בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תלוי באוויר

היטלר כנער מתפלל, אפיפיור שהופל בידי מטאור ושלד חתול בגודל דינוזאור - עבודות אלה ואחרות של מאוריציו קטלן מוצגות ברטרוספקטיבה בגוגנהיים בניו יורק כשהן תלויות על חבלים. איך הסכימו האספנים לסכן יצירות השוות הון ולמה הודיע האמן על פרישתו?

תגובות

האמן מאוריציו קטלן, כמו אנדי וורהול לפניו, תמיד אהב כפיל טוב, מישהו שיוכל לשלוח במקומו להרצאות ולהופעות. במשך כמה שנים, בתרגיל שנהפך למעין יצירת אמנות לעצמה, הציג את עצמו האוצר מסימיליאנו ג'יוני באירועים ציבוריים כאילו הוא קטלן, ויצר בלבול רב.

במסעדה סינית בצ'לסי בא כתב לראיון עם קטלן, וגילה משהו מטריד עוד יותר - שכבר יש שם כפיל של כתב, אדם בגיל העמידה שבוחן את התפריט ומפטפט עם המרואיין. קטלן תיאר זאת כטעות תמימה: כשחיכה מחוץ למסעדה פגש באיש, דני, שבא לפגישה עסקית. דני חשב שקטלן הוא האיש שהוא עומד לפגוש, והאמן חשב שדני הוא הכתב ("דני, רנדי, נשמע לי אותו דבר", אומר קטלן. "אני איטלקי"). הוא הזמין את דני להישאר; דני קיבל את ההזמנה, למרבה הפלא, והראיון התקיים בנוכחות שלושת הגברים מעל פלטת עוף ופלפלים חריפים, כשקטלן מחייך וקורץ כמו גראוצ'ו מרקס.

מי שיזכור את הסצינה הזאת לא יופתע לגלות שקטלן - שבקרוב ימלאו 25 שנה לקריירה שלו, קריירה רבת מעוף ובועטת במוסכמות - מתייחס לרעיון של רטרוספקטיבה קונבנציונלית של עבודתו במוזיאון כאל משהו שאינו רחוק מזוועה.

מאחר שכמה מיצירותיו הידועות ביותר הן פסלים מפחידים במראה הטבעי שלהם - של האפיפיור יוחנן פאולוס השני שהופל ארצה בידי מטאור (תועה או אולי מכוון בידי שמים), של היטלר כנער מתפלל, של סנאי לאחר התאבדות שראשו הזעיר מונח על שולחן מטבח זעיר, ושל ג'ון קנדי, דמות חדה להפליא השוכבת יחפה בארון - הוא היה משוכנע שסקירה כרונולוגית סטנדרטית תיטול מהיצירות את עוקצן ותנטרל את ההומור היעיל והמרושע שלהן; בעיניו זה היה כמו לראות את לני ברוס מנסה לעשות סטנד-אפ קומדי בעת טקס בכנסייה.

כשננסי ספקטור, האוצרת הראשית של מוזיאון גוגנהיים בניו יורק ומחסידותיו הוותיקות של קטלן, שבה והעלתה את עניין הרטרוסקפטיבה, "זה גרם לי ייאוש", הוא אומר. הוא התחמק ממנה והחליף את הנושא כשהתעקשה. ואחר כך צץ במוחו רעיון, רעיון שראה בו בין השאר דרך לגרום לה לסגת: לקחת את כל היצירות שלו ולתלות אותן בקצה חבלים באמצע הרוטונדה האלגנטית של הגוגנהיים, כנקניקים שמנים בחלון הראווה של הקצב. שיקפצו לו הציפיות של עולם האמנות וההייררכיות של האוצרים!

אולי כעונש על ההצעה הזאת, ספקטור אמרה לו שהיא מוכנה לנסות אותה ("אתם מאמינים?" הוא לוחש בדרמטיות). התערוכה החדשה בגוגנהיים, שתימשך עד 22 בינואר, נחשבת לאחת התערוכות הנועזות ביותר בתולדות המוזיאון. יש בה יצירות ששוויין המצטבר הוא עשרות רבות של מיליוני דולר - יצירות יוקרתיות של אספנים מכל העולם, שייטלטלו בקצות כבלים המשתלשלים מרשת אלומיניום כבדה המותקנת בגובה כמעט 30 מטרים, מתחת לכיפת הזכוכית של המוזיאון.

בהתבוננות מהרמפות הריקות לחלוטין, או במבט למעלה מקומת הקרקע, באי המוזיאון יתבוננו במעין "תמונה חיה", מין טורנדו חסר תנועה, שנדמה ששמה לה למטרה למצות את המרב מן הפגישה המקרית של מטרייה עם מכונת תפירה על שולחן הניתוחים. אל היטלר, האפיפיור והנשיא ה-35 של ארצות הברית יצטרפו באוויר שלד מלאכותי של חתול בית בגודל דינזואור וחמור מפוחלץ רתום לעגלה, שולחן כדורגל שאורכו שישה מטרים ופסל שיש קררה של יד בתנועה מזרחית, ועוד כ-100 יצירות נוספות.

בתקופה שבה נדמה כי עולם האמנות נמשך ליצירות יקרות, גדולות וראוותניות, התערוכה הזאת יכולה להיתפש כהאלהה של התופעה, או כפרודיה מושקעת במיוחד, שמטרתה להרוס אותה. כמו כדי לאשר את האפשרות השנייה, קטלן, בן 51, אומר בפסקנות שזו התערוכה האחרונה שלו ובכוונתו לפרוש רשמית מיצירה ברגע שהתערוכה תינעל, אף שאת הפירוש המדויק של המלה "פרישה" בלקסיקון של קטלן איש אינו יודע.

"אני מבין אנשים שחושבים שזו בדיחה או תכסיס נוסף שלי", הוא אומר במבטא איטלקי כבד, שלא התפוגג גם לאחר כמעט 20 שנה של חיים בניו יורק. אבל הוא מוסיף שהוא רציני כשהוא אומר שאינו מסוגל עוד להרגיש מחויב ליצור חפצים כמו אלה שזיכו אותו בשבחי המבקרים והפכו אותו לאחד האמנים המבוקשים ביותר בעולם במכירות פומביות בעשור האחרון (פסל שעווה של קטלן העולה מתוך מנהרה ברצפת המוזיאון נמכר בשנה שעברה בסותביס תמורת כשמונה מיליון דולר). הצלחתו מופלאה עוד יותר בהתחשב ברקע שלו: הוא בנם של נהג משאית ופועלת ניקיון מפדובה, הוא לא למד בבית ספר לאמנות, והגיע פחות או יותר במקרה ליצירת אמנות כדרך להימנע מעבודה רגילה.

על החלטתו לפרוש הוא אומר: "לא הייתי מאושר, ובסך הכל התחלתי להרגיש ריחוק גדול מהדברים שאני עושה, כאילו אני בהשפעה של סם מאלחש. ואז בא הפתרון, וראיתי את האור בקצה המנהרה: לפרוש". הוא צוחק בקול גבוה ומוסיף בחיוך רחב: "הפרישה תהיה מין פרויקט נוסף שישלים את הרטרוספקטיבה".

על הרטרוספקטיבה עצמה הוא אומר, "זאת תלייה דמוקרטית ממש", ייצוג של ניו יורק בת חלוף, אחרונה, המצטיירת מכל היצירות שעשה אי פעם כמעט. זו גם דרכו "להשלים עם השגיאות שלי.

"אם ננסי היתה מחליטה מסיבה כלשהי שהיא לא רוצה לעשות את זה", הוא אומר, "הייתי מוכן לרדת מזה, כי כמה שזה נשמע מטורף, התחלתי לחשוב שתליית המוצגים היא הדרך היחידה שזה יעבוד. התערוכה היא עבודה פנימית ביני לבין ננסי". כדי להציג את הרעיון לספקטור הכין קטלן קולאז' מגובב של תמונות זעירות גזורות של יצירותיו. ספקטור נזכרת כי "זה היה רגע של גילוי", שהצביע על הדרך היחידה אולי להציג יצירה "שמסרבת להיראות כנרטיב קוהרנטי".

אף שזו "עבודה פנימית", התערוכה הוקמה בעזרת שותפים רבים לפשע. בחודשים האחרונים - במילאנו, שם קטלן מעסיק קבוצה של אסיסטנטים ובעלי מלאכה המייצרים את עבודותיו; ובניו יורק, בשני מתקנים המשמשים את גוגנהיים - צמח סביב הפרויקט בית חרושת קטן של מהנדסים, משמרים, צוותי הקמה של תערוכות ועובדי מנופים.

בעידודו של קטלן, כדי להחריף את מרכיב ההפתעה, כל העניין נעטף בערפל של סודיות שבדרך כלל נשמר לכלי טיס קרביים ניסיוניים, אף שמאחר שכמעט בלתי אפשרי לשמור סוד בעולם האמנות, החלה השמועה על תערוכה מונומנטלית המוקמת בגוגנהיים לעשות כנפיים.

התכנון התחיל באביב שעבר: עוזריו של קטלן הכינו דגם קטן של התערוכה, בעזרת דגמים קטנים של כל יצירה, הקשורים בחוטים לפיסת מתכת שנראית כרשת לצליית ירקות על גריל. הדגם נשמר במחסן במערב מנהטן, והאמן, ספקטור ואחרים עבדו במשך שבועות על הסידור הנכון, כדי להשיג אווירה שספקטור מכנה "תחושה כוללת של אקראיות" (הדגם ניחן באיכות מוזרה של יצירת אמנות, המזכירה את "ארגז במזוודה", הרטרוספקטיבה הממוזערת במזוודה שעשה מרסל דושאן, ליצן החצר הגנדרני שמרבים להשוות אליו את קטלן).

"התערוכה היא האנטיתזה המוחלטת לתהליך של אצירת רטרוספקטיבה", אומרת ספקטור, שבדקה עם קטלן רעיונות נוספים ליצירת רטרוספקטיבה נטולת רטרוספקטיביות, ובהם העלאת תערוכה קבוצתית כלשהי במקום הצגת יצירותיו שלו, או סילוק כל היצירות מהמוזיאון ותחת זאת הצבת יצירות במקומות אחרים בעיר, שהמבקרים יצטרכו למצוא. הגישה הזאת, שהאוצר הנס-אולריך אובריסט כינה שיטת תצוגה של "חזיר המחפש כמהין", נדחתה במהירות.

ספקטור מקווה שהרעיון שהיא וקטלן בחרו יעבוד, משום שלמרבה הפלא הוא מדגיש עד כמה רצינית עבודתו, חרף הופעתה הקומית. היצירות התלויות בצפיפות "כחתולים התלויים בזנבם" מעלות תחושה מוזרה של מוות, מין פרשנות של קריקטוריסט סוריאליסט על עולם של סבל וצביעות פוליטית. "אפשר גם לראות בזה מין גרדום", היא מוסיפה, "בייחוד בשל העובדה שהוא שם קץ לקריירה שלו".

אחד האתגרים הלוגיסטיים הגדולים ביותר בתערוכה היה לשכנע את אספני היצירות, חבורה של אנשים עשירים ורבי השפעה, להשאיל את נכסיהם היקרים למוזיאון, ולהסכים שייתלו על בלימה למשך כמעט שלושה חודשים.

כמו לקפוץ ממטוס

"המכתבים הראשונים ששלחתי היו מעורפלים מאוד, משהו בנוסח שזו עומדת להיות תערוכה מאוד ‘לא אורתודוקסית'", אומרת ספקטור. "אבל כשהמועד התקרב נאלצתי לדבר בכנות". היא מוסיפה שבסופו של דבר רק אספן אחד סירב לשתף פעולה עם המוזיאון.

בחודשים האחרונים הגיעו יצירות לניו יורק כמו למפגש משפחתי מקצווי העולם - מטייוואן, מיוון וממונקו; ומהנדסים, טכנאי גלגלות ומשמרים חרדים בדקו את מתקני התלייה בסטודיו דמוי האנגר במספנת חיל הים בברוקלין (כמה יצירות, כגון כספת אמיתית פרוצה שנגנבו ממנה פעם 74 מיליון לירות, יהיו שחזורים, לדברי ספקטור, אבל רק בגלל משקלן העצום).

באחר צהריים אחד בחודש מאי, במחסן במנהטן, קיבל קטלן אורח מפתיע - דאקיס יואנו, תעשיין ואספן יווני, שברשותו אחד האוספים הגדולים ביותר של יצירותיו; הוא זה שמסתכן בהפסד הגדול ביותר אם כל התצוגה תתמוטט פתאום. אם הוא חרד מהאפשרות הזאת, יואנו לא הסגיר זאת. הוא מיהר לצאת ממכונית שחיכתה לו כדי לראות את הדגם, וטפח על שכמו של קטלן כאב גאה. בשלב מסוים רכן על הרצפה כדי להציץ היטב בדגמים הקטנים. "לא ציפיתי שזה יהיה כל כך קיצוני", אמר.

קטלן, בז'קט מחויט מעל חולצת טי ועליה הכתובת "תעזבו את בריטני בשקט", שלח בו מבט: "אף פעם לא ראיתי את דאקיס יואנו בתנוחה הזאת. חבל שלאף אחד אין מצלמה". ואף על פי כן, למרות הביטחון האיטלקי הנינוח שלו, קטלן הוא זה שנראה החרד ביותר מהרטרוספקטיבה. הוא תוהה בקול אם יראו בה רק תכסיס מטופש, חשש שמתברר כי הוא ביטא לעתים קרובות ובגילוי רב לאורך הקריירה שלו, שרק הלכה ושיגשגה.

"זה כמו לקפוץ ממטוס מבלי לדעת אם המצנח ייפתח", הוא אומר. "הרגע שבו אתה קופץ החוצה וחושב שאתה יכול לעוף, זה הרגע שבו אתה מת. אולי זה יקרה הפעם". אבל אז מתבהרות פניו. "הפעם יש לי תירוץ: זו לא אשמתי. אני בגמלאות!"

מעברו השני של השולחן, דני, איש העסקים, מסכים. הכתב, עדיין מבולבל מעט מנוכחותו, מחליט להפנות אליו שאלה, ושואל אם ידע שקטלן הוא אמן בעל שם בינלאומי. "עכשיו אני יודע", הוא משיב. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו