בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זמן בהמתנה: תערוכה מצוינת של יורם להמן

תערוכת התצלומים של יורם להמן עוסקת בהתבוננות באנשים ובתהייה על אובייקטים, ללא אירוניה וללא חיפוש אחרי רגע מכריע

תגובות

"צילומים", תערוכה מעבודותיו של יורם להמן המוצגת במכללת הדסה בירושלים, היא פנינה. זו תערוכה שמעוררת רצון ברור לראות עבודות נוספות של האמן, עם תחושה של גילוי קצה קרחון.

התערוכה מוצגת במסגרת "מנופים", פרויקט של גופי התרבות בירושלים, שאמור להחזיר לעיר משהו מהמעמד שהיה לה בתרבות הישראלית בעבר, משימה שנראית יותר ויותר סיזיפית, לנוכח ההקצנה הדתית-ימנית המהירה. יש משהו הרואי בניסיון ליצור ארשת של פתיחות, אך גם מידה לא מעטה של אבסורד. באופן פואטי, התערוכה של להמן, המוצגת בחלל המהוה של הגלריה בחוג לתקשורת צילומית במכללה, נראית כסוג שקט של פעולת התנגדות לרוחות הרעות המנשבות בחוץ.

העבודות המוצגות רובן משנות ה-70, קטנות, אפילו קטנות מאוד ביחס לתצלומים עכשוויים, שמידותיהם הולכות וגדלות, כאילו חשוב לאמנים לנצל כל אפשרות וכל הוזלה של טכנולוגיה לשם כך. מרבית העבודות בתערוכה עוסקות בהתבוננות באנשים וחלקן בתהייה על אובייקטים. אין בהן אירוניה וגם לא חיפוש אחר רגע "מכריע" או משעשע. אפשר לחשוב עליהן כגוף עבודות שהזמן, כמו עוד מצולם, שוהה בו, מתעכב ומעכב את הצופים.

אלה עבודות שאפשר לתארך אותן על סמך ניתוח סגנוני (כלומר, לא על סמך אובייקט זה או אחר בתצלום או הכרת המצולם) רק באופן נזיל מאוד. ללא ידיעת תאריכי הצילום, אפשר היה להניח בעיקר שהן צולמו אחרי גופי העבודה פורצי הדרך של אוגוסט סנדר הגרמני (1876-1964) ובמיוחד "אנשי המאה ה-20", הפרויקט שבו החל ב-1911 ופורסם ב-1929.

פני השטח

מהבחינה ההיסטורית, להמן, שנולד ב-1939 בתל אביב, ממשיך את המורשת המרכז-אירופית החזקה של הצילום הישראלי. בשנות ה-50 הוא היה שוליה של אלפרד ברנהיים, צלם יהודי שהיגר לארץ ב-1934 אחרי קריירה קצרה יחסית ומפוארת בגרמניה, שממנה הביא את הגישה של "האובייקטיביות החדשה" בצילום, דהיינו - התמקדות ביש, בפני השטח, ולא חיפוש אחר הנכחת המטאפיסי. בשנות ה-70 שימש להמן אסיסטנט של ריצ'רד אוודון, אבל בתערוכה הנוכחית קשה לאתר השפעות מקשר זה.

חלק ניכר מהעבודות לא הוצגו בארץ וחלקן לא הוצג כלל. אף שלהמן היה בתחנות רבות של הצילום הישראלי וצילם בין השאר בעבור מוסף "הארץ", "מוניטין" ו"כותרת ראשית" (נוסף על עבודות בתחומי האופנה, הארכיאולוגיה והאדריכלות), הוא לא נהפך לאמן מוכר. ב-15 השנים האחרונות עמד בראש המחלקה לתקשורת צילומית בהדסה, שנחשבת לאחת הטובות בתחום, אך כמו העומד בראשה, אף היא נעדרת הילה.

תצלומי הדמויות של להמן, במיוחד הסדרה "דמויות ירושלמיות" שצולמה בראשית שנות ה-70 ובה אנשים המזוהים ז'אנרית כמו "זוג יוצאי בוכרה, ירושלים", או "אופה ואשתו, פליטי הרובע היהודי, ירושלים", אך גם אברם סורמלו וטדי קולק, או סדרות תצלומי אמנים דוגמת רנה שיינפלד או יוסי שטרן, מעניינים בעיקר מבחינה היסטורית. הם יפים אבל דומים לדיוקנאות רבים מספור שבהם האמן משתדל לשכנע, את הצופים ואולי גם את עצמו, שהוא מבין את הדמות שמולו, שנוצר קשר שאינו רק קרום דק המכסה על תהום.

סדרה של אובייקטים שצולמו במצלמת נקב (מצלמה שמחקה בהקטנה את העיקרון האופטי של ה"קמרה אובסקורה" ולרוב נבנית לבד) היא לירית וכמעט באותה מידה אפית. ניכר שלהמן השתעשע עם סוריאליזם אך גם עם אמנות הרואית-טוטליטרית ועם פרסום שעה שצילם מגהץ, מכונית או ספר טלפונים פתוח (אובייקט שכבר כמעט יצא מהתודעה). תצלומים אלה מתקשרים למסורת הצילום המודרניסטי המרכז-אירופי, במיוחד הגרמני, ויש בהם הערצה לטקטיליות של חומרים, לעוצמה של קווי עיצוב נקיים וחדים עד סכנת פציעה.

חופש מוקפא וחולף

סדרת עבודות שצולמו בתחילת שנות ה-70 באירלנד עוסקת בדבר-מה שאבד, בסוג של ביטחון בסדרי עולם; אולי גם בעת שצולמו, הצלם והמצולמים אחזו בהם כמי שנאחזים בגלימת מה שחולף.

ב"משפחה, מערב אירלנד" מ-1972 יצאה משפחה שלמה - הורים, שלושה ילדים, סבתא וכלב - ונעמדה ליד ביתה כדי להצטלם בעבור הצלם האורח. אך אלה הן הנחה בלבד. ייתכן שהאשה המבוגרת היושבת באלכסון לקבוצה, על שרפרף קטן, אינה הסבתא, ואולי האשה הצעירה הניצבת ליד הגבר אינה רעייתו אלא בתו הבכורה, או שמדבר בקרבת דם רחוקה יותר?

הסדקים הדקים והחידתיים הללו במה שנראה כתמונה פשוטה הם מקור הכוח של העבודה. הבעות הפנים הן במנעד רחב של ריצוי האורח. הילד הקטן נראה כמי שנהנה מהמעמד המוזר, המופקע מחיי היום-יום, מההצגה שעושים המבוגרים. האשה על השרפרף שקועה בעולמה והבעת פניה היא יותר עווית שהתקבעה מאשר חיוך. יתר המצולמים נראים חשדניים ומתוחים, כמו תוהים מה טמון בבחירה לצלם דווקא אותם במה שנראה כחצר שכוחת אל.

התצלום "חוף הות, דבלין" מ-1971 מקסים באופן שבו הוא ממזג מה שנראה כבעבוע של חופש, ריקוד הנאה, עם רגע של מודעות מוחלטת וצלולה להיותו של המעמד מונצח ולכן, באופן פרדוקסלי, מוקפא וחולף. נראים בו שישה ילדים-נערים במה שנראה כבגדי תלבושת בית ספר, על העניבות והצווארונים המעומלנים שלהם, משחקים בחוף הים. מכנסיהם מקופלים מעל לברכיהם וכפות רגליהם מבוססות בחול ובמים בסצינה שמזכירה את ציורי הנערים בים של מקס ליברמן היהודי-הגרמני (1847-1935). ליברמן צייר פעמים רבות נערים עירומים ובגדיהם (דומים למדי לאלה שבתצלום של להמן) על החול. בסצינה המצולמת הלבוש מרמז על קוצרו ומוגבלותו של רגע השחרור שניתן לנערים.

המחשבה על מסעו של להמן באירלנד מתקשרת באופן אסוציאטיבי ל"יוליסס" ולמסע של לאופולד בלום, יציר דמיונו של ג'יימס גויס, ביום חול אחד בדבלין. המסע ב"רגיל", המסע ב"רגע" של אירלנד, נראה כמאפשר לצופים לעקוב אחר המחשבות והשיח הפנימי של להמן יותר מאשר אחרי מצולמיו.

מעורר מחשבה לגלות בדף התערוכה שהתצלומים הנוגים הללו צולמו בסיוע משרד התיירות האירי. להמן פנה אליו אחרי ביקור באירלנד במסגרת הפקת אופנה והם הוצגו כפרסום של משרד התיירות האירי בניו יורק ובלינקולן סנטר.

שתי הסדרות - תמונות מצלמת הנקב והתמונות מאירלנד - בולטות במיוחד בתערוכה המצוינת הזאת. שתיהן מעוררות עצב עמוק והכרה בכך שמבטים יכולים להיפגש, אבל המתבוננים נשארים זרים.

יורם להמן - "צילומים". אוצרות: שרה פילר, נועה בן-נון מלמד. הגלריה בחוג לתקשורת צילומית במכללת הדסה בירושלים (הנביאים 37). שעות פתיחה: יום ראשון עד חמישי, 10:00-18:00. עד 29.12



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו