בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מרד נעורים: על התערוכה "הנמרודים החדשים"

התערוכה שאצר גדעון עפרת בוחנת את יצירתו של דנציגר בראי ניסוחיה החדשים באמנות המקומית, ומציעה סיפור מרתק על הגבריות הישראלית

2תגובות

רבות כבר נכתב על האוצרות המיוחדת של גדעון עפרת, אך דומה שבתערוכה הנוכחית, היתרונות שלו באים לידי ביטוי הרבה יותר מהחסרונות. להתרשמות הזאת תורמת גם ההעמדה המרווחת של העבודות, שלא איפיינה את התערוכות שאצר בעבר.

עפרת מוכן להביא מן היקב ומן הגורן, עבודות משובחות לצד עבודות מביכות באיכותן, וכך להציע תמונה מרתקת לעיסוק ב"נמרוד", פסלו של יצחק דנציגר ואחת העבודות הישראליות המוכרות ביותר, ובדמות העצמאית שצמחה מן הפסל וקיבלה מעין חיים משלה. בתנ"ך, נמרוד הוא נינו של נח, המוזכר בספר בראשית, כגיבור ציד, שמלכותו בארץ שנער.

טענה מעניינת שעולה מהמאמר בקטלוג היא ש"נמרוד" של דנציגר כבש את מעמדו כשעתוק, כשהופיע בצילומים בכתבי עת, ולא כפסל בעל נוכחות פיסית במרחב הציבורי. דנציגר פיסל את "נמרוד" ב-1939 מאבן חול נובית, ועד 1980, שלוש שנים אחרי שדנציגר נהרג בתאונת דרכים, היה הפסל ברשות המשפחה בחיפה. ב-1980 נרכש על ידי מוזיאון ישראל, ומאז הוצג פעמים רבות. מעמדו המיוחד של הפסל בתולדות האמנות הישראלית קיבל חיזוק נוסף, כאליל ממש, לאחר שהוצב על פודיום עגול בכניסה לאולמות האמנות הישראלית במוזיאון ישראל כשנפתח מחדש במאי 2010.

עפרת עוקב אחר השינוי בפרשנות של הפסל מאז התקופה הסמוכה להיווצרו ועד היום. ההתחקות אחר האופן שבו הפרשנות החזותית והרעיונית מוכתבת, במקרה זה באופן קיצוני למדי, על ידי גורמים חוץ-אמנותיים, היא שהופכת את התערוכה ליותר מאשר סקירת תולדות "נמרוד".

מין ואופי

סיפור העל שעפרת פורש לפני הצופים הוא השינוי המעגלי של תפישת הגוף היהודי: נקודת המוצא היא דמות היהודי החלוש הגלותי, המשקף במידה רבה סטריאוטיפים אנטישמיים. התחנה הבאה היא קביעת אידאל "יהדות השרירים" של מקס נורדאו בקונגרס הציוני השני ב-1898 והפיכתו לחופף ל"יהודי החדש", שטופח על ידי התנועות הציוניות והמיישבות לאורך המחצית הראשונה של המאה, באמצעות דמות הלוחם הישראלי בעשורים הראשונים למדינה. לבסוף, בשנות ה-90 של המאה ה-20, מפציעות תפישות נוספות של הגוף, בעיקר הגוף הגברי.

הכוונה היא למקום שניתן ליופי מצ'ואיסטי פחות, לעידון ולביטויים של חושניות הומוסקסואלית. דומה שרק ביסוס הדימוי העצמי העוצמתי איפשר לביטויים אלו לשוב לספירה הציבורית, בלי שפחדים מסטריאוטיפים אנטישמיים המשווים את הגבריות היהודית לנשיות (שנתפשה בהכרח כנחותה) ידכאו תפישות כאלה. השוואה כזאת, בין גבריות יהודית לנשיות, אפשר למצוא למשל בספר "מין ואופי" של היהודי אוטו ויינינגר, שפורסם בווינה ב-1902 ואומץ אחר כך בחום על ידי התעמולה הנאצית.

פסלו של דנציגר, טורסו של צייד עירום שקשת ציידים תלויה על גבו ועל כתפו, פוסל ערב מלחמת העולם השנייה, ונתפש בזמנו כדימוי של הצעיר היהודי החדש, הצייד האמיץ, השונה בתכלית מתלמיד הישיבה החיוור. בשנות ה-40 וה-50 הוא סימל קשר לישראל ולתרבויות המפוארות והעתיקות של המזרח התיכון, משומר ועד מצרים.

הוא הוצג לראשונה ב-1944 במסגרת תערוכה כללית של אמני ארץ ישראל בבית "הבימה". אחר כך, כשהוצג לראווה בחלון גלריה "ישראל" בתל אביב, זכה לתשומת לב ציבורית רבה (לחיוב כמו גם לשלילה). הוא הופיע על שערי כתבי עת ועם הזמן נעשה מזוהה עם מודרניזם וחילוניות ישראלית. אמנים רבים, משלום סבא ועד יחיאל שמי, הושפעו ממנו. פסלו של שמי "אדם בערבה" (אבן, 1952) הוא למעשה הייצוג היחיד בתערוכה להשפעה הישירה של "נמרוד" בקריאתו ההירואית.

בתערוכה מוצגות בעיקר עבודות שבהן עוקב עפרת אחר העיון מחדש בפסל, בצורות הפרשנות המוקדמות שלו, ואפשר לומר שהוא אף מאתגר אותן. התפישות המוקדמות של נמרוד כסמל און הלכו ופינו את מקומן לזיהוי של דקות הגו שלו והחושניות הטמונה בו. עבודות כמו "ללא כותרת" (נריה, 2009) של דוד עדיקא, או תצלום נער "ללא כותרת" (2000) של עדי נס, הנשענים במובהק על "נמרוד" הדגישו רגישויות הומו אירוטיות.

באופן מעניין, אסתטיקה זאת נשענת על תקדימים אמנותיים לא פחות מאשר האסתטיקה המצ'ואיסטית. בפיסול קלאסי, ובאסתטיקה קלאסית ורנסאנסית, ניתן מקום רב למושאי יופי בעלי דגשים הומוסקסואליים, וכך אפשר להתייחס לפסלי נערים וגברים של פוליקלטס מהמאה החמישית לפני הספירה, או לפסלים מוכרים כמו "דוד" של דונטלו, מהמאה ה-15.

זליג של האמנות

דנציגר שב מלימודיו בלונדון רק שנה לפני שפיסל את "נמרוד" (ופסל מפורסם נוסף, "השבזיה", דיוקן אשה שראוי גם הוא לעיון), כך שפסלי הגוף המלא והטורסו הקלאסיים שמצויים באוספים בריטיים (במיוחד בזה של המוזיאון הבריטי בלונדון) היו טריים בזיכרון שלו. רבות דובר כבר על השפעת האוספים השדודים האדירים של האמנות החיתית, האשורית, הבבלית, הפניקית והשומרית, על דנציגר, אך אין סיבה להניח שלא הכיר גם אוספים אחרים.

הכרזה של אלדד זיו לפסטיבל ישראל 1988, שבה "נמרוד" מצויר בנקודות פואנטיליסטיות ורודות ומאחורי גבו סקסופון (אפשר לתהות על אפשרות קבלתה של כרזה כזאת היום), עשויה בטכניקה שכבר שימשה אינספור כרזות פרסומת. זיו השתמש בדימוי ששפתו אחת: "נמרוד", שמופיע תוך שמירת זהותו בסגנון הרומז לפואנטיליזם. זה דומה, למשל, לשימוש ב"ארוחה על הדשא" המפורסמת של מונה בפרסומת של איב סן לורן, שבה כיכבו קייט מוס הלבושה עם שני דוגמנים עירומים.

מבחינת ההקשר המחקרי של התערוכה, ישנה חשיבות להתייחסות הזו, הכמעט אגבית, ל"נמרוד" כאל דימוי ליבה, שכל ישראלי מכיר וגם מזהה את תכניו, כך שאפשר לשחק במשמעויותיו לא רק כחלק מעבודת אמנות, כפי שעשו שלום סבא כבר ב-1946, או אברהם אופק ב"מתווה לציור קיר" מ-1985. בסקירה הנרחבת שמציג עפרת כאישוש לתיאור השינוי בתפישת "נמרוד", מופיעות עבודות שזהו מאפיינן המרכזי. לדוגמה, סדרת העבודות של דרורה דומיני, ביניהן "נמרוד שחור" ו"נמרוד אדום", מתערוכה שהציגה ב-2003 בגלריה גבעון בתל אביב שבה "נמרוד" היה ציר מרכזי, או "ברית לנמרוד 1", ציורו של שי אזולאי מ-2008. ציורו של אזולאי, המציג סיטואציה אבסורדית של ברית לפסל, מצליח לנסח אמירה מרובדת על קנאות ואמונה, שהרי מהפסל בציור ניתז דם "אמיתי".

גם עידו מיכאלי, שעבודתו היא בול פיקטיבי של "נמרוד" מתוך סדרת הבולים "אגדות אורבניות" (2005), מתייחס ל"נמרוד" כאל דימוי שמוכר דיו כדי להשתעשע בו. מיכאלי מאדיר בעבודה הקטנה את הפיסיות של ה"נמרוד" שיצר, וכך, למרות שנראה רק ראש וקטע של צוואר ושכמות, הרושם הוא של שרירן אמיתי שהפער בין מבטו התמה והכיתוב הטראגי-קומי: "עורב נטפל לתושב ת"א... עד שנלכד בידי אנשי רשות שמורות הטבע", יוצר דיסוננס.

הקישור לעבודה של בני קורי ,"Fixed Drug Eruption" מיצג מ-2002, מעניין בשל ההתייחסות לרכיבי צליל, תנועה וזמן בעבודה של קורי בהשוואה לפסל הדומם. בסוף עבודתו, קורי יורה חיצים-מכחולים, היפוך או הסטה של "וכתתו חרבותם לאתים". העבודה הוצגה בבימת מיצג, ושוב ייאמר לזכותו של עפרת שעולם המקורות וההקשרים רחב בהרבה מזה של מרבית התערוכות.

החיפוש אחר השפעת "נמרוד" על עבודות של אמנים עכשוויים אחרים נראה מעט נלהב מדי. "הטרוריסט" של ארז ישראלי מ-2007, או "מגהדגאס", מ-1997 של אליעזר זוננשיין, מאזכרים תקדימים אחרים, כמו "דוד" של מיכלאנג'לו או "הרקדנית הקטנה בת ה-14" של דגה, הרבה יותר מאשר את "נמרוד".

"נמרוד" מוצג כמין זליג של האמנות, דימוי נזיל וגמיש, מראה המשקפת את סביבתו התרבותית. אך לא פחות מכך הוא אחד הדימויים הבודדים שיצרה האמנות הישראלית שאף כי אינם פסלי חוצות הנחשפים לקהל רחב, ואף שאינם או מעולם לא היו דימוי מלכד, הם בעלי עוצמה מספקת לשמש בסיס לפארודיה ולאירוניה. *

"הנמרודים החדשים". אוצר: גדעון עפרת. בית האמנים, שמואל הנגיד 12, ירושלים. עד 14 בינואר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו