בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התערוכה הקבוצתית "גן החשמל" : עדיף קריוקי

התערוכה הקבוצתית "גן החשמל" מתיימרת לחגוג את הקשר בין אמנות פלסטית למוסיקה, אבל היא בעיקר חסרת חיים, הומור ותשוקה

26תגובות

לפני שנים ספורות אירגן יוסי קריספל כמה ערבי "ארט-קריוקי", שבהם הופיעו ושרו אמנים, חלקם חובבנים וחלקם מקצועיים. חלקם היו פשוט מצוינים וחלקם היו מצוינים מפני שלא התייחסו לעצמם ברצינות ולא התביישו באנרגיות הפרפורמר הנחשקות שהחצינו. היו כמה ביצועים מיתולוגיים וכל העסק היה משעשע מאוד, משוחרר, סקסי ומבדר.

לא היתה לערבים האלה שום סיבה. שום סיבה עקרונית, מלבד הרצון לשיר ולהופיע. אז מה אם לא יודעים איך. אז מה אם אין חומרים מקוריים. נורא כיף לפנטז על קריירה חלופית, בתחום שבו התהילה רבה יותר מאשר באמנות הפלסטית, שבו הקהל ממש מוחא כפיים ואף בזמן אמת, ועוד שבתנאים שבהם גם הזיוף מענג ממש כמו, אם לא יותר, מהביצוע המופתי.

היה ממד קליל, מפתיע וברובו עכשווי ומעודכן ביחס לאפשרויות ההופעה. להקות לעת מצוא נוצרו, וכן אינטימיות שנבעה מהגילוי איזה שיר בחר כל אמן לשיר. זה היה בידור מצוין דווקא משום שזה קרה סתם ככה, מתוך חשק וקנאה, בלי ניסיון להרצין את העניין ולנמק, לתעל אותו לפסים רפלקסיביים או לייצר לו הקשר מלומד. לכמה רגעים סצינת האמנות המקומית נראתה כמו חבר'ה עושים שכונה.

לאור הזיכרון הזה מתחוורת מידת מגושמותה של "גן החשמל", התערוכה הקבוצתית שאצרה נעמי אביב בנושא אמנות פלסטית ומוסיקה, הבאה להראות ולתגבר את הזיקות המשותפות, את "היחסים בין שתי הפואטיות", כלשונה.

דפנה גזית

הטקסט האוצרותי תמהוני מעט, נגוע במוטיבציה לתפוס את המרובה. הוא מתחיל בשחר ההיסטוריה, בחיבור בין אמנות פלסטית למוסיקה בטקסים ופולחנים, במרווחים הריתמיים שבעיטורי הכדים היווניים ובתפילה; ממשיך לדה-וינצ'י, לקומפוזיציות מתמטיות ופוטוריזם; גולש להתאזרחות הבין-תחומיות שבמסגרתה "מנהיגי הביטלס למדו בכלל ציור, ובוב דילן מציג עכשיו תערוכות, לורי אנדרסון עדיין נושמת מוסיקה ועושה וידיאו-ארט. מייק קלי ופול מקארתי מגיעים קומפלט עם להקות רוק כסאח ומרטין קריד הבריטי מוציא תקליטורים עם מחוות מוסיקליות לאנדי וורהול". משם פונה הטקסט לישראל, שבה "רפי לביא מעולם לא שכח שחלם בילדותו להיות קומפוזיטור" ו"נדמה כי לאוזנו המשוכללת יש יד ורגל בקומפוזיציות שהלחין על בדים ודיקטים", ונחתם בסיפור על מפגש עצוב עם משה גרשוני ומפגש שמח עם כוס מים.

מלבד הסקירה המסחררת של תולדות הקשר בין אמנות למוסיקה, שכמו מבקשת להוכיח עד כמה הוא לא ביג דיל ותמיד התקיים ונהוג והכרחי ומעשיר, עד כדי כך שאין צורך להסבירו, קיים גם ממד מאני בטון הדברים. למשל, לצופים מוצע להאזין למונה ליזה בפעם הבאה שיזדמנו ללובר, ומובטח להם ש"שפתותיכם יימתחו למין חצי חיוך, ביניכם לבין עצמכם וביניכם לבין האמנות הנצחית וגם זו בת החלוף".

האמנות הישראלית לפי נעמי אביב "מעולם לא ידעה ימים אינטנסיביים ומלאי תנופה וחירות שכאלה", ולפיכך התערוכה נאצרה פשוט "לחגוג רגע עכשווי אשר בו נדמה כי הולכים ומתכנסים עוד ועוד מקרים משמחים של מולטי-דיסציפלינריות איכותית". השמחה החוגגת הזאת מוזרה במיוחד מאחר שאין לה שום הד בתערוכה עצמה, שהיא חסרת חיים, הומור ותשוקה. מי שמצפה לאנרגיית סקס, סמים ורוקנרול יתאכזב. מעבדת סאונד יהיה תיאור הולם יותר, על יגע הרעשים הסטטיים, המסכים הסימולטניים והאלקטרו האמביאנטי העולים מהביטוי.

במקום להתחיל את מלאכת האוצרות בנקודה שבה מובן מאליו השימוש המרובה בפסקול או בסאונד, ולהתמקד בדיון-משנה, שאלה פתוחה או הדגמה ממוקדת של עניין מסוים מתוך ים האפשרויות האינסופי - התקבלה החלטה לשמוח על עצם האפשרות. תארו לכם תערוכה החוגגת את ההבנה שגם צילום נחשב בתנאים מסוימים לאמנות. או שמותר לשלב גבוה ונמוך. למי אכפת. זו בריאה מחדש מיוזעת ואנכרוניסטית של הרשות-נתונה הזאת כחוויה מעוררת השתאות, הפקת ההתענגות בכוח, היכן שכבר אינה נחוצה. מה גם שמשום המבט ההיסטורי הפנורמי, אפשר להיווכח שרק לכמה רגעים של נאורות התקיימה בכלל התשוקה להפרדה מדיומלית, למתודה ולאידיאולוגיה של ההפרדה.

דפנה גזית

גם הבחירה המיידית באמנים שיש להם להקות או קשר ישיר אחר לעיסוק במוסיקה, מלבד היותה סלקטיבית, אינה משכנעת בנחיצותה לתערוכת המחווה. העבודות עצמן אינן מסגירות ברובן ידע פנימי על התחום, מעבר למה שניתן לראות בכל תערוכת אמנות עכשווית. הרי לא כל עבודה המשתמשת בסאונד או מפיקה אותו גם הופכת אותו לנושא או לציר המשמעות שלה.

בפועל, התערוכה צפופה מאוד ומרובת משתתפים, 21 אמנים, רובם מציגים שלוש או ארבע עבודות. יפה במיוחד העבודה של שריף ואכד ("את החיים שלי"), פרפראזה מגדרית על שירה של אום כלתום "אתה חיי" (אמאל חייתי); נראית בה רק המטפחת המפורסמת של הזמרת כשהיא צפה ומתערסלת בחלל כחול זרחני כדמות רפאים, כמדוזה, כאפקט פסיכדלי, כשומר מסך, וצוברת עוצמה מהפנטת דווקא באין קול, מתוקף דממת הפוסט-מורטם.

עבודות חזקות נוספות הן "חזקו פעמי ועלו" של אלונה רודה: שני דגלים אפורים המתנופפים מצד לצד כאוזני פיל, מסמנים מסר נטול קוד משום שאינו דגל שחור ולא דגל לבן; ו"יש סוף" של גבי קריכלי, קופסת אור קטנה המונחת על הרצפה שאותיות נחתכו מהכיסוי השחור שלה, כך שאמירת המוות, הקצה, ההיפך מהאינסוף, קורנת.

שאר העבודות פשוט חלשות, או שההקשר והדחיסות בחלל אינם מאפשרים להתרגש מהן. חלקן אינן מצליחות ליצור זיקה הדוקה לנושא, אבל עיקר הבעייתיות היא שהן נושאות בחובן מסר רציני של אקספרימנטליות, רצון חסר הומור להמחיש יצירה מתחום אחד בתחום אחר, שנהפך לאלגוריה דלוחה בשני התחומים גם יחד.

ואם יש דבר מפיל שעמום, תרבותי במובן העבש וטרחני, הרי הוא האקספרימנטלי. האקספרימנטלי לעולם יפרק דבר מה, בדרך כלל תחביר, ולעולם לא יעשה זאת מבחינה פוליטית. האקספרימנטלי הוא בעצם גרסה של הערצת הצורניות וטיהורה מכל רבב. לכן היצירה הניסיונית, או שהיא עוסקת בתכנים מסוכמים, מנויים וגמורים, או שהיא פותחת אותם מחדש רק לכאורה. מאחר שזה עיסוק שנועד להלל את רעיון הניסיון כשלעצמו, את התעסקותו בעצמו, לעולם לא יזהה האקספרימנטלי את המומנט הפוליטי ויציף אותו אל חזית העבודה, לעולם לא יפעל בתוך הקשר רלוונטי אלא באופן בועתי לצורך ה"חקר". הפירוק אינו פרשני אלא תרגילי, אינו דומה לאמירת אמת, לכוח, אלא לערכת "עשה זאת בעצמך" תחביבית. במובן זה, האקספרימנטלי תמיד מחטיא את מטרתו. במקרים הממש גרועים הוא גם מייצג של חוסר כנות.

גם במובן זה, תערוכה שהיא שיר הלל למוסיקה באשר היא בלא אבחנות-משנה אינה מצטברת למהלך רציני. המחווה כללית מדי, מופשטת, חובבנית, ויוצרת בייחוד מיסטיפיקציה מבולבלת של המוסיקליות.

"גן החשמל". אוצרת: נעמי אביב. גלריה קונטמפוררי, רח' הרצל 117, תל אביב. שעות הפתיחה: יום ראשון 19:00-16:00, שני עד חמישי 19:00-11:00, שישי 14:00-10:00, שבת 14:00-11:00



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו