שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

מיהו נאיבי: על התערוכה "עצם עמלני" של סשה סרבר

סשה סרבר מציג לצד עבודותיו ציורים של בנו בן העשר, אבל עבודתו סובלת מחולשה רעיונית שלא מאפשרת לפרוץ את קלישאת האבות-בנים

גליה יהב
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
גליה יהב

בחלל גלריית החדר בתל אביב תלויים שני מתקני נחושת גדולים הדומים לכלי תעופה או עינויים קדומים, "רליקווריום" ו"רליקווריום מכונף" (2001), שניהם גרסאות של כלי קיבול לשימור ולאחסון של שרידי קדושים בימי הביניים. בתוך המתקנים מצוי מין ראש ביצה מצויר, דמות אדם שעל פיה מונחת מסכת חמצן, המעלה על הדעת, מלבד מסכות מוות, גם טקס אכזרי של קבורה בחיים. צורת האיור מזכירה את בובות הבבושקה ומקנה לאובייקטים מראה צעצועי.

בעבודה זו ממשיך סשה סרבר להתמקד בתשתית המנטלית של העיסוק בחפצי וטקסי מוות ובסימניו התרבותיים המפוארים. זו התחילה במבנים השרופים עד היסוד, המושחרים לגמרי, כשאריות גחלים, ונמשכה בחזרה על מתקני עינויים, מצבות, פסלי הנצחה ועוד, תוך הדגשת העוצמה הפטישיסטית שלהם. אופן העשייה, המלאכה לכשעצמה - וירטואוזית. השחזור הצורני מושלם, למרות החומריות השונה מפסליו בדרך כלל, העשויים קלקר ושעווה.

על הרצפה לצד המתקנים מונחים עוד שלושה חפצים קטנים, הדומים למלכודות או מנעולים כבדים עתיקים, עם אלמנטים אנתרופומורפיים קישוטיים. בנוסף לכך, על הקירות תלויים רישומים ילדותיים שנתלשו ממחברת בית ספר, מעשה ידיו של בנו, יונה בן העשר. סרבר הבן מציג רישומי טושים צבעוניים, שחלקם מושפעים מאנימציה וקומיקס וחלקם ממלאי-שטחים באופן דגמי. שם התערוכה, "עצם עמלני", חושף תשתית דומה בעשייה של האב ושל בנו - האופי העולה מעבודותיהם הוא של שקדנות, שניהם דקדקנים, שניהם מתעניינים בעולמות קדומים.

אבל מה הקשר בין שרידי הקדושים לבין איורי הבן? לכאורה אין קשר. ההסבר מיובא מבחוץ - אלה עבודות נאיביות של שניהם, מ"התקופה המוקדמת'" שלהם. "פסלים אלה, שיצרתי בצעירותי, נעשו בהלך רוח נאיבי, כאובייקטים שנתפשו בעיני כחסרי משמעות", אומר סרבר. "יצרתי אותם זמן קצר לאחר השחרור מהשירות הצבאי, לפני שהתחלתי את פעילותי האמנותית כאמן מבצע ואחר כך כאמן מקצועי יוצר. עשייתם היתה מסובכת ומורכבת ודרשה מיומנות גבוהה בעבודה עם שעווה וברונזה. תהליך היצירה, שהיה אובססיבי, נעשה מתוך מצב של מצוקה והסתגרות פנימית. המפגש שלי כיום עם הרישומים הדחוסים והצבעוניים של בני ממחישים לי את השינויים שעברתי במשך דרכי האמנותית, עד למקום שבו אני נמצא היום, אמן הפועל בסוג של פיכחון בתוך שדה האמנות".

יונה סרבר, ללא כותרת, 2010

האוצרת נטע גל-עצמון כותבת: "באמצעות הסמכת עבודותיו המוקדמות עם רישומי הנייר של בנו מחדד סרבר את תהיותיו בנוגע לגבולות הגדרתה של אמנות המתיימרת לתחכום, אל מול אמנות נאיבית/ילדית שנוצרת בחוסר מודעות עצמית". כותרת הטקסט שלה היא "נאיבי".

ובכן, מה נאיבי בזה? כבר היו ניסיונות למכביר לשתף באמנות העכשווית את אלה שאינם בני שיח וולונטריים, שאינם משתתפים עתירי מוטיבציה להיות חלק משדה האמנות העכשווית במובן הדיוני שלו. היו מי שהציגו מציורי הוריהם הפנסיונרים תחת מעטה של "כיבוד הורים", מי שהציג אמנות חובבים ואחרים למיניהם, חלקם אוספי אאוטסיידרים או שאינם בני-הסכמה. בדרך כלל אלה ניסיונות להרחיב את גבולות השיח האמנותי, לחשוף את הדרותיו, את האקסקלוסיביות שלו על שיטותיה הנסתרות מעין, המוסווית כמעט תמיד באמצעות פיתוח "טעם" ו"אסתטיקה" ייחודיים, הגמוניים.

בתערוכה הנוכחית ניכר שהמוטיבציה אחרת. זהו עיסוק פרטי, שאינו מצליח להתרומם לעבר העקרוני, בסוגיה האדיפלית הוותיקה. בניסיון להתגבר על האדיפליות, אנו נותרים עם דרמה בוסרית ולא מטופלת דיה, יחסי מאסטר-שוליה בין אב לבנו.

אחת הבעיות העיקריות בתערוכה, שהיא גם מסימניה של רוח הזמן העלובה הכללית, היא החולשה הרעיונית, ההסתפקות במועט ובפני השטח המיידיים. ניכר הניסיון להתחבר לאיזה ידע תרבותי קיים, לתחום עיסוק פילוסופי או היסטורי, לתפוס בזנבו, להתיישב על כתפו, להיתלות ולהיגרר אחריו, מבלי לשייף אמירה מפורטת הנוגעת לו. הפעם זו קלישאת האבות ובנים. די להיזכר לרגע כיצד מתמודד גיא בן-נר עם הנושא, למשל, כדי להבין שסרבר אינו מצליח לגבש מהלך. ציורי בנו תלויים על הקירות כהזדמנות שנקרתה, כעילה קצת חלטוריסטית לגאווה הורית במובנה הבסיסי ביותר.

תוך כדי כך, נחשפות הנחות עבודה שנויות במחלקות. הראשונה בהן היא על אודות הנאיביות המשתכללת, המפתחת שפה וכלים עד כדי רפלקסיביות, המודעות העצמית שהיא גם הרישיון לדבר, הזכות לייצר. בלי הנרטיב הזה אנו נותרים עם קראפט, בחלקו מרהיב, אך אינו נושא משמעות ונותר פרימיטיבי, פרא אציל. מתוך כך מתברר שעמלנות אובססיבית, התעקשות על אילוף החומר ושליטה בו היא הדרך להשגת שכלול אמנותי בוגר ובשל, זה המפיק גם סוג של פיכחון.

סשה סרבר, "רליקווריום", 2001

"הדרך" של העמל היא עבודה קשה המקנה כלים המנביעים מודעות עצמית. קשה באימונים, קל בקרב. לפיכך, בהצגתן לראווה של העבודות המוקדמות יש משום הוכחת הדרך, התוויית ההתפתחות, התהליך הכרונולוגי והיצירתי שלההתקדמות. כתוצאה מכל אלה מיוסד היחס הבינארי בין משמעות לאי-משמעות; שתיהן נחוות כערכים אוטונומיים, נטולות הקשר וזיקות, יציבות וניתנות לאבחון, לא אפקטים של מבנה השיח.

בדרך כלל, המתח המתקיים בעבודותיו של סרבר בין הטכניקה - הגילוף ההיפר-ריאליסטי בקלקר - לבין ההסגרה הסיפורית של האירוע שקרה לכאורה (עינוי, שריפה) והפיכתו של זה למטפורה כוללת, יוצר עבודה אפקטיבית ביותר. הפעם, המימזיס מעורר ההשתאות נגוע בקיטש, נדמה שהוויזואליה גוברת וחולשת על הרעיון, והצופים נשארים עם חפצים יפים בלבד. עבודת היד האיכותית משרתת את החיקוי התקופתי המשכנע, אלא שהביצועיזם המעולה גובר על שאר הערכים.

בעיה נוספת היא המיקום של כל זה בחדר הפנוי של משרד אדריכלים, הלא הוא חלל הגלריה. התחושה הלא נעימה שכל זה הוא הצעת רכישה למשפציביתם מלווה את חוויית הצפייה. קצת מביך להרחיק לכת ולהתפלסף כך על חיים ומוות, ימי-ביניימיות ונאורות, אדיפליות ועוד, כשהתערוכה כלל לא מתארגנת כמכלול, והרליקווריומים נראים כחיקויי פריטים אותנטיים בחנות עתיקות.

התוצאה היא שימת לב מוגברת לכך שהאובייקטים הם חפצי חן אופציונליים לעשירון הנכון, שייכים להם בכל מובן. פשוטי העם הרי לא קונים חפצים כאלה בחייהם וגם מתים ונקברים אחרת.

סשה סרבר: "עצם עמלני". גלריה החדר, רח' גוטליב 11, תל אביב, שעות הפתיחה: שני עד חמישי 13:00-19:00. שישי 11:00-14:00, שבת 12:00-14:00. עד 31.12

סשה סרבר, "מכל לשריד קדוש בצורת דרקון", 2001

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ