כיים וקבליים, מוצגות שתי יצירות הנושאות כותרות משירי צלאן - "פתיתים שחורים" ו"פרחי אפר". ברבים מציוריו משנות ה-80 מסומנות מרגרטה ושולמית מ"פוגת המוות", כששתיהן אינן מיוצגות בדמויות. האחת בקווצות קש המדמות צמות זהובות והשנייה בגוש מאפיר למרגלותיה, חומר שרוף. קיפר כמו ממחיז את השיר, מבצע אותו ויזואלית ומדגים את הזיקה הבלתי ניתרת להתרה בין היהודי לגרמני, קשר המצוי בלב עבודתו. המרת הזהב בקש בהשראת אגדות האחים גרים, לצד היפוכי תפקידים נוספת, של הזהוב והמפוחם, התרבות וחורבנה, החקלאי והעירוני, הטבעי והאדריכלי, המצמיח והמשמיד, כל אלה יוצרים מעין אלכימיה הפוכה, דה-מיתולוגיזציה.

מבקר האמנות דונלד קאספיט טוען כי "בעוד שאצל בויס האלכימיה של האמנות פועלת - היא הופכת את הפסולת של החומר ושל העולם ההיסטורי לאמנות רוחנית הרוויה באור - בעבור קיפר אמנות היא אלכימיה כושלת". ההשפעה של בויס עליו זכתה לריבוי פרשנויות והסברים. יותר מאשר בעולם הדימויים, החומרים או בסגנון המובהק, הזיקה ביניהם מבוססת על היחס המוסרי העמוק כלפי התרבות ובמחויבות לאמנות, במושגי החולי וההחלמה ובשימוש בחומרים אורגניים, מתכלים, מתוך אמונה שהם טרנספורמטורים של איכות מאגית, של חום, של רגש. אצל בויס היו אלה הלבד והשומן. אצל קיפר אלה צמחים יבשים וענפים, פיסות בד, טרה קוטה, מלט, בוץ יבש ועופרת.

אבל קיפר מפריך את השמועה שהיה תלמידו של בויס. "מעולם לא הייתי בקורס שלו, מעולם לא הייתי בדיסלדורף", הוא אומר. "נפגשתי אתו מדי פעם והראיתי לו עבודות, כי הוא היה היחיד שהבין את עבודת ‘כיבושים' שלי. הוא היה הראשון שאמר שזו אמנות. הרי כל השאר סלדו מהעבודה והתנערו ממני בגללה".

משה שי

קיפר חב לעבודה הזאת את תחילת נסיקת הקריירה שלו. זוהי סדרת תצלומים שבה הוא מצולם כשהוא עומד בחזית מגדל אייפל, הקולוסאום ושאר אתרים, לבוש מכנסיים מנופחי ירכיים ומצדיע במועל-יד לעבר הצלם/הצופה. "גם מפרספקטיבת הזמן, זאת אחת העבודות החשובות שלי", הוא אומר, מסרב למחשבה שמדובר בעזות מצח של אמן בתחילת דרכו. "חיקוי ההצדעה הנאצית נועד לשבור טאבו, להעלות לפני השטח ולעורר את הגרמנים לדון לעומק בברבריות שבלב תרבותם".

קשה להישאר אדישים לפרובוקציה הגלויה, למרות פשטותה הרבה. קיפר יצר מחדש נאציות שאינה חסומה במרחב ובזמן, ושמתגלה דרך התרגיל הצילומי הזה קודם כל כרעיון, כמחוות גוף, כ"דבר מה שאפשר להתמגנט אליו בקלות ממנו ולהיסחף לתוכו", כדבריו. התיירותיות המסוימת בתצלומים, והטריטוריאליות שבסימון אתרים ויעדים, הפכו את העסק למגוחך ובו-בזמן מטיל אימה. "פרובוקציה היא איכות נחוצה, אבל לא זה המדיום שלי", הוא מסביר. "התצלומים נעשו בעקבות תקליטים של נאומי היטלר, גבלס וגרינג שהשמיעו לנו בבית הספר. האמריקאים הביאו אותם כחלק מחינוך הגרמנים, שנלמד מה הם אמרו ואיך. זה היה מהמם. הוקסמתי מהחולניות. הרי השמדת היהודים היתה מהלך נאצי לא פרודוקטיבי, כי היהודים, חלקם גיבורי מלחמת העולם הראשונה, יכלו לסייע במאמץ המלחמתי. אז התחלתי לחקור ולשאול את עצמי מה הייתי עושה במצב הנאצי".

זאת עבודה חשובה ביחס למחוות הגוף של הכוח, כמחקר בנושא הג'סטות של הפאשיזם. לא חזרת לעיסוק הזה בעבודות המאוחרות.

"לא, צילמתי אותה במשך כשנתיים, ולמדתי את הנושא בקפידה. אל תשכחי שבשנים ההן לא היה לי כסף ולקח לי זמן להדפיס את התצלומים בהדפסות איכותיות. אני עדיין מופתע מהברוטליות. והרי זה לא רק הגרמנים. גם האוקראינים, היוגוסלבים, הצרפתים. שנים חשבתי שזה טבע האדם, שכולם דומים. אבל הדנים לא היו כאלה. העם הדני סייע לכ-7,000 יהודים לברוח. הם לא שיתפו פעולה עם הנאצים אלא הבריחו את היהודים לשוודיה".

לא עלה בדעתך להציג את הסדרה בישראל? לבדוק את הליברליות שלנו, את החופש האמנותי?

"לא, כי רציתי להציג כאן את ציורי הקבלה, המסורות היהודיות והתמות התנכיות. מאז שהייתי בירושלים באמצע שנות ה-80, אלה התכנים שבהם הלכתי והתעמקתי, בייחוד באמצעות גרשם שלום. אז נראה לי יותר רלוונטי להציג עבודות שמייצגות את תחום העיסוק הזה".

בעצם מעולם לא עשית עבודה שעוסקת ישירות בשואה.

"נכון. זה בלתי אפשרי. זה גדול מדי, מעולם לא יכולתי וגם עכשיו אני לא יכול. זה יותר מדי. אני מעורב מדי רגשית, וזה לא מצב שמאפשר לעשות אמנות ראויה. כדי לעשות אמנות איכותית צריך אמנם מעורבות רגשית אבל במקביל גם לשלוט בה באמצעות העשייה".

אם כך, תיאורי המלחמה וההרס האוניברסליים, הכלליים, הם הנקודה הכי קרובה שאתה יכול לגעת בנושא?

"כן, הרי רמת ההרס במלחמה כללית הוא שונה, די נורמלי. האדם תמיד בונה והורס את מעשה ידיו. את העובדה המופשטת שיש משהו רקוב בבסיס האנושות אני יכול להראות. אני יכול להרגיש ולבטא את זה, אבל לא את השואה".

שדה חרוך

גם בעידן שבו מוחלפים הערכים הנצחיים ביחסיות תרבותית והסמלים המיתיים בקודים תרבותיים ובפירוק יחסי מסמן-מסומן, נשאר קיפר נאמן לטון ההומניסטי ולאמנות שכמו משקיפה מנקודת מבטו של הנצח, שמקיימת יחס דתי. עולם הדימויים שלו הוא מעין קידוד הרמטי: הפאלטה, העץ הצומח ממבושי האדם השוכב פרקדן, קווצות קש, סדרות מספרים, שלושת הכיסאות, מטוסים. החמניות השחורות שראשן כלפי מטה, ספרי עופרת שמוטי דפים, זרי פרחים נבולים וייצוגי אדריכלות הכוח הם רק כמה מסימניו המובהקים. על הכל חולש דימוי השדה, גלגול אפקטיבי של ציורי פולקלור מהרומנטיקה הגרמנית.

השדה אצלו, סמל לעולם ולמחזור החיים, נראה חרוך. המשולש העצום של השדה המתכנס לעבר נקודת מגוז באופק, התלמים הבונים אותו כפירמידה שוכבת, מזכירים לפעמים את תמונת הכניסה לאושוויץ - מסילת הרכבת הנעלמת בנקודת השער. הציור מבוצע באמצעות גושי צבע כל כך עבים, דשנים, מלאים, מחורצים, עד כי הם רגבים בפני עצמם. עליהם מודבקים סוגי רגבים, אדמה, מלט וחול, המעורבבים זה בזה, מחורצים ושולחים אלכסונים. כשזה מוצלח, האפקט הוא של אדמה זזה.

האמנות שלו נשענת על יסודות מתחרים, מתגרים, עוינים או משלימים, ועל ניגודים דרמטיים - קש ופחם, בהיר וכהה, זהוב מבריק וחום-אפור אטום ומעושן, הנדסי ואורגני, טבע וארכיטקטורה, חיים ומוות. וישנו המתח המתמיד בין המצפון הפרטי לאחריות הקולקטיבית של אחרי המלחמה.

יש הרואים בזה מכלול דיאלקטי וירטואוזי של פעולות הרס ובנייה, איחוי ופירוק. יש הרואים בזה רגישות שנהפכה למניירה של עצמה, מניפולטיביות שמטרתה כפיית המסר או קיטש מלא פאתוס. איש לא יתווכח על כך שמפעל חייו חסר כל ממד של הומור.

בשל ההעלאה באוב של העבר וחשיפת שאלות אתיות בנוגע להווה, הוא נחשב למשקם האמנות כמדיום של התייחסות לעולם, כאתר ריפוי לאומה טראומטית שרוחות רודפות אותה וכאשף חוויית הפעימה ההיסטורית האוניברסלית. בדיוק בשל אותן תכונות, מבקריו טוענים שהוא המודרניסט האחרון, יצרן של אפוסים סימבוליסטיים בעלי גרנדיוזיות סמי-היסטורית חלולה, ובעצם כבר נהפך לבורא מיתוסים חדשים בפני עצמו, בראשם המיתוס של קיפר.

כך למשל, מבקרת האמנות של "ניו יורק טיימס", רוברטה סמית, אינה סבורה שעבודותיו מצליחות להתרומם מעבר לממד התיאטרליות שבהן ולהיות באמת חושפניות. היא אינה מקבלת את העמדה הצדקנית, המורמת מעם, של ההחלמה ושל ניקוי המצפון הגרמני ביחס לעבר האפל בעזרת מסע התעוררות תרבותי. "הוא נראה נחוש בדעתו לטהר את עצמו", כתבה על תערוכתו "20 Years of Loneliness" בגלריה מריאן גודמן ב-1993. "זה בסדר גמור, אבל אמנים אינם מגיעים לדרגת ההצלחה של קיפר בלי שירצו בכך בכל מאודם, בלי שיעבדו לשם כך בנחישות ויתזמרו הצלחה זו בזהירות רבה".

ספקות אחרים העלה פרופ' אנדראס הויסן, עורך "New German Critique" שעסק במורכבות של יצירותיו בנוגע לסוגיה הנאצית. הוא תהה אם אכן אפשר לראות ביצירותיו ביקורת נגד אותו עבר בלבד, או שמא יש בהן העצמה של המיתוס שתחתיו הוא חותר. יש הטוענים כי על פי עבודותיו לא רק היהודים אלא כלל האנושות היא הקורבן של המשטר הנאצי, ללא הבדלים, ושיש בכך אגוצנטריות, אי רגישות וטשטוש. עוד נטען שהאסתטיקה העולה מיצירותיו מסיטה את העניין מהשואה, והופכת אותה ל"נסבלת".

קיפר מתחמק מהשאלה אם הוא מודע לביקורת ולאנטגוניזם ליצירתו, שלפיהם היא משמשת כמכבסת מצפון גרמני חדש וכעלה תאנה. אולי הוא בכלל לא מבין מה העניין. אמנם ניכר שחשוב לו להישאר שנוי במחלוקת ולא אמן טרקלינים מכובד. אבל הוא מעדיף להתמודד עם תיאוריו כשנוי במחלוקת משום שהוא פותח פצעים אחראי ואתי, מאשר עם אלה הנשמעים מכיוונים עכשוויים ורדיקליים, המתארים את עיסוקו כפשטני ומנופח, או כאמן החיפוש אחר הטוטאלי, יוצר במונחים של יסודות אבסולוטיים.

מי המבקר הכי טוב שלך? עם מי אתה משוחח ומתייעץ בנוגע ליצירה?

"עם אינגבורג בכמן המנוחה, משוררת אוסטרית שמעולם לא הכרתי, אבל יש לי דיאלוג פנימי אתה, עם יצירתה. אני שואל את עצמי כל הזמן מה היתה אומרת לי. הרי לא חשוב אם אדם כבר מת כל זמן שאפשר לדמיין את הדיאלוג אתו". כשהוא נשאל מי האמנים העכשוויים שהוא מעריך כיום, מי מעניין אותו, הוא פורץ בצחוק ואומר: "אני לא אתן לך את הרשימה". ואז הוא מתרצה: "סיי טוומבלי מצוין, ראושנברג חשוב לדעתי, ומהצעירים אני מחבב מאוד את פרנסיס אליס".

אתה רואה בעצמך מפרק המיתוסים הגרמניים או מתאבל על אובדנם ובכך בעצם משקם אותם, תוך הוספת פיתול הומניסטי?

"אני לא רואה בעצמי מבקר המיתוסים אלא משמר שלהם, משקם. בקבלה יש את מושג הצמצום, בו הבורא נסוג מן העולם, כך שהרשות נתונה, ומתוכה נולדת האחריות המוסרית של האדם, ויכולת היצירה שלו, ביצוע התיקון".

רחוק מהסכסוך

הוא נולד ב-8 במארס 1945 בדונאשינגן בגרמניה. לכאורה עניין של כמה חודשים, אבל תהום פעורה בין נסיבות הולדתו לבין אלה של דור הבייבי-בום של אחרי המלחמה. הוא הרי נולד במלחמה, מתוכה. הוא מודה שמעולם לא שאל את הוריו בנוגע לנסיבות הבאתו לעולם. "הם הרו אותי בסוף 1944, אז כבר יכלו לדעת שהכל הולך לאבדון", הוא אומר. "זה באמת מדהים שהולידו תינוקות בזמנים כאלה. ואולי הייתי תאונה".

גם שאלות נוספות בנוגע לעבר הוא לא ממש שאל. "באזור שבו נולדתי היו מסילות רכבת, כך שההרעשות היו כבדות. נולדתי בתוך בונקר בעיצומן של הפגזות. כמעט מתתי מתת תזונה, כי אמי לא יכלה להניק אותי ולא היה בסביבה תחליף חלב. גיליתי מה קרה שם רק בזמן לימודי האמנות. לא שמענו הרבה על העבר, לא התעסקו בזה בתקופת ילדותי. אבי היה קצין זוטר בצבא הגרמני ולא חבר מפלגה. רווחה הסברה, שמאוחר יותר התבררה כמוטעית מיסודה, שהצבא הגרמני לא היה שותף למשטר הנאצי, שלא ביצע פשעים. אף שבהחלט סייעו להליכי ההשמדה, הם יצרו את האשליה שהם היו בסדר בתקופת המלחמה".

מה הפרספקטיבה שלך על המסקנה הציונית של השואה - בית לאומי לעם היהודי?

הוא שותק רגע ופוצח בפנטסיה מחויכת: "אולי היה צריך בתום המלחמה לפנות אזור בגרמניה, אולי אזור אסן, וליישב בו יהודים. להוציא משם את הגרמנים ולתת אותו ליהודים. היה לכם יותר קל ככה, בטח יותר מאשר במזרח התיכון".

באחד הציורים בתערוכה הנוכחית מסומנים שמשון הגיבור, העיר עזה ואנשי עיטם, שהסגירו אותו לפלשתים. זו הערה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני במונחים מיתולוגיים?

"שמשון שלי הוא תנ"כי בלבד, דמות מרתקת - גבר של הרבה נשים, פותר בעיות בכוח הזרוע, עם בעיות פסיכולוגיות חריפות עקב סימונו על ידי האל כשונה. כל הנביאים סבלו מזה, את יודעת. הם דיברו והתנהגו אחרת מכולם. הנבחרים המקוללים. כולם היו מורכבים ובעייתיים. לא לי לעסוק בסכסוך. אף שאני אדם פוליטי, שקורא ארבעה עיתונים ביום, אני לא עושה אמנות פוליטית במובן האקטואלי הישיר. אמנות היא עיסוק באמת, אז לבוא ולהצביע על טובים ורעים, פשוט מקטין ומגמד אותה. לא שאין יצירות פוליטיות איכותיות, אבל הן אלה שמתרוממות מעבר לישירות האמירה הפולמוסית לעבר תיאור דיאלקטי הגותי עמוק יותר".

בראיונות אחרים סירבת להכריע אם אתה פסימיסט או אופטימיסט, כי להגדרתך אתה נואש. האם הטראומה, יסוד משתק ומכניע, יכולה להיהפך גם לכוח יוצר?

"זה לא ייאוש פרטי אלא כזה שקשור למצב האדם, שנטען כל הזמן בשאלות נוספות. האמנות, במובן הזה, מאפשרת אשליה של משמעות. וכן, אני בפירוש מאמין בכוחה התרפויטי של האמנות, כמה שמאפשר להחלים, אם שומרים שלא תיהפך לצינית. צריך ליצור שלא מתוך הדחקה, אלא דווקא בגלל האפשרות של האמנות להגיד אמת היכן שאין מלים, ולהחזיר את ההיסטוריה לפני השטח של ההווה דווקא כשהייצוג נראה דל, מוזיל או מעוות.

"יש קשר בין אשמה עמוקה לייאוש", הוא מוסיף אחרי שתיקה קצרה. "כשהייתי ילד הרגתי את התרנגולות שהסתובבו אצלנו בחצר. היינו חקלאים והתפרנסנו בקושי, והן ניקרו את הירקות וקלקלו אותם. בזמן שעשיתי את זה חשבתי שזה מוצדק, שזו פעולה הישרדותית, אבל אחרי המעשה, כשהסתכלתי בשדה מלא הפגרים, התמלאתי בושה גדולה וגועל נוראי מעצמי. זה היה בלתי נסבל. ולמה עשיתי את זה? כי יכולתי. לא רק שלא היה מעצור מספיק, אפילו היו הצדקות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו