בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התמונה המלאה

הימור גדול, תשוקה מטורפת - אלה רק שניים מהתארים הנקשרים לאספנות של אמנות בספר חדש. פייר וארנו קורנט דה סן סיר, בעלי אחד מבתי המכירות הפומביות הגדולים בצרפת, מספקים בו הצצה אל אחורי הקלעים של עולם האמנות

תגובות

מנהלי בתי המכירות הפומביות רגילים למאבקים רוויי כסף ויצרים סביב יצירות אמנות, אבל דווקא סיפורו של ציור גרמני אבוד הוא שנחרת בזיכרונו של ארנו קורנט דה סן סיר, מבעלי בית המכירות "קורנט דה סן סיר" בפאריס. "הציור הגיע אלינו ממשפחה קטנה, שני פנסיונרים, מורים להיסטוריה. הם ידעו שהציור שהוריש להם הסבא היה טוב אבל לא היה להם מושג מה הערך האמיתי שלו", הוא נזכר בחיוך.

לאחר שהציור נבחן בידי מומחים התברר שזו יצירה שנחשבה לאבודה במשך שנים, אחד מתוך שישה לוחות המתארים את הפסיון של ישו (ייסורי ישו) ומיוחסים להנס הירץ, צייר גרמני שפעל באמצע המאה ה-15. כשהתברר שהלוח מוצע למכירה התעוררה מהומה גדולה בקרב אספנים של אמנות ימי הביניים.

"הקונה המתבקש היה המוזיאון שבקרלסרוהה שבגרמניה, כי היו ברשותו שאר חמשת הלוחות", ממשיך ארנו קורנט דה סן סיר. "הם אספו את הכסף והשקיעו מאמצים רבים בניסיונות לשכנע מוזיאונים וגלריות ואספנים אחרים שלא יגישו הצעה על היצירה. המכירה כבר נראתה סגורה, ואז פתאום נכנס מישהו חדש שאף אחד לא ידע מיהו. המחיר קפץ מ-10 מיליון פרנק ל-27 מיליון פרנק ובסופו של דבר קרלסרוהה נכנעו והוא קנה את היצירה".

הקונה, הוא מוסיף, פעל באמצעות הגלריה הבריטית קולנגי, מהגדולות בעולם בתחום אמנות ימי הביניים. "הם הימרו שמשום שמוזיאון קרלסרוהה רוצה כל כך את היצירה הוא יצליח לגייס עוד כסף, יקנה מהם את הציור והם ירוויחו עמלה שמנה במיוחד. הם צדקו. נדרשה למוזיאון שנה, אבל הוא הצליח לגייס את הסכום הנוסף ולקנות מהם את הציור".

הציור נמכר בסופו של דבר ב-1998 תמורת כ-5 מיליון דולר, פי 30 מההערכה הראשונית. "זה היה הימור שדרש הרבה אומץ וגם בסיס כלכלי, אבל זה הצליח", מחייך ארנו. "מהלך מבריק אבל מסוכן", מסכים אביו ומייסד בית המכירות, פייר קורנט דה סן סיר.

השיא של פולוק

הסכומים הגבוהים המתגלגלים במכירות הפומביות, הקונים האנונימיים המטפחים אוספים דיסקרטיים בשווי מאות מיליוני דולרים והאספנים המפורסמים המקשטים את וילות הענק שלהם ביצירות גדולות ריתקו את הקהל מאז ומעולם. ספר חדש שכתבו פייר וארנו קורנט דה סן סיר, "המוזיאון הפרטי היקר ביותר בעולם", מספר את סיפורן של כמה מהיצירות היקרות ביותר שנמכרו אי-פעם והאנקדוטות שליוו את מכירתן.

"פנו אלינו מהוצאת לה מרטינייר כדי לכתוב ספר על המכירות ששברו את השיאים", מספר ארנו, "אבל תוך כדי שדיברנו אתם הבנו שאם ניקח רק את 100 היצירות היקרות ביותר, נגלה ש-60 מהן נוצרו בידי שמונה אמנים בלבד, פיקאסו, ואן גוך וכו', וזה יהיה משעמם. מה גם שלא רצינו להתמקד רק במחירים הגבוהים, אלא להראות שברשימה נכללים כמעט כל סוגי האמנות, החל ברנסנס וכלה באמנות מודרנית".

היצירה היקרה ביותר בעולם כיום היא "ציור מס' 5" של ג'קסון פולוק מ-1948. היא נמכרה ב-2006 תמורת כ-140 מיליון דולר, במכירה פרטית, למיליארדר המקסיקאי דייוויד מרטינז.

סכומים אסטרונומיים שילמו גם המיליארדר האמריקאי סטיב כהן - תמורת הציור "Woman III" מ-1953 של וילם דה קונינג (נקנה ב-137 מיליון דולר) - והטייקון והפילנתרופ רון לאודר: הוא שילם כ-135 מיליון דולר תמורת דיוקן אדל בלוך-באואר של הצייר גוסטב קלימט מ-1907. בספר מופיעות גם התמונות "נער עם מקטרת" של פבלו פיקאסו משנת 1905, שנמכרה בכ-104 מיליון דולר, ו"טבח התמימים" של רובנס משנת 1611 שנמכר ב-76 מיליון דולר.

"כשאנשים רוצים מאוד יצירה, לפעמים השמים הם הגבול", מודה ארנו. המחירים נראים מופלגים, אבל מתברר כי אלה רק היצירות שהפרטים על מכירתן ידועים. יש האומרים כי הטייקון היווני ג'ורג' אמביריקוס מכר השנה במכירה פרטית את "The Card Players" של סזאן משנת 1895 בכ-250 מיליון דולר לקונה אנונימי. מנגד, יצירות בבעלות מוזיאונים שוות הרבה יותר. ערכה של המונה ליזה, לדוגמה, מוערך כיום ב-743 מיליון דולר.

החשיבות ההיסטורית של יצירה יכולה, לדברי ארנו ופייר, להעלות את מחירה. ואכן, בין היצירות המופיעות בספר אפשר למצוא גם רישום של רפאל מ-1511 ("ראש המוזה", נמכר ב-48 מיליון דולר ב-2009) ושל ליאונרדו דה וינצ'י ("סוס ורוכבו" מ-1480, נמכר ב-11.5 מיליון דולר). "זה משום שיצירות עתיקות מגיעות בדרך כלל למוזיאונים וקשה למצוא אותן בידיים פרטיות", מסביר ארנו.

הפופולריות בקרב הציבור היא גורם נוסף המקפיץ את המחיר לשמים. כאשר צצה בשוק ב-2007 התמונה "סןה רופינה" של דייגו ולסקז מ-1634, התמונה הראשונה זה 20 שנה של ולסקז שהוצעה למכירה, נלחמה קרן מסביליה לקנות את היצירה ושילמה תמורתה כ-17 מיליון דולר, אף שמצבה הירוד דרש שחזור קפדני.

חזרה לשורשים

המפגש עם האב ובנו מתקיים בבית המכירות היפהפה שלהם במרכז פאריס, המשקיף על מגדל אייפל. מסביב רוחשת תנועה קבועה של לקוחות, רובם דווקא צעירים למדי, שאינם נרתעים מתג המחיר המצורף ליצירות.

"למען האמת בכלל לא תיכננתי לעסוק באמנות", מספר פייר קורנט דה סן סיר, שייסד את בית המכירות ב-1973. הוא נולד במרוקו לאחר שאביו, מנתח צרפתי בעל שם, היגר בחיפוש אחר אקלים נעים יותר. "למדתי הנדסה ומשפטים, ואז יום אחד הוזמנתי לחתונה של חבר וחיפשתי מתנה מיוחדת. בשוק העתיקות מצאתי תמונה יפהפייה, כל כך יפהפייה שהחלטתי לשמור אותה לעצמי ולחבר נתתי בסוף כמה מחבתות, אני חושב, או סכין", הוא צוחק. "היתה לי תשוקה ועין לזה והחלטתי שזה מה שאעשה".

עם השנים הוא ביסס את מעמדו כאספן וסוחר מוכר הפועל בין השאר לקידום האמנות הצרפתית. הוא היה נשיא הפאלה דה טוקיו בפאריס וכיום משמש חבר הנהלה.

בנו ארנו דווקא לא תיכנן להמשיך את העסק המשפחתי. "גם לי היתה תמיד תשוקה לאמנות, אבל בחרתי בכיוון אחר מאבי", הוא אומר, "הלכתי ללמוד מינהל עסקים ועבדתי כבנקאי. בשלב מסוים השתעממתי כל כך שהחלטתי לחזור לשורשים, אבל מתוך רצון, לא מתוך אילוץ או מחויבות".

כתבתם ספר על יצירות יקרות מאוד. מי קונה אותן?

ארנו: "כשאת שומעת על המכירות הגדולות ישנם כמובן החשודים הקבועים. סטיב וין, לדוגמה, רון לאודר, רומן אברמוביץ' ומתעשרים חדשים, אוליגרכים וקונים מדובאי או איחוד האמירויות. שניים מהקניינים הצרפתים החשובים והפעילים ביותר הם ברנאר ארנו ופרנסואה פינו, אבל יש אספנים הרבה יותר דיסקרטיים, לרוב אנשי עסקים שלא רוצים שאף אחד יידע מה הם קונים. יש יצירות מפורסמות מאוד שאנחנו עדיין לא יודעים למי נמכרו. ‘נער עם מקטרת', לדוגמה, של פיקאסו. שמעתי שמועות, כמובן, אבל לא משהו מוצק מספיק בשביל לפרסם".

אחד המקרים המשעשעים שארנו קורנט דה סן סיר מספר עליהם הוא תחרות ישירה בין ברנאר ארנו, אחד האנשים העשירים ביותר בעולם (העומד בראש התאגיד LVMH והונו נאמד ב-41 מיליארד דולר), לבין פרנסואה פינו, הבעלים המיליארדר של גוצ'י, ידיד של דמיאן הירסט וג'ף קונס ואחד האספנים החשובים בעולם.

"היה לנו פסל יפה מאוד של איב קליין", מספר ארנו קורנט דה סן סיר. "ברנאר ארנו ופרנסואה פינו התחרו עליו בטלפון בלי לדעת זה על זה. המחיר טיפס והגיע ל-540 אלף פרנק, הרבה יותר ממה שהערכנו. הסיבה היחידה שהמחיר נעצר לבסוף היא שפינו היה בטלפון בעצמו והוא החליט שהמחיר מוגזם. אבל ארנו לעומת זאת שלח את האסיסטנטית שלו לבצע את הקנייה, והמסכנה לא העזה להפסיק. היא בוודאי לא ידעה מה לעשות - אם היא תחזור בלי הפסל, אולי הוא יפטר אותה. ככה המחירים מזנקים לגבהים האלה".

אספנים אחרים, הוא אומר, מתעניינים יותר בצד השיווקי של האמנות שהם רוכשים. "למשל המיליארדר האמריקאי סטיב וין. אני בטוח שהוא אוהב אמנות, אבל הוא קונה אותה יותר בשביל בתי הקזינו שלו בלאס וגאס. ככה הוא מקדם את העסקים שלו, זה חלק מהתדמית שלהם". בין השאר רכש וין את "דיוקן גבר" של רמברנדט תמורת כ-33 מיליון דולר.

שמותיהם של העשירים נקשרים בדרך כלל למכירות הגדולות, אבל לפעמים דווקא האנשים הצנועים יותר מצליחים לכבוש את תשומת הלב. "אחד הסיפורים האהובים עלי הוא על רישאר רודריגז", נזכר ארנו. "איש צנוע, בלי אמצעים, פקיד בבנק, שהיתה לו תשוקה עצומה לעבודות של בסקיאט. יום אחד הוא ראה ציור ענק של בסקיאט שהוצג בגלריית איבון למברט. זה היה ב-1983, כמה שנים לפני שבסקיאט מת. מחיר היצירה היה אז כ-300 אלף פרנק, שזה בערך 45 אלף יורו.

"זה הרבה כסף היום וזה היה עוד יותר הרבה כסף אז, אבל הציור הזה לא הניח לו. אז הוא לקח הלוואה לעשר שנים כדי לקנות את הציור, וההחזרים החודשיים היו חלק נכבד מהמשכורת שלו. בסופו של דבר הוא מכר את הציור עשר שנים אחר כך ברווח, הציור היה שווה כמעט מיליון דולר, כך שההשקעה השתלמה; אבל רודריגז לא קנה את היצירה כהשקעה כלכלית, הוא היה מאוהב בעבודה של בסקיאט. הוא היה צריך את הציור הזה כמו חמצן. הוא מכר אותו רק כשהבין שהפער בין שווי הציור להלוואות הכרוכות בקנייתו לא היה סביר. יש לו עדיין כמה יצירות קטנות יותר של בסקיאט והוא נחשב מומחה בתחום. יש גם כאלה שהימרו על אמנים שאחר כך איבדו מחשיבותם".

נגד הטבע

אמנות, כפי שעולה מהספר, היא כמעט תמיד הימור גדול. "אחת העצות הראשונות שאני נותן למי שקונה זה לקנות מעבר לאמצעים שלך", אומר ארנו. "כי זה ממש מכריח אותך לבחור היטב; לוותר על שטויות ולקחת רק את מה שאמיתי בעיניך".

אחד האתגרים המקצועיים שעמם מתמודדים השניים הוא הניסיון לנחש מה יהיו הטרנדים העתידיים באספנות. "כשציורים מתקופות מוקדמות יותר נהפכים ליקרים מדי אנחנו פונים לתחומים חדשים", מסביר פייר. "כך עשיתי בעבר עם צילום".

כיום הוא מטפח בין השאר אוסף של רובוטים יפאניים חינניים משנות ה-50, שהוא מכנה "האמנות הפרימיטיבית של הדורות הבאים". הוא נוסע באופן קבוע לסין ומדינות נוספות בחיפוש אחר כישרונות חדשים ומקדם במרץ את מה שהוא מאמין שיהיה התחום הבא, אמנות דיגיטלית. "זה תחום שיצמח לכיוונים מרתקים", הוא מכריז.

ארנו מהנהן ומצביע על אחד הציורים בגלריה, של האמן הסיני בנג'מין, המשתמש במחשב כדי ליצור ציורים המחקים בין השאר באופן דיגיטלי את תנועות המברשת ואופן פיזור הצבע בתמונה. "אמנים תמיד ינצלו סוגי מדיה חדשים. זה מה שקרה עם צילום, וזה מה שיקרה עכשיו עם אמנות דיגיטלית".

בין שמדובר בציור, פיסול, צילום או יצירות דיגיטליות - אספנות היא תשוקה, לעתים מטורפת. זו אחת הסיבות שאנשים מוכנים לשלם סכומים גבוהים כל כך תמורת יצירות אמנות, אבל לעתים הקשר בין האספן ליצירה הוא מוגזם. ב-1990 רכש המיליארדר היפאני רייואיי סאיטו ציור של ואן גוך ("הפורטרט של דוקטור גאשה" מ-1890) תמורת 82 מיליון דולר. לאחר מותו ציווה שיקברו את הציור עם גופתו. בקשתו לא מולאה. הציור אמנם לא נקבר, אבל מיקומו הנוכחי, אומרים השניים, אינו ידוע.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו