שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

אמנים? אין צורך

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה

מוזיאונים לאמנות משתכנים במבנים גדולים. מוזיאון תל אביב לאמנות נהפך, בהשקעה של כ-50 מיליוני דולרים, להיכל ענק. אבל האם הבניין הוא ביתו של מישהו? האם בעל-הבית הוא ראש העיר, כי זה מוזיאון עירוני? האם זהו ביתם של בעלי ההון שהשקיעו בו? והאם יש בבית הגדול הזה גם מקום לקהילת האמניות?

כשהייתי תיכוניסט, היה לי מובן מאליו שמוזיאון תל אביב הוא הבית שלי. גרתי בפרברים, שם לא היה מקום לאמנות, ואילו כאן, בית שבשעריו המלה "אמנות" והוא שוכן בעיר האמנות המרכזית. בגיל תשע נסעתי באוטובוס לצייר בסדנאות שם. היתה לי היכרות אינטימית עם כל מסדרון בבניין שהקימו דן איתן ויצחק ישר, וניהלתי ויכוחים אישיים עם ציורים של אבות ואמהות שניבטו מהקירות וכבר תיכננתי למרוד בהם.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב כתבות סוף השבוע ישירות אליכם

חזית האגף החדש של מוזיאון תל אביב. שמרנות וחוסר רלוונטיותצילום: דניאל צ'צ'יק

אמנות היא יצור מוזר, חשוד ודחוי בבתים רבים, אבל המוזיאון לאמנות מוקדש לכבודו. לפיכך, בגיל 16 דפקתי על דלתה של האוצרת הראשית לאמנות ישראלית, שרה בריטברג-סמל, כי היה לי רעיון נעורי כלשהו למיצג. כנראה גם היא חשבה שיש לי חזקה על הבית, כאילו היתה היא, על הישגיה וכיבודיה, ממונה לשמור עליו נקי ומוכן לשימוש זאטוטים כמותי: היא הקדישה לי שעה של דיאלוג רציני וקשוב. כאן - אוצרת מסורה תתייחס ברצינות לנער אוהב אמנות, כי זה בית המוקדש לאהבה הזאת.

האמנות הישראלית נתפשה אז כשולית, נטולת ערך כלכלי בחלקה הגדול, אבל המוזיאון התגאה בה, הציג אותה וחש אחריות ליצור מצג של ההיסטוריה שלה. כאן לא יבוזו לקשקושים של רפי לביא או לשאיפות האינטלקטואליות של מיכל נאמן או צבי גולדשטיין. כאן אפשר להתווכח עם עמדה אמנותית כזו או אחרת, למתוח ביקורת נוקבת על האוצרת, לקיים ריבים משפחתיים, לשנוא מתוך האהבה, כי כאן הבית שמבקש לו, בדחילו ורחימו, סמכות לייצג את הקהילה שבלעדיה אין קיום למוזיאון רציני לאמנות.

יותר מ-30 שנים עברו מאז אותו מפגש. כיום ברור לי שהמוזיאון הזה אינו ביתה של האמנות הישראלית, והוא מתנהל לא כמוסד שהתרבות בראש מעייניו, וגם לא כגוף ציבורי השואף לסדר טוב ולמינהל תקין. כפי שיומחש בדוגמאות שיובאו להלן, התנהלותו פרועה, בזויה ומבזה - את קהילת האמנות, את אזרחי העיר, את האנשים המנסים לעבוד בו בשם ולשם האמנות. אבל בעיקר, לדעתי, מבזה המוזיאון את עצמו, וככל שגדל ההיכל, גדלה הבושה של היותו כלי ריק.

אין בכוונתי להתמקד בעצמי, אבל מאחר שאעבור מן הפרטי אל הכללי, ולמען הגילוי הנאות: זה יותר מעשור אינני נכנס למוזיאון תל אביב. פניות של האוצרת לאמנות ישראלית בבקשה שאציג שם הובילו לדין ודברים, שבסופו הבנתי שאין עם מי ועל מה לדבר. ברבע המאה שעברה מאז תערוכתי הראשונה לא הציג אותי המוזיאון ולא רכש אפילו רישום מעבודתי. אם מוזיאון מייצר היסטוריה של האמנות המקומית - אינני אמן שולי בה: אני לא קיים. במובן זה, עמדתי הפוכה לזו של גראוצ'ו מארקס, שלא רצה להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אותו. לי אין מה לחפש במועדון שמדיר אותי. ומאחר שאין לי תסביך רדיפה, אני מניח שהיחס שקיבלתי היה מנת חלקם של לא-מעטים.

אתאר בהקשר זה התרשמות עדכנית יותר מביקור במוזיאון תל אביב. לפני שנים ספורות באה לארץ שאנטל ברה, אוצרת לאמנות במרכז פומפידו בפאריס. נפגשתי אתה לקפה אחרי שביקרה במוזיאון. היא היתה רק תיירת. לא היה אכפת לה מספיק כדי שתחווה סערת רגשות, אלא רק השתאות משועשעת. בבוקר חשבה שהיא עתידה להתוודע לאמנות הישראלית, כי זה מה שיש למוזיאון מקומי להציע בגאווה ובאופן ראוי. במקום זאת, היא שזפה עיניים בפיקאסו ובז'ורז' רואו (ממש כמו במוזיאון קטן בפרובנס), ראתה שניים-שלושה דברים שלוקטו זה אך בניו יורק, ובנוסף לכך: תערוכה של אוסף פרטי. היא לא חשבה שבשביל זה צריך מוזיאון בתל אביב.

למה טעה גרבוז

זה שבועות מעורר עליו מוזיאון תל אביב מחאה חסרת תקדים, קהילתית וציבורית, של אמנים. מה שהצית את המחאה הזאת, לדעתי, היה התזמון. בעוד המחאה החברתית בוערת בעירו של רון חולדאי, כינס המוזיאון ועדה לבחירת מנהל חדש: קבוצת גברים ואשה אחת שאף לא אחד מהם אינו אדם שתחומו המקצועי אמנות (מבקרת, אוצרת או אמנית). רק בעקבות המחאה צורף האמן עופר ללוש לוועדה. בעבור מוסד שמהותו המוצהרת היא האמנות, ועדה כזו היא שערורייה. אבל הרכב הוועדה הוא רק סימפטום למצב קשה, שאתאר מיד דרך עובדות.

אך לפני כן, כמה מלים על עצם קיומה של המחאה ועל התגובות אליה. קהילת האמנות הישראלית אינה נמרצת בדרך כלל כשזה מגיע לביקורת ממסדית, ואף נוטה לסנוט במי שמביך עצמו בנטילת אחריות שכזו. חלקית, זה נובע מחשש האמנים לשרוף גשרים במקום שיש בו מיעוט בתקציבים ובאפשרויות תצוגה (וזה חשש מובן) וגם מספקנות.

היו שלעגו לאמנים הצעירים המוחים והציגו אותם כחבורה מפונקת של מכבירי מלים. עלה גם הטיעון שמבטל את חשיבות המחאה לנוכח המחאה החברתית, שהרי זו חושפת מצוקות "אמיתיות", מבלי לשים לב כיצד הטיעון הזה מהדהד את ההיגיון המיליטנטי והמעוות שלפיו המחאה החברתית גם היא אינה "חשובה באמת" - בגלל האיום הביטחוני. אמנים שבחרו בחיי תפרנות ויצטרכו מן הסתם לעמול בעבודות אחרות כל חייהם כדי לקיים את אמנותם, הצטרפו לביטול העצמי של מושא אהבתם.

יאיר גרבוז

וטיעון נוסף: יאיר גרבוז, מבקר חריף של מוזיאון תל אביב, גרס ב"הארץ" ששגוי לא להתייחס גם למוסד הגדול עוד יותר: מוזיאון ישראל. גרבוז טועה. הוא טועה כי הוא חושב על מה שחשוב לו: איכות, רעננות, אחריות אמנותית וקשר אמיתי בין המוזיאון לקהילה. בעיות אלו אכן קיימות בשני המוסדות. גם מוזיאון ישראל צריך לעמוד תחת ביקורת (ומן הסתם ייצא נשכר מכך), אבל מוזיאון תל אביב הוא מתחת לכל ביקורת בכל תו ותג של ההתנהלות שלו. המוזיאון עבש ושמרני, אבל העובש הוא רק הקרום שמכסה את הפרי, שהוא באוש מליבתו. הנה כמה עובדות, שהתודה על ליקוטן ופרסומן שמורה לכמה אנשים, ובמיוחד ליונתן אמיר, מעורכי כתב-העת המקוון "ערב רב".

מוזיאון תל אביב מציג תערוכות אוסף של אנשים היושבים בחבר הנאמנים ובמועצת המנהלים שלו. תערוכה מוזיאונית, כידוע, משביחה את ערך האמנות המוצגת בה, ולכן המדובר בניגוד אינטרסים מובהק. בפברואר 2010, למשל, הוצגה תערוכה מאוספו של חבר מועצת המנהלים יהודה אסיא. וזו רק אחת הדוגמאות.

לאלה מיתוספות תערוכות המתקיימות לאמנים אלמונים יחסית המקושרים לחבר המנהלים. אלו תערוכות שהוצמד להן הכינוי "תערוכות מחווה", ולפי ההיגיון שלהן, קשר משפחתי או אישי למי מקברניטי כלכלת המוזיאון מוביל לתערוכה בו. כך, למשל, תערוכתו של הצייר מרקוס מיזנה (אלמוני ללא ספק, חובבן לדעת רבים) הוצגה במוזיאון. בתו יושבת במועצת המנהלים.

בנוסף לשני סוגי התערוכות הללו, הוצגו במוזיאון תערוכות בעייתיות כגון "פסלים על גלגלים", ביוזמת יח"צן ובמימון חברת יבוא רכב, כאילו היו חללי התצוגה לא יותר מאשר אמצעי פרסום. יש להבין: הסך הכולל של שלושת סוגי התערוכות הללו יצר רצף. אני מציע לכל קורא שגורל המוזיאון והתרבות הישראלית יקר לו, לפנות למאמרו של אמיר "שיעור מורשת" (http://erev-rav.com/archives/14902), השוטח רשימה מלאה של תערוכות מזנים אלו בשנים האחרונות. הממדים מבהילים.

לא משקיעים באמנות ישראלית

בדומה למתרחש במלוכות, מנהל המוזיאון הקודם, ששימש בו גם אוצר ראשי, החזיק במשרתו 16 שנים, עד יום מותו (פי שניים מכפי שיכול לכהן נשיא ארצות הברית). את האשם בצנטרליזם שכזה אין לתלות במנהל או בכל אדם אחר, אלא בגוף שאיבד כל חוש מידה סביר בדבר האופן שבו ראוי למוסד תרבות להתנהל. בין הדרישות של עצומת המחאה שעליה חתמו מאות אמנים היו הפרדה בין תפקיד האוצר לזה של המנהל ועידוד רוטציה ויוזמות אוצרות עצמאיות בתוך המוסד. נמען העצומה היה ראש העיר, העומד, פורמלית, בראש המוזיאון. חולדאי התעלם.

לעומת עשרות מיליוני הדולרים שהושקעו במבנה החדש, מוזיאון תל אביב מקדיש אחוז אפסי כמעט מתקציבו לרכישת אמנות ישראלית (ב-8-2007, למשל, היה אחוז זה 0.3%). בהערכה זהירה, אני משער שב-50 מיליון הדולרים שהושקעו בהרחבת המבנה המקורי והיפה ניתן היה לרכוש 25 אלף יצירות של אמנות ישראלית, או לחלופין, להקים תריסר שלוחות קהילתיות של המוזיאון בפרברי העיר שהאמנות מצויה בהם פחות.

וא-פרופו רכישת אמנות ישראלית: באולמות המוזיאון הופיעו לא פעם, תחת הכותרת "רכישות חדשות", עבודות לוהטות של אמניות צעירות, אבל אלו הוחזרו ליוצרותיהן מיד לאחר התערוכה. ב-1995, למשל, הוצגו שני ציורים שלי בתערוכת רכישה מצחיקה שכזו, וכמורה, היו לי תלמידות שזכו לאותו כבוד שנים אחר כך. כשזה אופק המחויבות, אין פלא שאמניות הזוכות להציג במוזיאון נדרשות תדיר להשקיע מכספן במימון התערוכה והקטלוג (אפילו אמנית מרכזית כתמר גטר היתה צריכה להשתתף במימון קטלוג תערוכתה).

תערוכה באגף החדשצילום: קידר ניר

בנוסף לכך, מוזיאון תל אביב, האמור לשמש מעוז בפני צנזורה, גוף תומך בחופש אמנותי ובמה לדעות נועזות, כפי שניתן לצפות מאמנות, פעל לא אחת כצנזור וכאויב לחופש הדיבור. כך, האוצר הבינלאומי אולריך לוק משך בשאט נפש את המאמר שלו מקטלוג האמנית אחלם שיבלי לאחר שצונזרו ממנו שורות לא נוחות פוליטית (2002). כך, הוסרו מקירות המוזיאון עבודות של דוד וקשטיין שהושתתו על קריקטורות אנטישמיות היסטוריות (2003). כך, המוזיאון הגיב לעבודת וידיאו שצולמה בו ללא אישור - על ידי ג'ק פאבר וגדי ספרוקט - בתביעת האמנים (2007). להליך המשפטי התמוה דווקא נמצאו כספי ציבור.

בפרשה זו הכביר המוזיאון האשמות: מלשון הרע, דרך זכות קניין של המוזיאון על היצירה ועד לטענה המופלאה שיצירות האמנות במוזיאון "הושפלו". השופטת רות רונן דחתה את הטענות מכל וכל ואף כיוונה בפסיקתה לממד הנקמני שבתביעה: "אין מקום למנוע את ההקרנה - שאין בה כשלעצמה משום הוצאת לשון הרע על המוזיאון, ואין למנוע מקהל הצופים הפוטנציאלי לצפות בסרט, רק כדי ‘להעניש' את יוצריו".

את פתיחת המוזיאון המחודש מלווים תווים צורמים שהולמים את דמותו כמועדון הון. כך, כרטיס כניסה לפתיחה החגיגית עלה 1,500 שקל, כיאות ליום חג באלפיון העליון. לו היה המוזיאון מקום מתוקן, ניתן היה, אולי, לראות בכך ניסיונות לגיטימיים לגיוס כספים. אבל הצליבו עובדה זו עם התקרית הבאה.

צבי אלחייני מנהל במו ידיו ובמימון עצמי את "ארכיון אדריכלות ישראל", שהוא מאגר מידע חיוני לתערוכות, מחקרים וכיוצא באלה. הוא התבקש לספק מחומרי הארכיון לאחת מתערוכות הפתיחה וביקש בתמורה שלוגו הארכיון יופיע בקטלוג. או אז התבשר שבמוזיאון הזה, לוגו יופיע רק בתמורה ל-25 אלף דולר (!). אלחייני ויתר על הכבוד. 1,500 השקלים ששילמו שועי ארץ בכניסה לא כללו, על כן, התוודעות להיסטוריה של הארכיטקטורה הישראלית.

ואחרי כל זה: מוזיאון תל אביב מתנהל ללא אמנה שתסדיר, מחד גיסא, את האופק והשליחות של המוסד ביחס לאמנות ולתרבות המקומית, ומאידך גיסא, קריטריונים סבירים למינהל תקין, לשקיפות ציבורית, למניעת ניגודי אינטרסים, להפרדת סמכויות.

טיטאנים מזרי אימה

מניתי עובדות יבשות, שאין בינן לבין שיפוטי טעם ואיכות אמנותיים דבר וחצי דבר. אבל - לא ייפלא שבאווירה ממסדית כזו המוזיאון נהיה לישות שמרנית, חסרת שלד וזהות, שאינה מסוגלת עוד לטעון לסמכות תרבותית וליושרה אוצרותית - כזו שאפשר לקבל אותה ולחלופין להתווכח אתה. פעולתן של אוצרות המוזיאון, לטוב או לרע, ובהן בוודאי נשים שהאמנות יקרה ללבן, מתמסמסת במכלול הזה. קולן נעלם ולא נשמע גם בעצם הימים האלה. הצנטרליזם חסר הבלמים שאיפיין את המוסד דירדר אותו למצב של חוסר רלוונטיות.

הטוב שיצא מכל הרע הזה הוא שהאמנות הישראלית מצאה לה בתים אלטרנטיביים במוזיאונים ובחללים פריפריאליים יותר: בהרצליה, חולון, בת ים, פתח תקוה, אשדוד. בעצם שנים אלו האמנות הישראלית זוכה להכרה חסרת תקדים. את הביטויים לה אפשר למצוא בברלין, בניו יורק, בפאריס וגם בחולון - אבל לא בתל אביב. זהו רגע שבו אפשר לראות בבהירות שמוזיאון לאמנות צריך את האמנות המקומית יותר משהיא צריכה אותו.

רועי רוזןצילום: טלי שני

הנאמר לעיל אינו מתקפה על אדם כזה או אחר, ואין בכוונתי להציע מוסד אוטופי שיתנהל במנותק מסיועם של בעלי הון. אדרבה: מעטים בעלי האמצעים שאכפת להם מספיק מתרבות כדי לשלוף ארנק. דורון סבג, למשל (חבר מועצת המנהלים של המוזיאון שגם אוספיו הוצגו שם), סייע בעקביות לאמנים ולאמניות מקומיים. מי ייתן וימשיך בכך. אני מאמין שהבראת המוזיאון היא אינטרס משותף של אנשים כמותו ושל קהילת האמנות.

לכן מדהימה ומדאיגה תגובת המוסד לנוכח המחאה. מהלכיו מעידים על פראנויה ועל חוסר יכולת לקבל את מה שחיוני לכל יצירה תרבותית ועשייה קהילתית: ביקורת. בהנחה שהמוסד יקר לקברניטיו ולעובדים בו, התעוררות הביקורת היתה צריכה להיות זימון משמח לרפורמה, לדיאלוג, להשתפרות וללמידה. במקום זאת, שכר המוזיאון יועץ לניהול משברים תקשורתיים, כאילו הבעיה אינה התנהלות לקויה, אובדן דרך אתית ותלישות מההווה התרבותי - אלא צלם של טיטאנים מזרי אימה כגון האמנים הצעירים רועי חפץ ומירב מרודי, שהצביעו על ליקוייו.

אחד האמצעים החוקיים שדרכם איפשר הקפיטליזם האמריקאי את צמיחתם הפרועה של תאגידי העל היה כידוע "האנשה": האצלת זכויות שנועדו להגן על אנשים פרטיים - על חברות הענק. גם הכתיבה שלי לקתה בהאנשה. זה הרי לא ה"מוזיאון" שהחליט שמתיחת ביקורת עליו היא "משבר". יש שם, כבר-תמיד, איזה אדון שמתנהל כך בשם המוזיאון ומכונן אותו בצלמו, בין שמדובר בראש העיר או במי מחבר המנהלים.

יותר מ-500 אמנים, ובהם המרכזיים באמני ישראל, חתמו על עצומת המחאה. טחו עיני האדון מלראות שכבר באירוע המחאה הראשון נכחו לא רק שיבוטי דניאל בנדיט-כהן אוחזי מכחול, אלא גם אנשים כמו עדו בר-אל, שניהל עד השנה את המחלקה לאמנות של בצלאל, ונחום טבת, שניהל את תוכנית התואר השני של אותה אקדמיה. לשון אחר, המורים המגדלים את הדור הבא של האמנות הישראלית שותפים לאי-נחת ולדאגה. וגם שרה בריטברג-סמל היתה שם, ברחבה מחוץ למוזיאון.

לא מכבר התכווץ הלב למראה גסות הלב שבה התעמרו פקחי העירייה במחוסרי הבית שנאחזו בשאריות אוהליהם בתל אביב. נדמה שראש העיר אטם אוזניו בזחיחות וביוהרה לקולה של המחאה. ארוגנטיות וחוסר קשב דומים ניכרו בתגובת חולדאי למחאת האמנים. כפי שדיווח המשורר מתי שמואלוף בסיקורו את ישיבת מועצת העיר ("ההצגה הרעה בעיר", http://j14.org.il/articles/6731), חולדאי הסביר את סירובו להצעת חברת המועצה תמי זנדברג להכניס אמנים לוועדת האיתור של המוזיאון במשפט אחד: "ככה, כי אין צורך".

זו העיר שהתנאתה בכותרת "אוהבים אמנות", זה ראש העיר, וזה המוזיאון: היכל כה מפואר שאין לו צורך באמניות. *

מוזיאון תל אביב: מקור הטענות הוא אישי

ממוזיאון תל אביב נמסר בתגובה:

ראשית, יש לקחת בחשבון כי הכותב אינו נקי מפניות, מפני שבקשתו להציג כאן את עבודותיו סורבה.

מוזיאון תל אביב מציג מעל 25 תערוכות כל שנה, ביניהן תערוכות מפתח ותערוכות מחקר של אמנות ישראלית, כולן מלוות בקטלוגים מחקריים מקיפים. דוגמאות אחדות מהשנים האחרונות: תערוכותיהם של יעקב דורצ'ין, נורית דוד, תמר גטר, ציבי גבע, לארי אברמסון, טל מצליח ורבים אחרים.

בין מאות התערוכות של השנים האחרונות התקיימו כמה תערוכות אוספים, שרק בזכות הצגתן זכה הקהל הרחב להיחשף לאמנות שאינה נגישה לציבור. תערוכות האוספים כאן ובמוזיאונים אחרים (ראו אוסף עמי בראון שהוצג במוזיאון עין חרוד) הוכיחו כי לקהל יש עניין רב להתוודע אליהן באמצעות הצגתן במוזיאונים.

כל רכישות האמנות ישראלית המוצגות באוסף המוזיאון באגף החדש (בניין עמיר), ביניהן "עבודות לוהטות של אמניות צעירות", כהגדרתו של הכותב, הן רכישות של מוזיאון תל אביב לאמנות, לכל דבר ועניין. כאשר המוזיאון מציג עבודה שאינה מתוך האוסף, ניתנת שורת קרדיט המציינת מי הבעלים של היצירה. על כן הטענה מוזרה ומופרכת.

אמנים המציגים במוזיאון זוכים לתקציב המיועד לתערוכה ולקטלוג הנלווה אליה. הדוגמה של תמר גטר, שתערוכה גדולה שלה הוצגה במוזיאון בשנת 2010, היא דוגמה מצוינת לעיוות העובדות על ידי הכותב. המוזיאון השקיע סכום נכבד בתערוכה ובקטלוג שנלווה אליה. האמנית החליטה להפוך את הקטלוג המחקרי המקיף, שהמוזיאון תיקצב, לספר הסוקר את כלל עבודתה לאורך השנים. לכן היא הוסיפה את הסכום הנדרש לעיבוי הקטלוג המחקרי הגדול והפיכתו לספר רחב יריעה.

בעניין כרטיסי הכניסה לערב הפתיחה של בניין עמיר - נוסף על הזמנת עובדי המוזיאון, אנשי החברות שבנו את הבניין, אוצרים ומנהלי מוזיאונים - משמש ערב הפתיחה כמנוף לגיוס תרומות. כמו כל מוסד תרבות, בארץ ובעולם, עורך המוזיאון ערבי גאלה, כחלק ממערך גיוס התרומות שלו - תרומות המאפשרות את פעילותו הענפה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ