כל מקרה לגופה

אימפרסיוניסט מנומס? לא בהכרח. תערוכה חדשה בבוסטון מתמקדת בייצוגי גוף האשה בציוריו של אדגר דגה - בין דוגמנית העירום, לזונה ולרקדנית

קארן רוזנברג
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
קארן רוזנברג

ניו יורק טיימס

מה ההבדל בין "עירום" לבין "חשוף"? "דגה והעירום", תערוכה המוצגת במוזיאון לאמנות בבוסטון עד 5 בפברואר, עונה על השאלה הזאת אחת ולתמיד. התערוכה היוצאת דופן, שהיתה אולי צריכה להיקרא "דגה והעירומות", בוחנת את הנטורליזם השופע ואולי אף האכזרי שדגה הביא אל גוף האשה בציוריו. סביר להניח שהתערוכה תפתיע את צופיה שעדיין רואים באדגר דגה אימפרסיוניסט מנומס, צייר של רקדניות ורוכבים ונשים בשעת הרחצה.

התערוכה, בשיתוף מוזיאון אורסיי בפאריס, מציגה 140 יצירות של דגה ועוד 20 של האמנים שהושפע מהם, בני דורו וממשיכיו. אורסיי תרם כשליש מהיצירות, ובהן כמה פסטלים מרהיבים, ויארח את התערוכה באביב הבא.

התערוכה בבוסטון היא מתנת פרידה מג'ורג' ט"מ שקלפורד, יו"ר מחלקת האמנות האירופית במוזיאון, ומארתור ק' סולמון, אוצר האמנות המודרנית בו, שאצר את התערוכה עם זאווייה ריי, אוצר הציורים של אורסיי (שקלפורד התמנה לסגן מנהל בכיר במוזיאון קימבל לאמנות בפורט וורת, ויעזוב את המוזיאון בבוסטון בסוף השנה).

האוצרים אינם מציגים גרסה מצונזרת של דגה, שעל פי כל הדיווחים היה טיפוס מחוספס ומוזר (גם מבלי להידרש לאנטישמיות הידועה שלו או לפרישות שבה חי, על פי השמועה). הם מראים את הגסים ביותר מתוך "מונוטיפים מבית הבושת" שלו לצד המציצנות המנומסת יותר על הנשים בעת הרחצה, ומקשרים את אלה ואת אלה לציורי ההיסטוריה המוקדמים שלו, המוצגים רק לעתים נדירות.

בכך הם מרמזים שבעיני דגה, דוגמנית העירום האקדמית, הזונה, הרקדנית והאשה הרוחצת הן למעשה אותה אשה. הגוף העירום הוא קבוע; מה שמשתנה מתמונה לתמונה הוא החברה, או כפי שכותבים האוצרים, "דגה, שידע ליצור סאטירה נשכנית אך גם שפע אמפתיה, התייחס לעבודות העירום שלו כל מקרה לגופו".

בצעירותו הוכתבה ההתייחסות על ידי האקדמיה. האמנים שאליהם נשא את עיניו היו צייר הסלון המשמים אך המצליח פייר פוביס דה שאוואן וז'אן אוגוסט דומיניק אנגר, שאמר לו: "צייר קווים... הרבה קווים, מהטבע ומהזיכרון". דגה שמע בעצתו, ובעצת אחרים ובהם גויה ודלקרואה (ש"מות סרדנפלוס" המטריד שלו הוא אחת היצירות הבולטות באולמות הראשונים של התערוכה).

אך הכוריאוגרפיה הנוקשה של ציור היסטורי לא התאימה לדגה, וכמו שאפשר ללמוד מציורי המחול המאוחרים שלו, הוא העדיף חזרות על פני ההופעה החגיגית והמהוקצעת. שני הקנווסים המוקדמים של התערוכה, "ספרטנים צעירים מתאמנים" ו"זירת מלחמה בימי הביניים", יותר משהם ציורים או נרטיבים הם אוסף של תנוחות מאומצות, למן היד המושטת של אשה ספרטנית גמישת גו ועד גווה הכפוף לשניים של קורבן אונס ב"זירת מלחמה".

אך טיוטות הגיר שדגה עשה לקראת העבודות האלה מופלאות. אמנם הן מוצגות רק לעתים נדירות, אך הן נראות מוכרות להפליא. האם הדמות ב"אשה עירומה, יושבת, מתכופפת קדימה" קורסת קדימה מרוב תשישות, או שהיא מייבשת את שערה במגבת? והדמות המרימה את זרועה השמאלית: מחווה של הגנה עצמית, או רחצה בספוג?

עוד לא הספקנו להתמודד עם האלימות הסנסציונית של "זירת מלחמה", וכבר התערוכה ממשיכה הלאה לסקס - אל "מונוטיפים של בית בושת". ההדפסים בשחור-לבן, של יצאניות בעבודה ובשעות הפנאי בבית פאריסאי בעל מוניטין מפוקפק, התקבלו בהרמת גבה בתקופתו של דגה, ומעוררים אי נוחות גם בתקופתנו.

הנערות העובדות שלו שמנמנות ומרושלות למראה, וציצות שיער כהות נראות בין ירכיהן (אפילו מאנה לא הרחיק לכת עד כדי כך). הן מקיימות יחסי מין בינן לבין עצמן וזו עם זו, לשם תענוג או כהופעה. וכשהן מתנפלות יחד על לקוח ביישן, כמו ב"הלקוח הרציני", הן כמו מבשרות את "העלמות מאביניון" הטורפני של פיקאסו.

דגה למד מסדרת בית הבושת דברים שלא כולם קשורים לענייני הגוף. בטכניקה שבחר, מונוטיפ, עובדים בדיו על לוח זכוכית. זו שיטה מלכלכת ובלתי צפויה, והיא ריפתה מעט את הנוקשות שלו (ביסודו נותר שרטט קלאסי). היא גם היתה במקום כלשהו בין שרטוט לציור, ובמקום הזה בדיוק הוא רצה להיות.

כזו גם היתה השפעת העבודה בפסטל, שדגה החל להוסיף לכמה מהמונוטיפים, בייחוד אלה שבהם נראית אשה מתרחצת או מתלבשת לבדה. נשות הלילה שלו מתחילות להזכיר את עקרות הבית בהדפסים של ידידתו מרי קסאט, שבבעלותה היתה עבודה אחת מסדרת בית הבושת, אחת הסצנות הצנועות יותר ("נערה לובשת גרביונים").

הוא הציג כמה מהפסטלים הקטנים, המהוגנים, בתערוכה האימפרסיוניסטית ב-1877, וקבוצה של ציורים גדולים ובוטים יותר בתערוכת האימפרסיוניסטית האחרונה ב-1886. התנוחות המעוקמות והגופים הלא מיופים בקבוצה הזאת כבשו כמה מהצופים, שראו בהם גאונות (גוגן רשם אותם בכמה רישומים מהירים ולוהטים), ואילו אחרים תיעבו אותם. הדמות ב"אשה צעירה מתלבשת", המושכת קומבינזון מעל לראשה וחושפת אחוריים שופעים, כונתה "גוצה" ו"בורגנית שמנה".

אחת הרוחצות, שעומדת בתוך אמבט חלקלק, נשענת באופן לא יציב על פרק ידה השמאלי ועל בוהן כף רגלה (אפשר לראות את העור מתכווץ במפרקים). אחרת מגרדת בגבה הרחב, במקום שקשה להגיע אליו. עוד כמה נשים מעבירות מסרקים בתוך רעמות סבוכות.

האם הן פגיעות? לא בדיוק. פניהן אינן חשופים, והצד האחורי שלהן משמש מעין מגן. אצל דגה הנטורליזם מבטל את המציצנות. התנוחות שהוא בוחר מציגות את הנשים בחוסר מודעות, כמו בעלי חיים, וכך נאבקות באינטימיות הכפויה של המודרניות. הנשים אצלו הן חיצוניות טהורה.

בעבודות העירום המאוחרות של דגה בולטת במיוחד החשיבות המוענקת למבט מאחור. אף שהדמויות עדיין אקרובטיות, הן ללא ספק החושניות ביותר שלו, ועמודי השדרה ועצמות השכמה שלהן מרוככים בשכבות דמויות רשת של פסטל.

בשנים המאוחרות האלה החלה ראייתו להיחלש, אך מנהגו ארוך הימים לרשום קווים - "מהזיכרון ומהטבע", במילותיו של אנגר - המשיך להביא לו תועלת. המגע נעשה חשוב יותר, כפי שמלמד הקשר החזק בין הפסטלים והפסלים שלו באותה תקופה (אחד הפסלים האלה, במקרה, קרוי "המעסה").

הוא חזר וצייר תנוחות קודמות, כמה מהן עוד מימי "זירת מלחמה"; מופיעה שוב האשה המרימה את ידה. והוא לעג לעצמו, בתצלום - שצילם חבר אך נועד במקורו להיות דיוקן עצמי - ובו הוא מביט בעיון באחוריה של דמות עירומה כורעת, מפוסלת בשיש.

התערוכה מסתיימת בציורים מאת בונאר, מאטיס, פיקאסו ואחרים שהגיבו, בענווה ושלא בענווה, לעבודות העירום של דגה. אך המחווה המוצלחת ביותר היא של הצייר לוסיאן פרויד, שמת ביולי האחרון.

עבודתו של פרויד אינה מוצגת בתערוכה, אך השיחה שלו עם הסופר מרטין גייפורד מופיעה בפתיחת הקטלוג. באחת ההבחנות הקולעות הרבות שלו הוא אומר, "אפשר לומר שהדמויות של דגה היו עירומות יותר משהיו דוגמניות עירום - שהוא צייר דיוקנאות של אנשים עירומים".

אדגר דגה. "אשה באמבט", 1883צילום: אי-פי
אדגר דגה. דיוקן עצמי, 1855צילום: אי-פי

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ