בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מעגלים פינות

תערוכת האמנות הישראלית המוצגת באגף החדש של מוזיאון תל אביב מתמקדת ביצירות שכבר נכנסו לקאנון המקומי, מבלי להציע נרטיב אלטרנטיבי

8תגובות

הצגת תמונה היסטורית מקיפה של תולדות האמנות הישראלית היתה אחת ההנמקות המרכזיות לצורך בהקמת בניין חדש במוזיאון תל אביב, כך נטען שוב ושוב. שנים לא מעטות דיברו בשדה האמנות על הצורך להציג תערוכה פנורמית ובדרך כלל שורבב גם המונח "תערוכת קבע" לדיון, כאילו דווקא בישראל, שבה קריאת ההיסטוריה נתונה לשינוי לא פחות מההווה, תיתכן מעין אמת מקובעת. בהקשר זה, דובר על הצורך במקום שבו תפרש לפני הצופים ההתפתחות של יותר מ-100 שנה, כאשר נקודת הראשית סומנה, ללא הרהור או ערעור, כהקמת האקדמיה לאמנויות בצלאל בירושלים ב-1906.

תצוגת הקבע של אמנות ישראלית שנפתחה במוזיאון ישראל המחודש בקיץ אשתקד (בפועל, מדובר בתערוכה לשלוש שנים, לפי הודעת המוזיאון) איכזבה מאוד לא רק בשל ממדיה הצנועים, אלא גם בגלל שורת החלטות תמוהות היוצרות יחד תמונה מלהיבה הרבה פחות ממה שיש לעולם האמנות הישראלי להראות. תערוכה זו, הראשונה שביקשה להקיף את ההיסטוריה הקאנונית של האמנות הישראלית, עמדה כנראה לנגד עיניה של האוצרת לאמנות ישראלית אלן גינתון בבואה לאצור את תערוכת האמנות הישראלית שנפתחה באגף החדש במוזיאון תל אביב.

אם בירושלים הפרולוג לתערוכה כולה הוא הפסל "נמרוד" של יצחק דנציגר, הרי בתל אביב מוצגים פסלים של סיגלית לנדאו ויגאל תומרקין, צירוף שמציג את המודרני והעכשווי כנקודת המוקד.

שמה המלא של התערוכה, "המוזיאון מציג את עצמו: אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון", מנמיך מראש את הציפייה לתערוכה שתציע קריאה שלמה של מיטב האמנות הישראלית, משום שמדובר רק באוסף אחד. האוסף מתגלה בתערוכה כטוב ושמרני, ומרוכז היום סביב הכוחות ההגמוניים הפועלים בשדה הישראלי. השם הוא ציטוט משם תערוכת הפתיחה של ביתן הלנה רובינשטיין, שנתן ב-1959 מנהל המוזיאון באותן שנים, אויגן קולב.

הרגשה של יריד

התערוכה מחולקת לשלושה פרקים: "זהויות משותפות, 1906-1960"; "זהויות פרטיות, 1960-1990", ו"גלוקליזם, 1990-2011". מבחינת קריאה היסטורית, האוסף והאוצרת דבקים במוסכמות שכבר התקבעו כאמיתות שאין בלתן, במיוחד בנוגע לזיהוי המוחלט בין רגע ההולדת של האמנות הישראלית ובין פתיחת בצלאל.

התערוכה משתרעת על פני שלושה אולמות שבין שניים מהם יש קשר עין. האולם הראשון, המוקדש לאמנות המוקדמת, הוא חלל רחב ידיים שכלל אינו מחולק. ייתכן שההחלטה נבעה מניסיון לשמר את הוויסטות, המבטים הנרחבים, ולא "להפריע" לאדריכלות, אך התוצאה משרה הרגשה שקרובה יותר ליריד מאשר לתערוכה, וחבל.

התערוכה נפתחת בעבודות מבצלאל הראשון (כלומר, בית הספר של בוריס שץ, שנסגר ב-1928) ובהן הדגש הוא על מלאכה. בין המוצגים גם שטיח "הר סיני, אשל אברהם וארז הרצל", שנעשה בבצלאל בין 1906 ל-1914.

קריאה כזו, המכלילה "מלאכות" שהודרו בעבר מתחומי "האמנויות היפות", יכולה לפתוח צוהר להתבוננות מחודשת בעבר, שאולי תעמיד את בצלאל דווקא בהקשרי יצירה מוקדמת יותר שנעשתה בפלשתינה העותמאנית ולא כסוג של חידוש מוחלט, בריאה ספונטנית בתוך ואקום תרבותי (כך, למשל, תידרש התייחסות למורי האמנות ב"תורה ומלאכה" בבית הספר כי"ח בירושלים שנוסד ב-1882, לפעילות של אמנים עותמאנים בערים מרכזיות כמו שכם או נצרת ועוד).

השינויים בקריאת האמנות, שהחלו בשנות ה-90 (במיוחד בפעילות של משכן האמנויות בעין חרוד), ניכרים בתערוכה זו. וכך, לצד קבוצת האמנים שפעלה החל ב-1947 כקבוצת "אופקים חדשים", מוצגות גם אופציות תרבותיות אסתטיות נוספות: כך מוצגים "הגז" של שלום סבא מ-1953, "ראש מזרחי" של מרדכי גומפל מ-1952 ו"חייל עם סטן" של אהרן אבני מ-1948.

שנות ה-70, שנים שטופלו בהרחבה במוזיאון תל אביב בסדרת תערוכות עצמאית ובמסגרת סדרת תערוכות העשורים שנערכה לפני שלוש שנים, מוצגות בקבוצת עבודות מעניינת במיוחד.

עם עבודות של מירית כהן (כמו שני תריסי העץ החרוטים מ-1975, "פרויקט מצר-מסר" של אביטל גבע מ-1972 ועבודת הווידיאו "מקום" של מיכה אולמן מ-1975, העשור ההוא מצטייר גם בתערוכה הנוכחית כמעניין, כשנים של מפנה במודעות ובתפישה העצמית של האמנים שיצרו בארץ וחדלו לחפש אחר מקורות סמכות חיצוניים.

אף על פי שאמנות שנות ה-70 רצופה בביטויים פוליטיים ישירים ונועזים (גם ביחס למציאות העכשווית: מעניין כיצד היה מתקבלת שירת אמן המתכתבת עם שירת מואזין המושמעת במוזיאונים מרכזיים בארץ, כפי שעשה משה גרשוני במיצג "יד ענוגה" ב-1975), הרי בתערוכה הנוכחית עולות שנות ה-80 כשנים שבהן חזרו נושאים פוליטיים בתדירות גבוהה. למשל, בעבודות "קו ירוק עם עיניים ירוקות" של דוד ריב מ-1987, עבודה ללא כותרת שעשויה מרובה עוזי מפלסטיק של ארנון בן דוד מ-1988 ו"עולם חדש", מתוך הסדרה "מי המנצחים מי המנוצחים" של אביבה אורי מ-1983.

בשני האולמות המציגים אמנות משנות ה-60 ועד אמנות עכשווית נבנו חללים סגורים למחצה, בעיקר בעבור עבודות וידיאו. "מקום" של אולמן מוצג בחלל כזה ולצדו "פינה", עבודתו המוקדמת של נחום טבת מ-1973-1974. בחלל האמנות העכשווית מוצגת העבודה "אינברט" של בן הגרי מ-2010, סרט 35 מ"מ שהוצג לפני חודשים אחדים בגלריה רוזנפלד בתל אביב, בחדר מיוחד, וכמוה גם "Evaders", סרטו של אורי גרשט מ-2009, העוקב אחר מסלול בריחה בפירנאים שהיה גם מסלול בריחתו של הפילוסוף ולטר בנימין במלחמת העולם השנייה.

ההפרדות המעטות האלה אינן מספיקות. ההעדפה להבליט את האדריכלות היא בעוכרי התערוכה.

ההצבה של המיצב הקינטי נטול הכותרת של פיליפ רנצר מ-1992 ליד "שלכת" של מנשה קדישמן מ-1997-2011, עבודה החוזרת על התבנית שבה השתמש האמן במוזיאון היהודי בברלין, פשוט אינה מוצלחת. גם העבודה "ברזייה מינרלית" של מיכל הלפמן מ-2008 מאבדת מכוחה בשל האובייקטים האמנותיים האחרים הגודשים את סביבתה.

החלק המוקדש לאמנות העכשווית הוא מעין טקס חניכה המוני של העבודות (ושל האמנים), עם כניסתם לקאנון הישראלי. אין הפתעות כלשהן בשורת המצטרפים לקאנון לבד מההחלטה לארח בחסות מכון גתה (לא כרכישה) את העבודה ללא כותרת (תוצרת ישראל) מ-2011 של ננג'י יורדגול, אמן גרמני-טורקי, בוגר התואר השני בבצלאל. העבודה, שהוצגה במסגרת תערוכת בוגרי התואר השני של המוסד בקיץ החולף, עוסקת בשטיחי תפילה. באותה תערוכה היו שורת עבודות בולטות בהרבה.

מכיוון שייצוג האמנים הלא יהודים בתערוכת האמנות הישראלית מסתכם בשתי עבודות בלבד - "מטוס" של עאסם אבו שקרה מ-1985 ו"אמא" של אסד עזי מ-1982, מתעוררת תחושה קשה של אופורטוניזם בבחירה בעבודתו של יורדגול מתוך ניסיון להציג רב-תרבותיות שלמעשה אינה קיימת באוסף.

מבחינות רבות, התערוכה הזאת, על איכויותיה ועל הנרטיב הנפרש בה, כמעט קוראת להצגת קריאה אלטרנטיבית שלא תתבסס בהכרח על מה שכבר אומץ ונכנס לקאנון מעצם היותו באוסף המוזיאון.

"המוזיאון מציג את עצמו: אמנות ישראלית מאוסף המוזיאון". אוצרת: אלן גינתון. מוזיאון ת"א, הבניין על שם שמואל והרטה עמיר. שעות פתיחה: יום שני ורביעי, 10:00-16:00; יום שלישי וחמישי, 10:00-22:00; יום שישי, 10:00-14:00; שבת, 10:00-16:00



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו