בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

התערוכה "מחבואים" בניו יורק היא אירוע היסטורי

התערוכה החשובה הראשונה המתמקדת בהומוסקסואליות באמנות האמריקאית היתה יכולה להיות אמיצה יותר, אבל גם כך מעוררת תחושה של פריצת דרך

תגובות

"מחבואים: ייחוד ותשוקה בדיוקנאות אמריקאיים", תערוכה מוקפדת המוצגת בימים אלה במוזיאון ברוקלין בניו יורק, מתמקדת בדיוקנאות ובדיוקנאות עצמיים מהמאה ה-20 שציירו או שמצוירים בהם אמנים הומוסקסואלים, והיא שלמה פחות או יותר; כלומר שוב, כמעט שנה לאחר שהוצגה לראשונה בגלריית הדיוקנאות הלאומית בסמיתסוניאן בוושינגטון, נכלל בה "אש בבטני", קטע בן ארבע דקות מתוך וידיאו שביים ב-1986-1987 דייוויד וינארוביץ', שמת מאיידס ב-1992, והוא בן 37.

זמן קצר לאחר פתיחת התערוכה בגלריית הדיוקנאות הוסר ממנה במפתיע סרטו של וינארוביץ', שמארג התמונות שלו הוא מעין קינה זועמת בתמונות על הסבל האנושי. צילום תקריב קצר, המראה נמלים זוחלות בקדחתנות על גבי צלב פלסטיק קטן, הכעיס רפובליקאים בקונגרס, ואלה רמזו באיום שמימון הסמיתוסניאן עלול להיפגע. ג'יי ויין קלו, מנהל הסמיתסוניאן, שלכאורה הסכים שמן הראוי שאמנות לא תעליב איש, הסיר מיד את הסרטון מהתערוכה (נחמה פורתא אפשר למצוא בכך שלימים רמז שהוא מתחרט על פעולתו הנמהרת). הסרטון, וכן גרסה ארוכה יותר שמתוכה לקחו אותו מארגני התערוכה, הופץ באינטרנט, וסביר להניח שמספר האנשים שצפו בו גדול פי כמה ממספר המבקרים בתערוכה עצמה.

דבר נוסף שנבע מהתקרית הוא ש"מחבואים", שלא תוכננה להיות תערוכה נודדת, הורכבה מחדש והובאה לברוקלין, כמעט בצורתה המקורית (יצירות מושאלות ספורות לא היה אפשר לשאול שוב מאוספיהן המקוריים). היא תוצג שם עד 12 בפברואר 2012 ובמארס תנדוד למוזיאון טקומה לאמנות במדינת וושינגטון.

יש דברים מעוררי ביקורת בתערוכה, שאצרו ג'ונתן כץ, חוקר אמנות מאוניברסיטת באפלו, שלוחה של סטייט יוניבריסיטי בניו יורק, ודייוויד וורד, היסטוריון מגלריית הדיוקנאות הלאומית. היא מספקת סקירה כללית - ולאו דווקא מחקר מקיף - בנושא שבחרה, ונצמדת מדי לשמות מבוססים, מתומאס איקינס עד רוברט גובר. בתווך יש בה גם יצירות של מרסדן הרטלי, גרנט ווד, ג'ספר ג'ונס, אנדי וורהול, דייוויד הוקני, אגנס מרטין וקית הרינג.

אירוע היסטורי

למעט כמה מקרים יוצאי דופן, אין כמעט בתערוכה יצירות מהעשור האחרון, תקופה שבה המשיכה לפרוח אמנות של אמנים הומוסקסואלים, ובייחוד של אמניות לסביות; והעבודות הכלולות בתערוכה נראות במקרים רבים מתונות ומנומסות, אף שיש בנמצא חומרים חזקים יותר. האמן המודרניסטי האמריקאי צ'רלס דמות (1883-1935) צייר אקוורלים מלאי חיים של מלחים רוקדים, ואחד מהם מוצג בתערוכה, אבל הוא גם צייר מלחים שעוסקים בפעילויות ארוטיות מפורשות יותר. בחייו הרגיש דמות מחויב להסתיר מעין הציבור כמעט את כל תמונות המלחים שלו; עתה, יותר מ-75 שנה לאחר מותו, נדמה שהגיע הזמן להציג במוזיאונים את עבודותיו הנועזות יותר.

ועם זאת, התערוכה היא אירוע היסטורי. זו התערוכה המוזיאלית החשובה הראשונה המתמקדת בהומוסקסואליות והמתחקה אחר כמה מהדרכים שבהן תשוקה חד-מינית (וכן תפישה לא קונוונציונלית של גבריות ונשיות באופן כללי) מוצאת לה ביטוי באמנות האמריקאית המודרנית המוקדמת, המודרנית והפוסט-מודרנית, כפי שמתגלה בעיקר בציורי דיוקנאות. התערוכה אינה פרי עבודתו של מוזיאון פרטי גדול בעל שפע של משאבים, אלא דווקא של מוסד לאומי, שתחומי פעילותו במתכונת של גלריית דיוקנאות צרים יחסית ושמרניים באופן נחרץ. כרבים מהאירועים הראשונים מסוגם, יש תחושה שהתערוכה מקדימה את זמנה ובה בעת שהיא מיושנת.

גבר לבן בשכונה שחורה

במאמר שמתפרסם בקטלוג מבהיר כץ שמצעד השמות המוכרים בתערוכה הוא החלטה מכוונת. "לא שמנו לנו למטרה לערער על רשימת האמנים האמריקאים החשובים, אלא להדגיש את הדרכים שבהן מצאה המיניות שלהם ביטוי בעבודתם, דרכים שמתקבלות ללא עוררין כשמדובר באמנים סטרייטים", הוא כותב. במלים אחרות, הרשימה הזאת ממילא מלאה באנשים - ומעוצבת בידיהם של אנשים - שאינם מתיישרים על פי התבנית ההטרוסקסואלית. התערוכה מנסה לבחון את הישגיהם, שכבר זכו להכרה, מבעד לעדשת המיניות שאינה סטרייטית, ובתוך כך גם לספר כמה מסיפוריהם.

וזו תערוכה שרבים בה הסיפורים; העבודות מנותחות בדקדקנות, סיפורי החיים משורטטים וחוגים שונים של חברים מצוינים בתוויות מלאות מידע. בדיוקן העצמי הגברי והמסוגנן של רומיין ברוקס, מ-1923; בתצלום של ברניס אבוט מ-1927 שנראית בו הסופרת ג'נט פלאנר בצילינדר לבן ובשתי מסיכות, אחת לבנה ואחת שחורה; ובתצלום אחר של אבוט מאותה שנה, ובו נראית בטי פרסונס, שכעבור שנים היתה לאספנית של אמנות אקספרסיוניסטית מופשטת, בארשת רצינית - בכל אלה אנחנו רואים תיאורים מלאי חיים של מה שמכנה אחת התוויות "חברה לסבית אליטיסטית של גולים", ששיגשגה בפאריס בתקופה שבין שתי מלחמות העולם.

בדיוקן המלאכי האנדרוגיני שבו ציירה פלורין שטטהיימר את מרסל דושאן כפי שהצטלם אצל מאן ריי בשמלה בדמות רוז סלאווי, אנחנו רואים ידידות המוצאת את ביטויה בסלון הניו-יורקי של שטטהיימר ואחיותיה - "מרחב שבו המיניות נותרה נזילה, רב-משמעית ושתוקה במידה רבה, ועם זאת היה לה מקום מרכזי בתפקידים החברתיים", כפי שנאמר בתווית המוצמדת לדיוקן.

המתחים הכרוכים בהוויה הומוסקסואלית בחברה סטרייטית מרומזים בעבודות כגון "ארנולד מגיע לפרקו" של גרנט ווד מ-1930, דיוקן של צעיר מהורהר על רקע נוף שומם, ששני גברים עירומים משתעשעים בו במרחק. פה ושם יש גם הצהרות גלויות ואמיצות, כגון זוגות הגברים העדינים שבתוך הקהל שרובו עירום בציור היסטורי מאוחר של פול קדמוס, "הדברים שאני מאמין בהם", מ-1947-1948.

כמה עבודות הן יצירות תקופתיות מרתקות, ובהן תמונת הדיוקן מאת ברוקס מ-1936 של הצלם קרל ון וכטן, גבר לבן נשוי, ידוע בתפקיד שמילא ביצירת הרנסנס של הארלם, איש שגם נהג לבקר בחלקה הצפוני של העיר ולהיפגש עם גברים שחורים צעירים. זו אולי הסיבה לכך שברוקס שתלה חמישה ראשים שחורים וחשוכים במסעד הגב של הכורסה הגבוהה שוון וכטן יושב בה.

יצירות אחרות הן אבני פינה של המודרניזם האמריקאי, ובהן "ציור מס' 47, ברלין" של הרטלי מ-1914-1915, הפשטה מטרידה של אותות, סמלים וקסדה עטורת נוצות שבעזרתה הנציח האמן את אהוב חייו - קצין גרמני צעיר שנהרג בחודשים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה.

ממהומות סטונוול ועד עידן האיידס

התערוכה ממשיכה ונוגעת באבנים רבות, גם אם אינה הופכת אותן על פיהן. עבודות של ג'ונס, וורהול ורוברט ראושנברג מייצגות סטייה מובהקת מאווירת המאצ'ואיזם של האקספרסיוניזם המופשט, ובה בעת שמירה על האזכורים המוצפנים לקשרים חד-מיניים ששלטו בדורות המוקדמים.

הגוונים האפורים ומצב הרוח המבולבל בציורו של ג'ונס מ-1961, "לזכר הרגשות שלי - פרנק אוהרה", שבו מזלג וכפית מיטלטלים מחוט במטאפורה לחיי משפחה לא תקינים, בלתי מתפקדים, מנציחים את מערכת היחסים שלו עם ראושנברג. שם הציור לקוחה משיר מאת אוהרה, המופיע בסמוך בעירום בדיוקן בגודל טבעי מאת לארי ריוורס, ובבגדיו בדיוקן מאת אליס ניל, שבו הוא נראה בפרופיל על רקע שפע של פרחי לילך סגולים.

ההתייחסויות למיניות מחודדות יותר במקרים רבים בשליש האחרון של התערוכה, שם מרבית העבודות לקוחות מהעידן שלאחר מהומות סטונוול ב-1969, והצילום הוא האמצעי האמנותי השליט בפרק הזה. הדבר ניכר בעבודותיהם של אמנים מבוגרים יותר כגון לוקאס סמארס, הנראה בתנוחה מפתה בפיאה בלונדינית ב-18 מתצלומי הפולרואיד העצמיים שלו מ-1970-1971. בין העבודות של אמנים צעירים יותר, תצלום של רוברט מפלתורפ מ-1979, "בריאן רידלי ולייל היטר", מציג שני גברים בתלבושות עור שחורות ובשלשלאות בחדר מגורים מלא עתיקות.

אבל אפילו כאן התערוכה מחמיצה את האמירה הנוקבת ומטשטשת את ההיסטוריה: היא נמנעת מלהציג את התמונות המפורשות יותר מבחינה מינית של מפלתורפ, שמילאו תפקיד כה בולט בפתיחת מלחמת התרבויות של תחילת שנות ה-90. פיטר הוג'אר מתעד את האצילות העוקצנית והאקסטרווגנטית של אתיל אייקלברגר בלבוש נשים, אבל גם את האנדרוגיניות המאופקת יותר של סוזן זונטג המהורהרת, תמונה המתאימה יותר ברוחה לתצלום של בטי פרסונס מאת אבוט. תמונותיה של קתרין אופי, של נשים המזוהות כגברים, מרעננות במרדנותן.

צל הרפאים של האיידס והשפעותיה הפוליטיות של מחלה זו בולטים בסרטו של וינארוביץ', וניכרים ביתר שאת בתצלומו מ-1990, "ללא כותרת (פנים בעפר)", שבו נראים פניו קבורים כמעט לחלוטין באדמה. התצלום נעשה שלוש שנים לאחר שהוג'אר, שידידותו היתה לווינארוביץ' בבחינת גאולה, מת מאיידס, וכמה חודשים לפני שנודע לו שהוא עצמו נושא את נגיף האיידס. התצלום מציג אותו, כפי שנאמר בתווית, "נעלם בשלווה אל תוך הנוף האמריקאי, ובה בעת נחנק ממנו באלימות".

כשמגיעים לנקודה הזאת ב"מחבואים" ומסתכלים לאחור, על המספר העצום של היצירות המוצגות בה ועל ההיסטוריה החברתית שהיא סוקרת, ועל החיים והדמויות שהוצגו במיקוד מחודד, יש נטייה לסלוח על המגרעות וההשמטות בתערוכה ועל האווירה הכללית הזהירה שלה. אחרי ככלות הכל, לא קל לחולל שינוי מהפכני בתפישות מקובלות. זו התחלה חשובה, שהתגובה ההולמת ביותר אליה היא פשוט: "לא רע. עכשיו עוד, עוד, עוד". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו