בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דורכות בשקט על העלים

יש גולגלות, שבילים צדדיים, זאבים וחושך. אבל הרוע בתערוכותיהן של אלינה ספשילוב ורונית פורת נשאר מופשט מדי

6תגובות

גולגולת - האייקון המיידי ביותר להמחשת המוות, החידלון, הסוף, הוא גם בין הפופולריים. כמות השימושים והאזכורים אינסופית, עד כי ברור שהגולגולת היא כבר לוגו, סימן חסר רפרנט המעלה לפני השטח את היסטוריית השימושים.

וכך יש לקרוא את נוכחות הגולגולת בתערוכתה של אלינה ספשילוב, "מלבן לשחור ובחזרה" בגלריה ג'ולי מ' בתל אביב - לא אלמנט שייקספירי ולא ממנטו-מורי מהדהד, אלא אביזר יום-יומי המגיע בצורת עגילים, מאפרות, דגמי טקסטיל וכיוצא באלה, ממנטו מורי של רעיון הסימול כשלעצמו.

מתוקף שחרור מאחריות היסטורית מציבה ספשילוב תערוכה שרובה ציורי ז'אנר קטנים כביכול, פחותי אמביציה, מחופשים לציור עממי נאיבי. התערוכה מחולקת לשתי סדרות עיקריות - של ציורים בהירים, על רקע לבן חלבי, וציור הבוקע מרקע שחור. "קיום", הציור המרכזי בסדרה השנייה, החזק מכולם, תלוי מול הכניסה לגלריה. קשתות פרחים וגולגלות על רקע שחור בסגנון עיטורי, מסתלסלות כזרנוקי מים. הענפים העליזים מצוירים בעדינות כמיניאטורות ומבליחים כאור מתוך השחור, ממש כמו בציוריו של רוס בלקנר.

ברקע שתולות מיזנסצינות חלומיות, פסטורליות, שהן מיני גרסאות לבריאת העולם, לתחילת הציביליזציה או הדת. לצד פרווטי, אלת האהבה והפריון ההודית, ניצבים דינוזאור, עיר על אזרחיה, אדם וחוה כגוף אחד, צבי, שפן, קוף וציפור צפים במרחב השחור כבאיור ספר ילדים המתאר גן עדן או עולם דמיוני חסר דעת, ואם ותינוקה העירומים נחים לצד אסם וחמור.

מיכאל יגודין

בציור שלצדו, מתחת לשרשראות הפרחים עומדת הזאבה הקפיטולינית, שהניקה את רמוס ורומולוס, מייסדי רומא. שאר הסדרה הזאת כוללת וריאציות נוספות בנושא, כשנקודת התורפה היא החזרתיות, האי-התפתחות והעובדה שההשתנות מציור לציור אינה ברמה הסיפורית אלא רק באסתטיקה, גוני הרקע, קני המידה וגודלי הפורמטים.

יפים במיוחד שני ציורים לבנים-אפרפרים, בשניהם גולגולת הפרה של ג'ורג'יה אוקיף. לצד החזיתיות הריקה והמדברית המיוצגת בגולגולת זו המצוירת פעמיים, מונח קטלוג "Art Now". לצד הממצא הארכיאולוגי שנהפך לציור ניצב ממצא ההווה האמנותי שנהפך להיסטוריה ושוב לציור. בציור הימני, האורכי, חמציץ תקוע בבקבוק מים מינרליים מפלסטיק, ואילו בשמאלי הרוחבי תלויה מעין גלויה מאופיצי, "דיוקן אשה" של אנטוניו פולאיולו מ-1475.

שוב, בשני הציורים המוצלחים האלה, מלאי הציטוטים, מה שהוא "תרבות" נהפך לממורביליה, מזכרות מרחבי תבל, קישוט ממותג לשולחן קפה, הנזקק לקצת אמנות, ואזה ופרח. גרסת ציור הוואניטס שלה, הכוללת שולחן שעליו גולגולת ופרחים באופן תקני או מסורתי לכאורה, יוצרת תחביר משועשע בין דרגות ורמות, קדרות פילוסופית וחולין, תקופות וצורות אזכור.

ה"אמנות עכשיו" מתקבלת אצל ספשילוב כלקסיקון של אמנות הקודם ואמנות המפה ומשם, כאנלוגית לגולגולת, בהיותה קטלוג מקיף המכיל אינוונטר לצורכי הנצחה אבל מתקבל כתזכורת הכליה. צמד הציורים הזה, דיפטיך טבע דומם מרשים ועשיר, מביא לשיא את התחכום האירוני והאי-תמימות של ספשילוב.

ציור אפקטיבי נוסף הוא מיניאטורה שבה מצוירות שתי גולגלות קטנות כקישוטי מראת הרכב, על אחת מהן מונח פרח היביסקוס אדום ככובע, מה שהופך אותן למעין מיקי ומיני. באופן מינורי, על גבול הסלוני, ספשילוב מייצרת אימה באמצעות מתיקות, עם נוכחות מוות אגדתי או טקסי.

כשמוסיפים לעניין זה את החיות הקדומות או המומצאות שספשילוב מציירת, את בובת השלג ואת עבודת המכחול הנדמית לרגעים כעיטור צפרניים, מתקבלת התיילדות. זו בעיקרה תערוכה מחויכת, מין מחול שדים לא מפוחד, נשף מסכות עממי שבו גולגלות מקפצות בנוסח ליל כל הקדושים או חג המתים נמהלות בתולדות האמנות, מיתוסים, דמויות סמליות וסיפורי עם כדי לברוא מיתולוגיה פרטית חדשה.

מיכאל יגודין

זאב מטפיסי

בקרבת מקום, בגלריה אינדי, מציגה רונית פורת את "שם", תערוכת צילום שבמרכזה החורשה ושטחי הבור שבשולי יישובים. גם אצלה הצמחייה מתפקדת כחזית המכסה אימה אחורית. התצלומים, רובם בשחור-לבן, משקפים נוסח מוכר שלפיו ניכרים בטבע קלקולי האדם וסימניו, ובהם תוואי שביל באמצע שדה, צינור השקיה חוצה שדה שברושים בצדו ומחצבה בקצהו, גזע עץ מסויד, רבי קומות נראים בקו האופק, אדם נצפה מבעד לגדר חיה, מבעד לשטח מת מכוסה צמחי בר, גדר בד חוסמת את העין, פסולת שהשאירו אחריהם טיילים, סוס ניצב במלוא פראותו ואצילותו באמצע חורשה, תלולית חול מבשרת הכנה לבנייה, מכונית חונה, פנס יחיד, במבי ותוכי.

על כל אלה משקיף תצלום של ילדה, היחידה שמודעת למצלמה ומתייצבת חזיתית מולה, בתנוחת "עמדה ושאלה למה" קלאסית, כמייצגת התמימות המוכיחה. ההיתפשות לעקבות האדם בטבע כחיסול אופציית גן העדן וכמטפורה לאובדן תמימות בכפייה היא חזרה על אחת המטפורות החבוטות, אחת הליריקות השחוקות ביותר שיש.

"קרה שם משהו", כותבת תמר ברגר, ואילו האוצרת דפנה איכילוב כותבת: "דברים קרו שם, לא ברור מה. ישנה אפשרות של רוע קטן וחבוי, שאריות של מעשים אפלים". האשה, לדבריה, "משוטטת בחורשות, בשבילים צדדיים, בשוליים, נדמה שהולכת על קצות האצבעות, חרישית, נזהרת שלא להרעיש בדורכה על עלים יבשים (...) נשמרת ממקומות חשופים. לא מתערבת, נמנעת ממגע".

ובכן, ברור שדברים קרו שם. בכל שם שהוא. וברור גם שהיו רעים ואפילו מאוד. ואף כשמרחיקים עדות לעבר עיסוק בשחור-לבן שהוא מלאכותי, מצוי בבינאריות שבין נגטיב לפוזיטיב, בין יום ללילה, ואף כשמשרטטים אתרים כמצויים בלא זמן ומרחב פרטיקולריים, בלא הקשר אלא במין ציפה חלומית, גם בתנאים כאלה יש צורך לדייק את אימת הרוע. אחרת נשארים עם כיפה אדומה, יער וזאב מטפיסי.

בשתי תערוכות שונות מאוד לכאורה מתברר סדר יום של בריחה, כשל בסימון הרע ובכיתורו הנוקב, אלא נסיגה לעבר עולם פנטסטי ילדותי, עולם החי-צומח-דומם, שבו הרע אינו קיים או שהוא מיוצג בכלליות על ידי סימבוליקת מוות לעוסה.

במובן זה, שתי התערוכות משוללות עוצמה. האחת נופלת לעליזותן של אגדות העם ואילו השנייה נסחפת ברגשנות שבה שלכת הסתיו עצמה היא גילום מלנכוליה. שתיהן משרטטות עולם נשי, ולמרות ההבדלים הרבים ביניהן זהו עולם נשי חרישי, עדין, צעצועי וקסום, שמשתמש בעולם דימויים וגטטיבי ונזהר לא להרעיש כשהוא דורך על העלים.

אלינה ספשילוב - "מלבן לשחור ובחזרה". גלריה ג'ולי מ'. בצלאל יפה 10, תל אביב. שעות פתיחה: יום שני-חמישי, 12:00-19:00; יום שישי ושבת, 11:00-14:00. עד 10.12

רונית פורת - "שם". גלריה אינדי. יהודה הלוי 57, תל אביב. שעות פתיחה: יום שני-חמישי, 11:00-14:00, 16:00-19:00; יום שישי ושבת, 11:00-14:00. עד 22 בחודש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו