בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הציור שלא נגמר

תערוכה נדירה של לאונרדו דה וינצ'י, המוצגת בנשיונל גלרי בלונדון, מספקת הצצה לשלל התעלומות האופפות את הרב-אמן ואת יצירתו

3תגובות

לאונרדו דה וינצ'י היה בעצם אמן במשרה חלקית. מכל הציורים שלו שנמצאו, חלקם הרוסים, ומכל שרידי היצירות והייחוסים המפוקפקים, עולה שתפוקת הציורים של האמן הדגול היתה דלה בעליל - כ-20 בסך הכל. וגם על כמה מאלה עדיין ניטש ויכוח.

תשעה מהציורים הללו מוצגים בתערוכה החדשה בנשיונל גלרי בלונדון, שתימשך עד 5 בפברואר. כולם נוצרו בשנים שהתגורר במילאנו. עוד מוצג בתערוכה ההעתק בגודל טבעי שעשה ג'אמפטרינו בשנת 1520 ל"סעודה האחרונה" של לאונרדו מ-1492 - העתק שרוחבו כמעט שמונה מטרים.

חלק מציוריו של לאונרדו המוצגים כאן אינם גמורים, חלקם סובלים מרסטורציית-יתר וחלקם מתפוררים. הלכה השחימה והתערפלה, שכבות הצבע גורדו וקולפו, הצבעים דהויים.

לאחר שעוברים כשליש מהתערוכה המוקפדת ומלאת החיים בנשיונל גלרי מגיעים לתגליף בדוגמה מעגלית, שבמרכזה הריק מופיעות המלים "לאונרדי אקדמיה". זוהי ככל הנראה חותמת של אקדמיה במילאנו, שבה התכנסו חוקרי מדעי הרוח, משוררים, אמנים ומוסיקאים, בתמיכת דוכס מילאנו לודוביקו ספורצה, פטרונו של לאונרדו. על פי השערה אחרת, זהו סמלו של בית המלאכה של האמן.

איש אינו יודע אם לאונרדו יצר את התחריט במו ידיו, אבל אין ספק שהוא עיצב אותו. זהו מין סריג חזותי, קשר סבוך ומתפתל שמערבולותיו ועיטוריו מזכירים דוגמאות איסלאמיות, שיובאו לאיטליה במאה ה-14 והיו מוכרות שם היטב. התווית שליד היצירה מציעה לצופה לראות בדוגמה הזאת אות מבשר לאמנות המופשטת. הדוגמה שעל התחריט כמו מתפוצצת לנגד עיניהם של הצופים בה ושואבת אותם פנימה. זהו מבוך חזותי, תעתוע אופטי. ההקפדה המחמירה של התגליף והתענוג של הדוגמה משתלבים למכלול אחד.

לחצו לייק וקבלו את כל הכתבות של הארץ היישר לפייסבוק

תעלומת התחריט הזה, משמעותו וייעודו, היא רק אחת מהחידות הרבות האופפות את חייו של לאונרדו ואת עבודתו. מה הם למשל התווים שקורא ה"מוסיקאי" של לאונרדו, בציור הידוע גם בשם "דיוקן של איש צעיר"? האם חדל זה עתה לשיר או שמא הוא עומד לפצוח בשיר? ומיהו בעצם האיש, שידו האחת אוחזת ברפיון בדף התווים הפרוש, פניו רציניות אבל לא נוקשות, אישון עינו האחת גדול מזה של האחרת?

התמונה לוכדת רגע חולף, לא רק בחיי האדם שבתמונה אלא גם בחייה שלה. למרות פרטיה הרבים, היא נראית לא גמורה. זה סוף השיר, אולי, אבל לא סוף הציור. לאונרדו עצמו כתב ש"הציור נשגב מן המוסיקה משום שאינו נעלם ברגע שהוא נוצר, כפי שהמוסיקה האומללה נעלמת".

התחושה של הימצאות בתווך, בין הרגע הזה לרגע הבא, מתעוררת גם באולם שבו שתי גרסאות של לאונרדו ל"המדונה בין הסלעים" ניצבות זו מול זו, לראשונה בהיסטוריה הארוכה שלהן. הראשונה היא קישוט מזבח קודר מ-1485 (השאלה מהלובר), שהלכה שלו מצהיבה וצבעיו דהויים. הגרסה השנייה, שאליה חזר לאונרדו בשנות ה-90 של המאה ה-15 ושוב ב-8-1506, לקוחה מאוסף הנשיונל גלרי.

בשתי היצירות נראים אותם נופים פעורים בין הסלעים, ובשניהם הבנייה האדריכלית של החלל היא למעשה העיקר; אך תוך כדי התבוננות בהן מתגלים הבדלים גדולים וקטנים. מלבד הצבע הנקי והחי יותר של הגרסה השנייה, התהום הפעורה והמפוסלת מתחת לגלימתה של המדונה בציור זה היא בסופו של דבר ששואבת את הצופה אליה.

יותר מכל מרתקים הדיוקנאות פרי מכחולו של הרב-אמן. למשל "הגבירה עם הסמור" מ-1489-1490, דיוקנה של צ'צ'יליה גלראני, שהיתה לפילגשו של ספורצה בגיל 15. דמותה פונה מאתנו והלאה, עסוקה במשהו שמחוץ לתמונה, חיוך קלוש עומד להתפרש על שפתיה, ותשומת לבה אינה נתונה לנמייה המגודלת (משחק על שמה וסמל להיריון וללידה, לטוהר ולמתינות) שהיא מערסלת בחיקה.

"הנפחית היפה", שצוירה כעבור כמה שנים ומכונה גם "דיוקן של אשה לא ידועה", נראית אף היא כאילו היא חושבת על משהו שאינו בתמונה. כמו צ'צ'יליה, היא מתמקדת במשהו או מישהו שמתקרב אליה, או אולי מתרחק ממנה. נראה שהיא חושדת בדבר מה, או מוטרדת, או עוברת ממצב רוח אחד לאחר. לאונרדו מתעד את הפעילות המנטלית העלומה שלה, את העיסוק שלה בעצמה, ובהתבוננות שלנו בה אנחנו משליכים עליה את מחשבותינו המודרניות.

בלומברג

הדיוקן הזה נראה מודרני כשלעצמו. הנוכחות של הדמות מוחשית כמעט. על פי הקטלוג, התנוחה והקומפוזיציה של הדמות גורמות לה להיראות כפסל חזה, שהמעקה או החומה הנמוכה שלפניה משמשים לו בסיס. השילוב הזה של הנייח והנייד (האחרון טמון בהבעת פניה של הדמות ובאופן שבו האור נופל עליה) מחוכם ביותר. כך גם התכשיט הקטן שעל מצחה, אבן אחוזה בחוט הכרוך על ראשה. הוא מעגן אותה במקומה גם כשהיא מסתובבת.

זמן רב רווחה ההנחה שלאונרדו צייר ציור ושמו "סלבטור מונדי", כלומר גואל העולם. אבל הציור אבד, וכל שנותר הם תחריטים והעתקים שמקורם אינו ודאי, ובהם ראשו של ישו, ששוחזר וכעת מוצג בתערוכה. מחקר חדש שראה אור בקיץ קבע שזהו ציור אותנטי של לאונרדו. או לפחות בחלקו, אולי.

זה ציור שקשה לאהוב, לא כל שכן להתרגש ממנו. מבטו של ישו מזוגג כבהשפעת סמים. אפשר לדמיין את האצבעות המוגבהות אוחזות בג'וינט. וברגע שהחיזיון הזה צץ לנגד העיניים, הוא מסרב להסתלק; כשם שקשה לשכוח את השפם שהוסיף מרסל דושאן למונה ליזה ובכך הפך אותה לדראג קווין קריקטוריסטית (ונתן תוקף משלו לרעיון שהמונה ליזה היא מעין דיוקן עצמי טרנסווסטיטי של האמן).

התעלומה המובנית בציור רק התעצמה במשך השנים. ראשו של ישו, שנבנה שכבה על גבי שכבה של ציפויים דקיקים, איבד רבים מרבדיו. עתה מראהו לא ממוקד במקצת. קשה, אולי בלתי אפשרי, לדעת איזה חלק ממראה הרפאים הזה מכוון. לאונרדו רצה אולי להסתיר כל עדות לעבודת המכחול וליצור את הרושם שהתמונה הזאת היא נס ולא ציור של ישו. הציור אכן הולך ונעשה שמימי ככל שמעמיקים להתבונן בו. דומה שהוא נתן בידי לאונרדו הזדמנות לחשוב על התיאור כשלעצמו.

מסך רנסנסי

לאונרדו דה וינצ'י ראה דברים ותיעד מה שראה. הוא כתב יותר משרשם, והוא רשם ללא הרף. דפים שלמים וקרעי דפים ופיסות נייר מילא בהערות ובדברים שראה בעיני רוחו.

בתפישה הפופולרית לאונרדו הוא שילוב בין גנדלף לאיינשטיין, אדם שעושה כשפים ויש בו יותר מסתם ניצוץ של גאונות. לאונרדו הוא מושא לאובססיה בקרב מלומדים וחובבים כאחד. קשה להתייחס אליו במונחים מאופקים. קשה אפילו להתבונן ביצירותיו כפי שאנחנו מתבוננים ביצירותיהם של אמנים אחרים. המתבונן מרחף בין פרשנות לבין נוכחות חזותית: המכוון והפגום, הקדוש והמסומם. ובין הציורים המדגישים זה את זה ומתבוננים זה בזה, מהדהדים ומשקפים ומשוחחים זה עם זה, השפע יקר הערך של רישומים, רישומי הכנה, הרהורים, בדיחות והערות של לאונרדו, מזכיר לנו שאלה פירותיו של מוח חקרני, מלא חיים - ובן תמותה.

בלומברג

הדפים והפנקסים הרבים המוצגים בתערוכה גדושים ברעיונות מקוריים, כמו שיטה חדשה להצמיד לוח עופרת לגג, או מסב כדורי לכן מסתובב של פסל. לפעמים לאונרדו גם היה מתחיל רישום סמוך לקצהו של הדף הריק ולא משאיר לעצמו מקום להשלימו. הוא כמו הקרין ללא הרף את מחשבותיו והבחנותיו אל העולם, ולפעמים החמיץ את ה"מסך" מרוב מהירות והתלהבות, או הקרין תמונות רבות זו על גבי זו עד שנוצר כתם שחור כמעט בלתי ניתן לפענוח. ולפעמים היה מציב זו מול זו תמונה והיפוכה, פרופיל משורטט בקפידה לצד גרוטסקה קריקטוריסטית. בכל רחבי התערוכה מוצגים רישומים, הן של לאונרדו והן של עוזריו וחסידיו, פרשנות מתמדת על צורה. הרישומים האלה הם שמציגים את לאונרדו במלוא חיוניותו, בהם גלומה רוחו.

התערוכה הזאת היא ללא ספק אירוע יחיד במינו. לא סביר שנזכה שוב לראות ציורים כה רבים של לאונרדו תחת קורת גג אחת. אבל כוחו של המחקר, גם אם הוא קפדני ומדעי, מוגבל. הזמן הותיר את רישומו בעבודתו של לאונרדו. כל השאר הוא היסטוריה, השערות - ותענוג ההתבוננות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו