בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הצלם ריאן מקגינלי כבר לא מתפשט בעבודה

הוא לא מעוניין לתעד את המציאות כהווייתה, אלא לברוא את הרגע המושלם. לקראת פתיחת תערוכה בלונדון מסביר אחד מהצלמים הבולטים בעולם, מה הקשר בין תצלומי הנערים העירומים שלו לימיו כמחליק סקייטבורד

12תגובות

שתי דלתות עץ שחורות, סמוכות זו לזו, מובילות אל הסטודיו של ריאן מקגינלי השוכן בבניין מגורים ברובע צ'יינה טאון שבדרום מנהטן. על אחת מהן מתנוסס השלט "Life Adjustment Center", על השנייה נכתב בפשטות "Sexual Readjustment Clinique". הכותרת הראשונה, שנלקחה משמו של מכון גמילה סמוך, היתה גם שמה של סדרת תצלומים שיצר אשתקד. את השנייה שאל, לדבריו, מאחד מסרטי ג'ון ווטרס. זר לא יוכל לנחש מה מסתתר מאחוריהן. "זו בדיחה", מסביר מקגינלי, בן 34, "זה נועד כדי למנוע מאנשים להבין שכאן נמצא הסטודיו שלי".

גם לאחר שנכנסים פנימה, קשה לשער שמדובר בחלל העבודה של הצלם. המראה שמתגלה הוא כשל משרד שגרתי למדי: חלל אחד פתוח, לא גדול במיוחד, ובו שולחנות כתיבה וכיסאות ובחורים ובחורות צעירים שעסוקים בפעילות משרדית אופיינית - אחד משוחח בטלפון, שנייה שולחת פקס, שלישית ממתינה לפלט מדפסת, רביעי רוכן מעל צג המחשב שמולו.

ההתרחשות השוקקת רחוקה מאוד מהאוטופיה הקומונלית שמשתקפת מתצלומיו של מקגינלי בעשור האחרון. אין בה לא ניסיון לקרוא תיגר על כוחות הטבע ואף לא שמץ מאווירת החופש וההדוניזם שכה מאפיינת אותם. וההבדל הבולט מכל: כל עובדי הסטודיו לבושים.

ריאו מקגינלי, באדיבות גלריה טים סניו יורק

"כן, יש לי כאן מפעל קטן", הוא אומר בחיוך, מודע למשמעויות הנוספות שנושאת המלה באנגלית. אבל המקום לא מזכיר כלל את הפקטורי שהפעיל אנדי וורהול במנהטן בשנות ה-60 של המאה שעברה, שהיה מקום עלייה לרגל לידוענים, צעירים סקרנים ואנשי שוליים. צוות העובדים כולל בין השאר מנהל סטודיו, דפס, איש מחשבים, עוזר אישי ומפיק האחראי למציאת אתרי צילום (וגם נוהג באוטובוס בימי הצילומים). "כרגע אני עובד על קולאז'ים, אז יש לי אסיסטנטים שגוזרים אנשים עירומים מתוך התצלומים שלי, ואני מדביק אותם אחר כך", הוא מוסיף.

מקגינלי יושב בחדר פנימי, שגודלו זהה לזה הקודם, המרוהט בצניעות - שולחן עץ יחיד ניצב במרכזו וסביבו שלושה כיסאות. בספטמבר, אז נערכה הפגישה עמו, הוא בילה בו שעות ארוכות מול צג המחשב, שקוע בעריכת דימויים שצילם ברחבי ארצות הברית לקראת תערוכת יחיד שעתידה להיפתח בעוד כשבועיים, ב-24 בחודש, בגלריה אליסון ז'אק בלונדון.

בקיץ האחרון הוא ביקר בגני חיות ובחוות לגידול חיות ותיעד מפגשים בין צעירים עירומים לבין שועל, עכברים, דביבון או סרוואל, על גבי רקעים צבעוניים. עותקים מהתצלומים הללו קוטלגו בתוך קלסרים לפי תאריכים ואופסנו בארון. מדי כמה ימים, הוא מספר, הוא נוהג להדפיס אחד מהם, לתלות אותו על הקיר ולהתבונן בו ארוכות.

באותו יום נתלו על הקירות הדפסים בגדלים משתנים של תצלום שיצר בדרום קרוליינה, ובו נראית נערה עירומה שניצבה על רקע תכול ופרשה את ידיה לצדדים, כמו ברגע של התעלות רוחנית. מאות תוכים צבעוניים שהתעופפו באותו זמן בחלל הסתירו חלקים מגופה. פניה נעלמו כליל. את מקומם תפסו זוג כנפיים ססגוניות מתוחות. הרגע שנלכד בו הוא מרהיב, אך גם בעל יסוד מאיים.

"הממ.... זה לא היה מפחיד כלל", מספר מקגינלי, "זה היה מאוד אינטנסיבי ויפה. אלה תוכים קטנים שיש להם יכולת לחוש לאן הם עפים, מעט בדומה לעטלפים. אני זוכר שהם התעופפו בחדר ויצרו המון רעש, שנבע מקולות משק הכנפיים שלהם ומהציוצים שהשמיעו. אני זוכר מוסיקה שהתנגנה ברקע בקול רם, ואני זוכר שצחקתי המון במשך הצילומים. זה היה מהנה. מכל זה זיככתי רגע אחד יפה".

התצלום ממחיש היטב את כוח המשיכה של עבודתו. דומה כי חלק ניכר ממנו טמון ביכולתו של מקגינלי להפיק יופי דחוס מתוך

הסמיכות של התרחשויות סימולטניות שמוסיפות להדהד בראשו של הצופה שעה שהוא מתבונן בתמציתן הקפואה. אמנם רק חלק מאותן התרחשויות נקלטות בעדשת מצלמתו, אך עקבותיהן של אלה שאינן מופיעות בתצלום הסופי נצברות בו.

ריאן מקגינלי

אם מהות מעשה הצילום היא הקפאת רגע בזמן, תצלומיו של מקגינלי מקפיאים מצב בחיים. שלב העלומים והיופי הוא חמקמק בדיוק כמו הבזק של מצלמה. כמוהו, הדימויים הרוויים בצבע, באור ובאנרגיה שהוא יוצר מהלכים על הקו הדק שבין חיוניות מעוררת השתאות לחוויה של בלבול או חוסר יכולת להתמצא במרחב. בין שהנערים העירומים הנראים בתצלומיו מטפסים על עצים, רצים במדבר פתוח, מתגלגלים במורד הר, צוללים באגם או מנתרים בין זיקוקי די-נור, הם מציגים חוויות נעורים שכל אחד יכול לדמיין שהיו לו או לקוות שעוד יהיו לו. עבודתו מתמקדת ברגעים שבהם היעדר נטל הגיל, דאגות, כוח כבידה או אפילו בגדים מציתים תחושות חיות והנאה, שבדרך כלל קשה לבטא במדיום כה דומם.

אין זה אומר שאוטופיית הנעורים שהוא מנסח היא בלא רבב. מבט שני בתצלומיו מגלה פרטים קטנים שמרכיבים חוסר שלמות: צלקת על עור חיוור, עין מושחרת או שן שבורה, שנגרמו אולי במהלך קטטה. חרף יופיים הבהיר, הנערים שהוא מצלם אינם מהזן המלוטש שמככב במודעות פרסום. מובן שזה הופך אותם למושכים ונגישים יותר. הנערים הללו הם אמיתיים, יש להם אופי. הם יכולים להיות כל אחד מהצופים.

סרטי צילום ב-2 דולר

בעשור האחרון צברה עבודתו של מקגינלי תאוצה וזכתה לפופולריות רבה. לערב הפתיחה של תערוכתו הקודמת, "Everybody Knows This is Nowhere", שהוצגה אשתקד בגלריה טים בניו יורק, באו כ-5,000 מבקרים שחסמו את ציר התנועה באזור הסוהו. ההשפעה העצומה של עבודתו על דור חדש של צלמים מתבטאת לא רק בעמודי מגזינים או בבלוגים אישיים, אלא גם מעל קירות גלריות לאמנות ברחבי העולם, בסרטוני וידיאו ובמודעות פרסומת.

שם התערוכה החדשה הוא "Wandering Comma". פרט ל"פסיק", פירוש המלה "Comma" הוא גם זן מסוים של פרפרים. "זה אני. אני הוא הפרפר הנודד", הוא אומר ומחייך. "אני נוסע כל הזמן, ומרגיש שאני נמצא תמיד במקום אחר או בדרך למקום נוסף. חוץ מזה, אני חושב שזה שם מאוד פואטי".

באותו בוקר של הראיון הוא נראה מעט תשוש. "טיילתי המון בזמן האחרון. שלשום, כשהייתי במסיבה אצל חבר, פגשתי המון חברים שלא ראיתי בארבעת החודשים האחרונים", הוא אומר. בסוף שנות ה-90, כשפילס את דרכו כצלם, הם היו מושא הצילום העיקרי שלו. באמצעות מצלמה פשוטה שרכש ב-1998, בשנה הראשונה ללימודיו במחלקה לעיצוב גרפי בבית הספר לאמנויות פארסונס, החל לתעד את חבריו דאז, מחליקי סקייטבורד שנהגו להתגורר בדירתו בעיר.

"בשלב מסוים ממש נהייתי אובססיבי בנוגע לזה. אני לא יודע למה, אבל רק רציתי להוסיף לתעד כל הזמן", הוא נזכר. באותה תקופה, לפני פריחת עידן הצילום הדיגיטלי והבלוגים, נהג להשתמש מדי סוף שבוע ב-30-40 סרטי צילום, שאותם קנה בחנות שמכרה סרטים שפג תוקפם בשני דולר.

ריאן מקגינלי

העבודות שיצר בתקופה זו תיעדו את תרבות הצעירים בניו יורק ברגע של מפנה האלף. הן בלט מיד בתנופה, ביופי הפואטי ובתחושת האופטימיות שקרנו מהן, על אף החספוס ואווירת המציצנות שאיפיינו חלק מהדימויים. סגנון הצילום התיעודי שלו הושווה באופן בלתי נמנע לעבודתם של צלמים כמו נאן גולדין, לארי קלארק ורוברט פרנק.

"מבחינה מסוימת אני חושב שהעבודה המוקדמת שלי דומה לזו של גולדין שצילמה את השבט שלה", הוא אומר. "כל מי שמצלם כך מושווה מיד אליה, כי היא היתה הראשונה שחשפה את הציבור הרחב לסגנון הזה. היא בלא ספק היתה מקור השראה בשבילי בתחילת דרכי בניו יורק, אבל מאז העבודה שלי השתנתה מאוד. הנתיב של גולדין הוא מעין יומן אישי מתמשך. הרעיון שלי בנוגע לצילום הוא שונה".

גם אם ההשוואה היא בלתי נמנעת, בין השניים מתקיים הבדל מהותי: העולם שמתעדת גולדין הוא מציאותי לחלוטין. זהו העולם שלה: אנשים שעושים אהבה, צורכים אלכוהול וסמים, נכנסים לגמילה, נפגשים לפיקניק בפארק ביום ראשון אחרי הצהריים, מבלים במסיבה או גוססים מאיידס. לעומת זאת, מקגינלי מתעד את הרגעים שמעולם לא התרחשו. בין שהוא בורא אותם במיוחד בעבור הצילום ובין שהוא מתעד רגעים חטופים של פלא, הוא אינו מתעניין בתיעוד המציאות כהווייתה. הוא מתעניין בשברירי רגעים, שהאפשרות שלהם להיחוות במלואם בזמן אמת, או אפילו להיראות, היא מוגבלת. מעשה הצילום מאפשר לו להנכיח אותם במלוא עוצמתם.

בנוסף, שעה שגולדין וקלארק ניסו לומר דבר מה על הכאב והחרדה שמלווים את תהליך ההתבגרות, על המצוקות של נערים בהתנסויותיהם הראשונות בסמים ובמין בסביבה נטולת פיקוח של מבוגרים, ההצהרה הראשונה של מקגינלי היתה "The Kids Are Alright". הרבה יותר מבסדר, למען האמת. זו היתה כותרת התערוכה הראשונה שהציג ב-2000 בחלל נטוש במערב רחוב ברודווי בניו יורק, חודשים ספורים לפני שהוסב לבוטיק של דונה קארן. את התצלומים הדפיס בעצמו במעבדת הצילום בפארסונס, ולכבוד ערב הפתיחה יצר מהדורה מיוחדת של פנזינים (עלונים בייצור עצמי) ששימשו כקטלוג ונשלחו לעורכי מגזינים ולאמנים שאהב.

אחד מהם היה פיטר האלי, אמן ומו"ל המגזין "אינדקס" (שראה אור בשנים 1996-2006). האלי היה זה ששלח אותו למשימת הצילום המקצועית הראשונה שלו בברלין, ולאחר מכן פירסם את ספר התצלומים הראשון שלו. עותק ממנו הגיע לידיה של סילביה וולף, אז אוצרת הצילום של מוזיאון ויטני, וזו קבעה להיפגש עמו.

לא היה לו סטודיו באותה העת, לכן את ארבע הפגישות ביניהם הם ערכו בחדר השינה של מקגינלי, שם הוא שלף תמונות שלו מתוך ארגזים שאופסנו מתחת למיטה והציג בפניה את התצלומים האינטימיים של חוג מכריו. בסופו של דבר היא שאלה אותו אם ירצה להציג את עבודתו בוויטני. וכך, ב-2003, בהיותו בן 25, היה לאמן הצעיר ביותר שזכה לתערוכת יחיד במוזיאון.

"מחליקי הסקייטבורדים, המוסיקאים ואמני הגרפיטי שהופיעו בעבודתו המוקדמת של מקגינלי יודעים מהי המשמעות של להיות מצולם", אמרה וולף בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב-2007. "מושאיו מופיעים מול המצלמה, וחוקרים את עצמם עם מודעות עצמית חריפה שהיא ללא ספק בת זמננו. הם מעורים בנעשה בתרבות חזותית ונכונים לשתף פעולה".

ריאן מקגינלי

פעם אחר פעם

התערוכה בוויטני, שנקראה אף היא "The kids Are Alright", סימנה נקודת מפנה בדרכו המקצועית של מקגינלי, הן במידת החשיפה שלה זכתה עבודתו והן באופן שבו התפתחה מאותה נקודה ואילך.

"משם הכל התפוצץ", הוא אומר. "כבר אז חשבתי לשנות את צורת העבודה שלי. משהו שהשתנה בחשיבה שלי. לפני התערוכה בוויטני נהגתי לצלם מכרים שלי ברחבי ניו יורק. אחריה כבר לא יכולתי להמשיך לצלם יותר בעיר. נהייתי מפורסם מדי מכדי להיות זבוב על הקיר. אז התחלתי לחפש אתרי צילום וללהק אנשים, ולחשוב יותר כמו במאי במידה מסוימת". במאי של רגעי ספונטניות מתוזמרת היטב.

אז גם החלו לחלחל לעבודתו רעיונות מימיו כמחליק סקייטבורד, כמו ביצוע תרגילים גופניים באופן חזרתי או החיפוש אחר רגע שבו הכל מושלם. לדבריו, תפישת העולם המסוימת הזאת אינה דומה לרעיון של אנרי קרטייה-ברסון, מגדולי הצלמים של המאה ה-20 ומי שנחשב לאבי הפוטו-ז'ורנליזם, על אודות "הרגע המכריע" בצילום (מונח מתחום האסתטיקה של הצילום, שעמד בתמצית תפישתו הצילומית של ברסון, שגרסה כי בחירת הזווית, הנושא והרגע הם האמנות האמיתית של הצלם), אלא לתרגול של פעולה מסוימת פעם אחר פעם עד כדי שלמות.

"כילד הייתי מצייר כל הזמן, אבל כשהתחלתי ללמוד ציור בבית הספר הבנתי שבעצם אני לא רוצה להיות צייר ועברתי ללמוד שירה. משוררי דור הביט ריתקו אותי במיוחד. בהמשך העניין שלי נדד לעיצוב גרפי, ומאוד אהבתי את זה. אני חושב שכל התחומים האלה - ציור, שירה ועיצוב גרפי - נמזגים בסופו של דבר בתוך התצלומים שלי. הם מאוד ציוריים וגרפיים, ויש בהם יסודות פואטיים. הכל מאוד מאוזן, ויש צבעים חזקים שנעים בחלל. לעתים כשאני מצלם אני מצמצם את המבט שלי, ואז הכל נראה כמו משטחי צבע וכתמים. את המצלמה אני מכוון על פוקוס אוטומטי. אני משתמש בה כמו במכונה".

ב-2004 אספן אמנות אמריקאי שאהב את עבודתו הציע לו לערוך מסע לבית הקיץ שלו בוורמונט. הלה התחייב לממן את כל ההוצאות, ובתמורה לכך לקבל את כל העבודות שמקגינלי ייצור בזמן שהותו בבית. זה היה המסע הראשון שערך בארצות הברית עם חבריו הקרובים, ובעקבותיו הגיעו רבים נוספים. את מסעות הקיץ ערך ברציפות בשנים 2005-2010, תחילה עם חברים ולאחר מכן עם דוגמנים שליהק. יחד הם הצטברו לקיץ אינסופי של 365 ימים. את הרעיונות למסעות הללו, סיפר בעבר, שאב בין היתר מקריאה בספר "בדרכים" של ג'ק קרואק ומצפייה בסרטים כמו "איזי ריידר" של דניס הופר ו"איידהו שלי" של גאס ואן סנט.

אל מסעו הראשון, שהיה נטול יעד מוגדר, יצא עם שתי מכוניות ואן מלאות בחברים. הרעיון המקורי היה לצלם באתרי נופש של נודיסטים, אך בתוך זמן קצר הוא גילה כי זה אינו המקום הטבעי בעבורו. האווירה בהם היתה משונה, לדבריו. הבחירה לצלם אנשים עירומים במקומות מבודדים שם איש לא יבחין בהם והמשטרה לא תעצור אותם נבעה מכורח המציאות אולם יש לכך סיבות נוספות, לדבריו.

"הרעיון הוא להוציא את האנשים מסביבת המחייה הטבעית שלהם. אנחנו עושים מעין התאמה מחודשת של החיים שלהם במידה מסוימת. אנחנו עולים על אוטובוס ונוסעים למקום מרוחק בטבע לכמה חודשים. בתוך קרון אחד יש לי צעצועים כמו טרמפולינה, מכונות עשן, מזרונים, זיקוקי די-נור ותאורת דיסקו - דברים שאי אפשר לשלוט בהם ושההתנהלות שלהם הא ספונטנית. במציאות שאני יוצר בעבורם אין מציאות בעצם: אין טלוויזיה, בדרך כלל אין גם אינטרנט, ואנחנו עושים מדורה בכל לילה. כל אחד מהם מתנתק מחייו למשך כמה חודשים, ומדי יום הם פוגשים נופים חדשים, מסתובבים בעירום ועושים המון פעילות גופנית".

ריאן מקגינלי

בעבר, הוא מספר, נהג לקחת חלק פעיל יותר בהתרחשויות. "פעם נהגתי להתפשט עם מושאי הצילום, אבל בשלב מסוים זה נעשה לא נוח. לא היה לי מקום לשים את סרטי הצילום, למשל. אבל אני עדיין מאוד אוהב לעבוד. זה כיף. למען האמת, כשאני לא עובד אני לא ממש יודע מה לעשות עם עצמי. אני משתעמם בקלות. זה מה שאני מנסה לעשות כרגע. למצוא איזון בחיי בין עבודה לפנאי. בסוף השבוע האחרון, למשל, הייתי במסיבת

בריכה שנפרשה על פני כמה ימים ולא עשיתי כלום. אפילו לא לקחתי את המצלמה עמי. אבל אני בקושי עושה את זה. תמיד יש לי מצלמה ביד, ולפעמים זה הורג אותי..."

מפתיע. מי שמתבונן בתצלומים שלך יכול לקבל את הרושם שחייך הם הילולה מתמשכת.

"כן, זה תהליך מהנה כמובן, אבל זו גם עבודה קשה. דרושים המון עמל ומשאבים כדי לגרום למשהו להיראות חסר מאמץ. זה דומה מאוד לחברות בלהקת רוק. אנחנו נוסעים באוטובוס מלא באנשים, ובמקום לעבור מהופעה אחת לשנייה אנחנו עוברים מסט צילומים אחד לאחר. אנשים חושבים שזה זוהר להיות בלהקת רוק, אבל זה מאוד מעייף. לפעמים אנחנו נוסעים 800 ק"מ ביום אחד, ואז אנחנו צריכים למצוא מקומות לישון ולקנות מצרכים כדי להכין אוכל, ולפעמים יש דברים בלתי צפויים שקורים או שסתם שוררת מתיחות בין האנשים. יש המון דברים לטפל בהם. אבל אלה הרגעים שאני זוכר בסופו של דבר מהצילומים האלו. אני זוכר, למשל, מה קרה באותו יום. מה אכלתי בבוקר של הצילום, מה הרגשתי, אולי שיחה שניהלתי עם אחד הדוגמנים".

בימים שמוקדשים לנסיעה ממושכת, הוא אומר, הוא עשוי להיות מתוסכל מכך שלא הספיק לצלם דבר. באחת הפעמים שחנה במלון דרכים בשעת ערב מאוחרת התעקש לערוך צילומים עם נערה עירומה במרפסת חדרו. אורח במלון שצפה בהתרחשות איים להזעיק את המשטרה, ומקגינלי והנערה כיבו את האורות בחדר והעמידו פני ישנים.

כשהשוטרים דפקו על דלת חדרם הוא ענה בקול חלוש, אולם הם לא השתכנעו. הם חקרו אותו ממושכות וערכו חיפוש בחדרו מתוך החשש שצילם סרט פורנוגרפי במלון. בניסיון לשכנע אותם הוא שלף את תיק העיתונות שלו המכיל תיעוד של כל התצלומים שיצר בשנים האחרונות בעבור מגזינים ועיתונים דוגמת "ניו יורק טיימס". לדבריו, הם עיינו בו בחוסר עניין עד שהגיעו לתצלומים שערך עם קייט מוס ב-2007 בעבור המגזין "W". באותו הרגע הם נהפכו לידידותיים והביעו סקרנות בנוגע לעבודתו.

"קייט מוס הצילה את המצב", הוא אומר ומחייך. "יצא לי לעבוד עמה בכמה הזדמנויות, והיא תמיד ידעה מה אני רוצה ממנה ומה אני מחפש". באופן כללי, הוא אומר, הוא מעדיף לעבוד עם דוגמנים לא מקצועיים - אמנים, מוסיקאים, משוררים ואנשים שעוסקים ביצירה. "אני מרגיש שהם מבינים את מה שאני עושה ונכונים לשתף פעולה. עם דוגמניות מקצועיות אתה חייב להוציא מהן את ההרגלים שטבועים בהן ואת התנוחות המוכרות שהן יודעות לעשות - ראש מעבר לכתף (הוא מדגים ברצינות מעושה). הן מאוד מודעות לעצמן".

כיום יש לו אסיסטנטית שאחראית על ליהוק דוגמנים לתצלומיו. היא מסתובבת ברחבי ארצות הברית ואירופה, מבקרת בהופעות רוק, במסיבות ובמסדרונות של בתי ספר לאמנות בחיפוש אחר טיפוסים מעניינים. "האמת היא שיש לה עבודה מעולה. לפעמים הייתי רוצה את הג'וב שלה", אומר מקגינלי.

לחוויה הקומונרית ששזורה כמעט בכל אחד מתצלומיו יש שורשים בילדותו בניו ג'רסי לצד חמישה אחים ושתי אחיות. לדבריו, נהג לבלות עמם רבות בהתבגרותם, בין השאר בחדר האמבטיה עם אחיותיו, מביט בהן מתאפרות ומקשיב לשיחותיהן על בנים. עד היום, הוא אומר, הוא בוחר בדוגמנים שנראים מעט כמו אחיו ואחיותיו.

מבין כל האנשים שעובדים בעבורו, את אחד התפקידים החשובים מאיישת בחורה ששמה ברנדי. הוא מכנה אותה "נערת ההייפ". "התפקיד שלה הוא לעמוד מאחורי בזמן שאני מצלם ולדבר עם המצולמים, לגרום להם לזוז ולרקוד ולהשתחרר", הוא מסביר. "היא זו שאחראית לשמור על אנרגיה גבוהה ועל ההתרגשות במשך הצילומים. אני עסוק מאחורי המצלמה, ולא תמיד אני יכול לעשות שני דברים בו-זמנית.

"בזמן הצילומים אני תמיד משמיע מוסיקה ברקע, בסיטואציות שאני מצלם יש תמיד המון תנועה בין שמדובר בריצה, ריחוף באוויר, ריקוד או סתם השתטות. כשהמצלמה שלי תופסת את ההתרחשות הזאת, היא הופכת אותה לרגע יפהפה שאפשר ללכוד אך ורק בתמונות דוממות. זה מה שמרכיב את הדרמה ואת השירה בתצלומים. וזה החלק המהנה בעבורי בצילום. אני אוהב שזה מהיר ושקורים המון דברים במקביל - שיש מוסיקה, זיקוקי די-נור והמון הסחות דעת".

זה לא מתוך רצון לומר דבר מה על הקיום המבוזר של בני הדור הצעיר בעידן הנוכחי, וגם לא כדי להעניק חזות לחוויית השימוש בסמים. "אני מציב את כל המכשולים הללו כדי שהאדם שמצולם לא יוכל להתמקד בעובדת היותו מצולם, ושלא יהיה מודע מדי למצלמה שלי ולנוכחותה", אומר מקגינלי. "המטרה שלי היא ליצור תמונה שבה המצולם שוכח שמתעדים אותו". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו