בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה תמיד נגמר בקטשופ ובמיונז

בראיון לרגל תערוכה חדשה בלונדון מסביר פול מקארתי איך ההפרשות והאיברים הפנימיים שמעסיקים אותו מאז שנות ה-70' הפכו אותו למפורסם

3תגובות

"הגעתי ללוס אנג'לס כדי לראיין את האמן פול מקארתי", אני אומר לנהג המונית בכביש המהיר החולף על פני גורדי השחקים בדרך העירה. הוא מתרגש מאוד - "פול מקרטני האמיתי?" "לא, פול מקארתי". ובזה מסתיימת השיחה במונית.

האמן הוותיק עובד בווידיאו, במיצג, בגוף ובמיצב. תערוכה מיצירותיו, "המלך, האי, הרכבת, הבית, הספינה", נפתחה בשבוע שעבר בגלריה "Hauser & Wirth" בלונדון ותינעל ב-14 בינואר. פסל חוצות שלו, "ספינה נסחפת, ספינה של שוטים", יוצג עד 16 בפברואר בכיכר סנט ג'יימס בלונדון.

במלון בלוס אנג'לס, צוות הסרטה מכין את התאורה. משאיות ציוד קולנועי נכנסות ויוצאות מהחצר הקדמית ומביאות ציוד, מזון ושמיכות לכלבים. הכוכבים מחכים בכלוביהם. הסרט הוא "הצ'יוואווה מבוורלי הילס 3". מחלון חדרי במלון אני צופה בטקס נישואים - של בני אדם - על בימה שהוצבה על מדשאה בירוק עז, מתחת ללהט המדברי הזהוב של השמים.

האתר הוא פסדינה, עיר הדחוסה בין לוס אנג'לס המישורית לבין הרי סן גבריאל. מקארתי חי בפסדינה רוב חייו, ואני עומד לבקר בסטודיו שלו, במקום כלשהו מעבר לעצי הדקל הענקיים של המלון ההוליוודי. השדרות בפרוור האמיד הזה מנוקדות בצוותי הסרטה: האחוזות של פסדינה, כמה מהן קולוניאליות, כמה בסגנון רנסנס, כמה בסגנון ספרדי, אחרות הן בקתות עץ, נבנו בידי אצולת הכסף הוותיקה לפני מאה שנה ושימשו מקומות מסתור לדור הראשון של כוכבי הקולנוע בעידן הסרט האילם. כיום הן משמשות את הקולנוענים לחיקוי משכנע של בוורלי הילס. מראים לי בגאווה את הגן שבו צולם הסרט "אבי הכלה" בכיכובו של סטיב מרטין.

כשאני חוצה את נהר לוס אנג'לס בחזרה אל העיר הגדולה, הזיכרונות הקולנועיים צצים באופן בלתי נמנע: ערוץ הבטון הזה, על זרזיף המים שלו, הוא כשלעצמו אגדה קולנועית - לי מרווין ב"פגיעה בול", צ'רלסטון הסטון ב"רעידת אדמה". ארני ב"שליחות קטלנית 2", או שמא "שליחות קטלנית 3"...

אני יודע שבאתי לכאן לראות את האמנות של לוס אנג'לס ולפגוש את אחד האמנים המוערכים ביותר שלה - גם אם כמה מבני המקום מתבלבלים בינו לבין חיפושית אחת - אבל איך אפשר להתמקד באמנות יפה בעיר שבמשך מאה שנה עיצבה את החלומות של העולם? זו אחת השאלות שאני רוצה לשאול את פול מקארתי. איך זה להיות אמן רציני בצלה של הוליווד? איך יכול אמן אמריקאי לחיות כאן בחוף המערבי, שהתרבות האמריקאית הפופולרית קרובה בו כל כך למקור שלה? ובקיצור, איך הוא יכול להתחרות עם "הצ'יוואווה מבברלי הילס 3"?

צפו בראיון ויזואלי עם פול מקארתי

בארץ הפלאות

האמנים יצרו להם נישה מרתקת בסמיכות לבירת הקולנוע של אמריקה בשישים השנים האחרונות. במחצית הראשונה של המאה העשרים היתה ארצות הברית ידועה בשל אספניה יותר מאשר בשל אמניה. "דיוקן של גרטרוד שטיין" של פיקאסו (6-1905) הוא מחווה לתפקיד שמילאו האמריקאים העשירים בזירת האמנות של פאריס בתחילת המאה ה-20 - כפטרונים, שכן שטיין ואחיה נמנו עם הקונים הראשונים של אמנות אוונגרדית.

אבל אז, אחרי מלחמת העולם השנייה, כשהתרבות הצרפתית התרסקה, קם דור של ציירים אמריקאים שזכה לתהילה. הם יצרו מראות מופשטים ורחבי יריעה של חופש, של מרחב, ושל צבע וקנווס במשמעות הפיסית שלהם, וכל אלה העבירו את כתר האמנות המודרנית אל מעבר לאוקיינוס.

רייצ'ל ווהן

ג'קסון פולוק, מנהיג התנועה האקספרסיוניסטית המופשטת הזאת, היה בן המערב שגדל בעיקר בלוס אנג'לס, אך כמו בני דורו, כגון וילם דה קונינג ומארק רותקו, הוא חי ועבד במנהטן וסביבותיה. שם נוסף מהתנועה האקספרסיוניסטית המופשטת הוא אסכולת ניו יורק. בעשורים שבאו אחר כך נהפכה ניו יורק לבירה השנויה במחלוקת של האמנות המודרנית, ואמניה, מנהלי הגלריות שלה והמבקרים שלה סיפקו לקהל ניאו דאדא, ואחר כך פופ, ואז מינימליזם, ואז פוסט-מינימליזם...

בינתיים, בלוס אנג'לס הכל נראה אחרת. "מעניין בעיניי שחלק גדול כל כך מהמינימליזם הניו-יורקי היה אפור ושחור", אומר מקארתי, שמתבונן באמנות ויוצר אמנות בלוס אנג'לס מסוף שנות ה-60. "ומצד שני יש את המינימליזם של לוס אנג'לס ותיבות סגולות וזכוכית בצבעי הקשת. אתה רואה כאן את השמים בדרך אחרת".

זה הדבר הראשון שמבחינים בו בלוס אנג'לס: השמים העצומים, הריקים והמבהיקים. ב-1966 צילם את השמים האלה אחד האמנים המזוהים ביותר עם קליפורניה, אד רושקה, והציג אותם כריקנות שטוחה וכסופה ביצירה מונוכרומטית וחסרת הבעה ושמה "כל בניין בסנסט סטריפ". הוא גם צייר אותם, לוהטים.

תמונות הסנסט סטריפ של רושקה מתעדות את הדבר השני שאי אפשר שלא להבחין בו בלוס אנג'לס - השדרות, הרחובות והכבישים המהירים. האמן אד קינהולץ השתמש בתרבות המכוניות של החוף המערבי לתיאור השפע האמריקאי המוגזם במיצבים חשופים ומפורשים מינית כגון "מושב אחורי בדודג'"; כשמת ב-1994 הוא נקבר בתוך מכונית פקארד קופה מ-1940 שנהגו אותה אל תוך קבר פתוח.

קינהולץ היה הסאטירי והפוליטי ביותר באמנים האמריקאים הגדולים, תסריטאי סרקסטי וגרוטסקי שתמונותיו לועגות לחלום האמריקאי ובזות לשפע שלאחר מלחמת העולם השנייה בהדים אפלים לשפל הגדול ובאווירה של רקב מבאיש. זה מאפיין נוסף של האמנות של קליפורניה: חלק ניכר ממנה כועס, עצבני ומפקפק בערכי המיינסטרים. אפשר לראות קשר ברור בין הגישה הזאת לבין תרבות הנגד שפרחה בקליפורניה בשנות ה-60. אבל זו גם תגובה חתרנית לעבודה בסמיכות כה גדולה למפעל החלומות של אולפני הקולנוע.

ביצירות אמנות כגון האסמבלז'ים הדקדנטיים של ברוס קונר, המשלבים תמונות פורנוגרפיות וחומרי פטיש, הצד האפל של הוליווד מזין פנטסיות מפוקפקות. יצירתו של קונר מ-1960 "Black Dahlia" צצה במוחי כשאני מהרהר בבניין הוורוד המט ליפול של מלון מארק טוויין (לדיירי קבע ולאורחים) ליד פינת שדרת הוליווד ורחוב ויין, בשכונה שבה כוכבים מתים מונצחים על המדרכה וחלומות שבורים מלכלכים את לילות הניאון.

"לאודישנים", מכריז שלט משורבט בכתב יד, המוצמד לקיר. אבל פה לא הוליווד פינת ויין. אני נמצא בפסדינה, ושער חשמלי החליק ונפתח זה עתה כדי לאפשר לי להיכנס לסטודיו של פול מקארתי. או במלים אחרות, לאפשר לי להיכנס אל ארץ הפלאות, ללונה פארק, לדיסניוורלד, שכולם נהפכו על פיהם ונוערו בצנצנת, ויצאו ממנה עשירים ומוזרים.

אל פיין

לאמנים יש סטודיו, וגם לחברות הסרטים יש סטודיו (אולפנים). הסטודיו של מקארתי הוא שילוב פרוע של השניים. כפי שאומר שלט האודישנים, זה מקום שבו עושים סרטים - הפקות וידיאו שאפתניות שמקארתי מקרין בגלריות במסגרת המיצבים ההוללים, העוסקים בהפרשות והעמוסים בפרטים המתפרשים להם בערבוביה שמזכירה את אגד הערים של לוס אנג'לס עצמה.

הסטודיו עצום בממדיו. זו סככה תעשייתית ענקית ובה שני חללים עיקריים המתנשאים לגובה כהאנגרים של כלי טיס. אני נדהם מעצם הגודל של המקום. אשר לשאלתי - איך אמן רציני עובד קרוב כל כך לתעשיית התרבות של הוליווד? - התשובה בחלקה עומדת לנגד עיני. מקארתי יצר אולפן קולנוע אלטרנטיבי משלו, בגודל שיכול להתחרות עם גודלם של האולפנים הרשמיים. אפשר לקרוא לו "בד-דרים וורקס" ("עבודות של חלומות רעים", פרפרזה על אולפני דרימוורקס).

מקארתי מסכים שזו "פרודיה פיסולית על אולפן צילום". הוא איש קטן, נפיץ, בעל חוש הומור עשיר, שמזכיר לי לרגע גמד של דיסני - אבל הסיבה לכך היא אולי שהוא עומד מול פסל גדול ולא גמור של שלגייה. הכלבים שלו מרחרחים בהתרגשות כשהוא מסביר על קפלים ענקיים במונומנט החימר לגיבורה של דיסני. קפלי הבד האלה עוצבו מתבנית של קרטון שהגנה על הפסל, אבל אחד הכלבים קרע אותה לגזרים: הוא החליט להכניס לעבודה את הקרטון בתור חלק מהעיצוב. כשייצוק את הפסל בברונזה, כבר יחולו בו עוד שינויים: יצירה מוגמרת שהוא מראה לי היא מרוטשת כל כך ובמלותיו "דפוקה", עד שבקושי אפשר לזהות את החיוך של דיסני.

אבל הדבר המרתק ביותר בסטודיו של מקארתי הוא היער שהוא בונה. בחלל הגדול ביותר כבר עומד באחת הפינות עץ בגודל טבעי ומטריד למראה. הוא לוקח אותי לחדר הבא, שבו סדרה של דגמים מפורטים יותר ויותר מגלים איך ייראה היער המוגמר. דגם קטן וראשוני הוא גס, מופשט וספונטני, אבל גרסה גדולה יותר כבר נראית כמו אתר צילומים באווירת רפאים. עצי אשוח עשויים קצף מתנשאים בדחיסות ביער שכמו נלקח מאגדה גרמנית. בלב היער עומדת בקתה. מי גר שם?

בחוץ, המכוניות של לוס אנג'לס חולפות בטיסה והשמש הקליפורנית זורחת. בפנים, חבורה קטנה של אנשים מקשיבה מרותקת למקארתי המסביר איך יגדל היער שלו מהדגם הזה וימלא את האולפן, ואז ישמש תפאורה לסרט. אני חושש לשלום שחקני הסרט הזה. היער מפחיד ממש, בקתת המכשפה מדאיגה מאוד. זה חשש שמחלחל עמוק.

בסרטון וידיאו שיצר בשנות ה-70 חובש מקארתי פיאה נוכרית כסופה של אשה ומקפץ עירום באמבט. הוא מתנועע באמבטיה ומתחיל להלעיט את עצמו בחומרים אורגניים דביקים שונים. הוא לוקח חופן בשר נקניק נא ומנסה לאכול אותו. הוא מתעוות, אך מחזיק את הבשר בפיו. אחר כך גרונו מזדעזע ופניו מתנפחים במאמץ שלא להקיא. שוב, הוא מחזיק את הפה סגור. בסופו של דבר הוא מקיא בחוסר שליטה. הוא תוחב לפיו עוד חופן בשר נא, ומורח על מבושיו רטבים מהמטבח ותכשירי רחצה.

הטאבו של הקרביים

מקארתי נולד בסולט לייק סיטי שביוטה ב-1945. זו היתה עיר שהקימו המורמונים שנדדו מערבה במאה ה-19 בחיפוש חופש דתי מיוחד משלהם, אבל לטענתו בילדותו זו היתה עיר ככל הערים במערב. אמו הייתה מורמונית ואביו מורמוני בחלקו, אבל הוא מדגיש שקיבל חינוך לא דתי במיוחד. למעשה אמו היתה פעילה בתנועה לזכויות האזרח והוריו שמחו כשהחליט ללמוד אמנות בקולג'. אבל הלימודים האלה הביאו איתם קיום חסר כול בשוליים.

הסטודיו של מקארתי, בין השאר, הוא מדד להצלחה הכבירה שזכה לה לא מכבר. רק אמן שיצירותיו נמכרות היטב יכול להרשות לעצמו לעבוד בהיקף כזה, ולהיעזר בעובדים רבים שמתרוצצים להם בעליצות בין המחשבים לבין הדגמים. בסתיו הקרוב יוצגו תערוכות מיצירותיו הן בלונדון והן בניו יורק, בסניפי הגלריה של הסוכן שלו, "Hauser & Wirth", אחת הגלריות המסחריות החזקות ביותר בעולם. אבל זה ממש סיפור סינדרלה; סיפור הוליוודי אפילו, לרבות הסוף הטוב הכי לא צפוי בעולם.

קארן מקארתי

הקריירה האמנותית שלו החלה בסוף שנות ה-60, רוב הזמן בפסדינה. אבל הוא התחיל למכור את יצירותיו רק ב-1990, הוא מספר. עד אז הוא היה פשוט איש שמורח על עצמו קטשופ בהופעות ובסרטי וידאו דלי תקציב, שצפו בהם קומץ אנשים. ההפתעה, הדבר שיש להסביר, אינה איך התעלם ממנו עולם האמנות המיינסטרימית זמן כה רב, אלא איך נעשה עשיר ומפורסם מבלי להתפשר על האמנות המטרידה, המזעזעת, המתעמתת שלו או לפשט אותה.

הנושאים החזקים ביותר באמנות בשנות ה-90 היו גופות, מוות ומחלות. למן עבודתו של דמיאן הירסט, "אלף שנים", שבה חגו זבובים

המשך בעמ' 21

חיים סביב ראשה של פרה, ועד הדיוקנאות מאת לוסיאן פרויד של אמן המיצג לי באורי, האמנות גילתה מחדש את הבשר, את החומר שהחיים עשויים ממנו. בעקבות התגלית הזאת הופנתה תשומת הלב אל מקארתי, שעסק באמנות הגוף משנות ה-70, ופתאום זכה להכרה כרב-אמן עכשווי. השפעתו ניכרת כיום בכל מקום, בין השאר בעבודתם של האחים צ'פמן, של מאתיו בארי ושל האמן הבריטי נתניאל מלורס.

אבל הסיבה לכך שהחל להשתמש בחומרים ביתיים ליצירת אמנות היתה בין השאר היותו דלפון. במקור רצה להיות צייר. הרצון הזה עדיין ניכר בעבודתו: צבע הוא נוזל, וגם רוטב הוא נוזל. כשהכסף היה מצרך יקר בשנות ה-70 "עברתי מציור לשימוש בכל דבר שיכולתי למצוא. קטשופ זה זול".

המזון גם היה נוח לשמש בסימבוליזם גופני גרוטסקי. "האוכל פשוט הוביל אותי למובן מאליו, כלומר שקטשופ הוא דם. זה היה קטשופ - אבל זה היה יכול להיות דם. מיונז היה מיונז - אבל הוא גם היה יכול להיות זרע. חרדל היה יכול להיות חרא. גם שוקולד היה יכול להיות חרא".

בהופעות שלו לבש מקארתי מסיכות, חבש כובעים ועטה זקנים, שהפכו אותו לדמויות כגון רב חובל שיכור שלוקח את קהלו למסע דקדנטי שגורם להקאות, וצייר שנושא נאום מתלהם ובה בעת משליך צבע וחומרים דביקים אחרים במכחול ענקי.

ככל שהשתפר מצבו הכספי - וזה ניכר מהתבוננות בסטודיו שלו - כך השקיע יותר כסף בעבודתו, ויצר תפאורות מפורטות יותר להוללויות הבשרים שלו. סרטי הווידיאו של מקארתי נראים כיום חלק ממיצבים מרשימים ומפוזרים הלועגים לנושאים כגון המערב הפרוע ושודדי הקאריביים. יהיה המנגנון העלילתי אשר יהיה, זה תמיד נגמר בקטשופ ובמיונז. "היה לי עניין כזה, אהבתי לחשוף את החלק הפנימי של הגוף", אומר מקארתי, "את הפתחים שמוליכים אל תוך הגוף, ואת הקרביים של הגוף, ואת הטאבו של הקרביים".

חיים סודיים

אני מהרהר בדברים, ומתחיל לראות באור חדש את העניין הרב שהוא מגלה בהקמת תפאורות. כל אדריכלות היא דימוי של גוף האדם, קונכייה פיסית נוספת שאנחנו מייצרים לעצמנו. התפאורות שמקארתי בונה או מוצא הן קונכיות חיצוניות, או קליפות ריקות, שבתוכן התעלולים הביזאריים שלו מתארים את התוהו ובוהו הפנימי של דם ומעיים.

בסטודיו שלו יש חדרים מעוצבים להפליא, תפאורות פנים בגודל טבעי שהיו יכולות להיות לקוחות מתפאורה של קומדיית מצבים טלוויזיונית. הוא הצליח לשים ידו על תפאורת טלוויזיה ממשית, מהתוכנית "משפחה שכזאת", והשתמש בה בעבודה שהוא קורא לה "בוסי ברגר". עכשיו, הוא מספר לי, הוא עומד לקבל את התפאורה המרהיבה ביותר ש"מצא" אי פעם.

"אנחנו מתחילים להעביר אותה בשבוע הבא: קיבלתי צוללת שלמה. זו תפאורה מסרט. היה קשה להשיג אותה אבל השגתי אותה, ואנחנו צריכים להעביר אותה, וזה מטורף. אבל אני ממש רוצה להעביר את התפאורה הזאת מהקצה הצפוני של הוואלי לכאן: צריך להוביל אותה בלילה, במשאיות. אני מתכוון להוביל את הצינור הזה בלילה מקצה אחד של לוס אנג'לס לקצה השני. הצוללת תתפוס את כל האורך של מגרש החניה שלי, האורך שלה יותר מ-30 מטר".

תפאורת הצוללת מופיעה בסרט מ-1996 "צוללת דיזל", קומדיה בכיכובו של קלסי גרמר. עכשיו היא תצא למסע המסתורי על פני לוס אנג'לס כדי לשמש כאביזר הבמה הסוריאליסטי ביותר באמנות של פול מקארתי. הוא אומר שהצוללת היא מטפורה מושלמת לגוף. מבחוץ היא רק צינור, כמו מעי. בפנים יש חיים סודיים.

מקארתי שייך למסורת גדולה של אמנות בלוס אנג'לס. הוא חוגג את החופש, את הסובלנות המטורפת של קליפורניה. הוא שריד לתרבות הנגד הבועטת במוסכמות ולועגת לאמונות החברה האמריקאית המיינסטרימית. הוא הציג קריקטורות מרושעות של ג'ורג' בוש. במשרדו עומדת בובת ראווה עירומה של ברק אובמה.

גטי אימג`ס

יש משהו מצחיק בעובדה שאינדיווידואל כזה, אמן בעל חזון מטריד כל כך, נעשה עשיר ומפורסם (לפחות בחוגי האמנות). בעיר שבה אנשים מנסים נואשות להצליח בתרבות המיינסטרים, זהו סיפור הצלחה הוליוודי שהופך את הערכים הקונבנציונליים על פיהם. מקארתי עשה זאת מבלי לעשות זאת. שיחק המזל למלח השיכור. עכשיו שחקנים באים להיבחן באולפן הקולנוע שבו הופכים את המוח ואת הגוף על פיהם ומציגים את הפנים בחוץ. כמו אד קינהולץ, הוא מייצר אמנות בגודל שקורא תיגר על הטוטמים היומרניים של המציאות ומנתץ אותם.

איך יכולה האמנות להתחרות בהוליווד? בכך שתהיה גדולה ונועזת יותר מהסרטים. כשהשמש שוקעת על פסדינה, צוות ההסרטה של "הצ'יוואווה מבוורלי הילס 3" סיים את עבודתו להיום. האמנות של פול מקארתי נראית הוליוודית יותר מהוליווד. בין עצי הדקל, היער הגרמני שאלו רודף את השמים הריקים.

זירת האמנות בלוס אנג'לס היא המפתיעה והחתרנית ביותר באמריקה. אך העיר היא מונומנט לכל דבר שאינו אמנות. היא כבישים, היא מרכזי קניות, היא סלבריטאים. פול מקארתי אולי מוצא את אושרו מכך שהוא אמן חשאי, שמעביר צוללות באישון לילה מקצה אחד לקצה האחר של העיר. בלונדון תוצג תערוכה ענקית שלו. בלוס אנג'לס הוא סמוי וחתרני. זו עיר גדולה דיה להחזיק מציאויות שונות, והמציאות של עולם האמנות היא רק פיסה מהיקום רב-העולמות של לוס אנג'לס. בדרך חזרה לנמל התעופה אני מדבר בהתלהבות על הראיון שלי עם פול מקארתי. "פגשת את פול מקרטני?", שואל הנהג. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו