בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ססיל ביטון: אנדי וורהול של עידן הג'ז

צלם, מאייר ומעצב תלבושות ותפאורה זוכה אוסקר. תערוכה חדשה בניו יורק מציגה את עבודותיו של ססיל ביטון, שידע לזהות מה אופנתי ועכשווי

תגובות

מבחינת התפוקה, אנדי וורהול לא הגיע לקרסוליים של ססיל ביטון. ביטון ‏(1904–1980‏), בריטי גנדרן בנוסח אוסקר ויילד, צילם צילומי אופנה ל”ווג” ול”וניטי פייר”; צילם דיוקנאות של אנשים עשירים, מפורסמים וזוהרים; רשם וצייר בכישרון רב קריקטורות, איורים לבגדים ותפאורות תיאטרון; פירסם שישה כרכים מיומניו; וזכה בשני פרסי אוסקר על עיצוב תלבושות ותפאורה לסרטים ההוליוודיים “ז’יז’י” ו”גבירתי הנאווה”.


לא היתה לו ההשפעה שהיתה לוורהול על עולם האמנות, אבל מעידן הג’ז של שנות ה–20 ועד לעידן הפופ של שנות ה–60 הוא תיעד את עלילות החברה הגבוהה באירופה ובאמריקה באנרגיה מרשימה. כמו וורהול, הוא היה לסלבריטאי בזכות עצמו.


מביתו בלונדון הִרבה ביטון לנסוע בעולם ושהה תקופות ארוכות במנהטן, שם התאכסן בסוויטות מלון מפוארות שהתאימו לטעמו האלגנטי. ב–1969 הציג מוזיאון העיר ניו יורק תערוכה מתצלומיו ושמה “600 פרצופים”, והילטון קריימר, שהיה אז מבקר האמנות של “ניו יורק טיימס”, כתב בזלזול על העיסוק האינטימי והמוגזם ב”שינויים בתחום האופנה והסלבריטאים ובגחמות הפרסום”.


בימים אלה מוצגת באותו מוזיאון התערוכה “ססיל ביטון: שנות ניו יורק”, שאצר דונלד אלברכט, אוצר המוזיאון לאדריכלות ועיצוב. בתצלומים, ברישומים, באקוורלים ובסדרה של שמלות שעוצבו להפקות תיאטרון, מספרת התערוכה, שתימשך עד 20 בפברואר, את סיפורו של איש חובב בילויים ויחיד במינו.


כשביטון, בנו של סוחר עץ בריטי, ביקר בניו יורק ב–1928, ילד פלא בן 24, הוא כבר הטביע את חותמו בלונדון בעבודות שעשה ל”ווג” הבריטי. כמעט מיד החל הקשר ארוך הימים שלו עם המהדורה האמריקאית של “ווג”, בתפקיד צלם, מאייר וכותב.


פרט לכישרון לקדם את עצמו ניחן ביטון ביכולת לתאר עולם של אנשים יפים בתפאורות יפות שלא הוכתמו מחספוס המציאות החברתית של המעמד הנמוך, גם לא בשנות השפל הגדול ובמלחמת העולם השנייה. בחוש ריח עיתונאי מפותח שעזר לו לזהות מה אופנתי ועכשווי, הוא נע ללא מאמץ בין עולמות שונים. אחד התצלומים המוקדמים ביותר בתערוכה הוא דיוקן כפול של פרד אסטר ואחותו אדל, שצולם ב–1929. אחד האחרונים, שצולם כעבור 49 שנה, הוא דיוקן קבוצתי של וורהול ואנשים מה”פקטורי” שלו.


בשנים שחלפו בין שני התאריכים הוא צילם תמונות דיוקן, ובהן בין השאר סלוודור וגאלה דאלי ‏(1936‏), פניה של גאלה מוסתרות באווירה סוריאליסטית במסיכת סיף; מרלון ברנדו הצעיר והשמנמן, שנראה כמו תלמיד תיכון מצוברח, ב–1946; דוגמנית צעירה בשמלת נשף ומאחוריה ציור נתזים של ג’קסון פולוק בגלריה בטי פרסונס ב–1951; וב–1969 צילם את הנרי גלדזאהלר ואת בן זוגו כריסטופר סקוט לצד תמונת הדיוקן הכפול שלהם, שצייר דייוויד הוקני. עוד דמויות בולטות שצילם הן גרטה גרבו, שלביטון היה עמה קשר ארוך ימים ואינטימי; מרילין מונרו; טרומן קפוטה; דיאנה ורילנד, העורכת הוותיקה של “ווג”; ומיק ג’אגר הצוחק.


ביטון לא היה צלם בעל דמיון רב עוצמה. חשיבות הדיוקנאות שלו נעוצה במיידיות ובצלילות שלהם. הוא לא הפריע לאובייקטים שלו. באחת התמונות המרשימות ביותר שלו, דיוקן מ–1935 של נטלי פיילי, בת דודו של הצאר הרוסי האחרון ניקולאי השני, נדרש רגע לקלוט שמחיצת הנוי שמאחורי האשה בשחור, שמפתח צווארה מעוטר בזר פרחים, היא למעשה רשת הברזל של קפיצי מיטה פשוטים. זו נגיעה עדינה ומלאת טקט.


בצילום אופנה הוא חשב כמעצב תפאורות יותר מאשר כיוצר דימויים חזותיים. בתמונות מ–1936 של דוגמניות בשמלות של אלזה סקיאפרלי ומיינבוקר מוצבות הנשים בסביבות דלות פרטים אך אפופות חלום כשחקניות במחזות סוריאליסטיים. בתצלום מ–1948 של תשע דוגמניות בשמלות סאטן, שעומדות במבנה מוקפד בתוך חדר בסגנון ניאו־קלאסי, האור הרך והכסוף וכוריאוגרפיית התנוחות יוצרים אווירה מתעתעת של תיאטרליות נשגבת שמזכירה את ציורי עידן הרוקוקו.


סביר להניח שייעודו האמיתי היה עיצוב לתיאטרון ולקולנוע. ההישג המרשים ביותר שלו הוא בוודאי הסצינה הבלתי נשכחת מ”גבירתי הנאווה”, שכמעט כולה שחור לבן, שבה אלייזה דוליטל מוצגת לראשונה לפני חוג האריסטוקרטים במסלול המרוצים בשמלה צמודה ובכובע אקסטרווגנטי. בתצלום מ–1963 אודרי הפבורן מופיעה בשמלה בשחור־לבן מתוך הסרט, שנראית עתידנית ‏(בסגנון “התפוז המכני”‏) לא פחות משהיא נראית ויקטוריאנית. במבט קדימה, מקל הליכה בידה המושטת, היא צועדת במלכותיות לפני ציור של ריבועים מעגליים שכמו מתרחקים אל האינסוף. אם זיכרו של ביטון התעמעם, אולי הסיבה לכך היא שהוא התפרש על תחומים רבים מדי. הוא נפגע מקללת אנשי האשכולות. ואולי נולד מוקדם מדי.


אפשר היה לצפות שבעולם פוסט־וורהולי, שבו הרציני והזניח מתערבבים ללא יכולת התרה, הוא ירגיש כמו דג במים. אחרי הכל, הוא היה סנוב ממדרגה ראשונה, אדם ששאף לעלות בסולם המעמדות, והיה זקוק לרקע של היררכיה חברתית מקובעת כדי לעסוק בענייניו הקלילים אבל המחניפים. “ווג”, “וניטי פייר” ומגזינים בוהקים רבים אחרים עדיין הולכים אולי בתלם שחרש ביטון, אבל הסלבריטאות, העושר והתהילה כפי שהם מופיעים בתקשורת כיום נעשו שגרתיים ומכוערים, וקשה להאמין שיצוץ אדם נוסף כמו ביטון, שיצית את הדמיון כפי שעשה הוא במשך שנים כה רבות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו