בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקור סטודיו אצל רעיה ברוקנטל

במשך שנים היא הכינה יציקות בטון במטבח הביתי. היום רעיה ברוקנטל עברה לרישום ושוכרת סטודיו ליד התחנה המרכזית בת"א בתקווה למצוא אינטימיות

14תגובות

הסטודיו של רעיה ברוקנטל הוא חדרון קטן על גג ענק בדרום-מזרח תל אביב. היא עברה אליו מתוך רצון לחקור את האינטימיות באמצעות הרישום. כשהיא מדברת על המקום היא משתמשת במונחים שעלולים להישמע קצת קרים ואפורים אך זה רק משום שדווקא סדר ושגרה הם המאפשרים ליצירה שלה להעמיק.

הבניין שנבנה במקור לתעשייה זעירה שופץ בינתיים, והוא שוכן בקרבת התחנה המרכזית ורכבת ההגנה. החזית וחדר המדרגות הצר אינם מסגירים את שטחו הגדול של המבנה, הנגלה רק כשיוצאים אל הגג הגדול. על הגג יש כמה מבנים שנוספו כנראה בשלב מאוחר, והם מאוישים על ידי אמנים החולקים מטבח משותף. מי שמכיר את עבודתה של ברוקנטל, 35, הכוללת רישומים אך גם מיצבים פיסוליים גדולים והפקות וידיאו מורכבות, יתהה על קוטנו היחסי של חלל העבודה.

אל הסטודיו, הנראה כמו מחסן עם תקרת עץ, היא עברה לפני כשלוש שנים לאחר שעבדה במשך שנים בדירה שבה התגוררה. "הייתי עושה יציקות ענק במטבח הביתי, החיים היו בסטודיו והסטודיו היה בחיים". הקש ששבר את גב הגמל במקרה של ברוקנטל היה באחד הפרוייקטים המשותפים שיצרה עם האמנית מאיה ז"ק, שכלל יציקות גדולות בבטון. "היה ברור שלא ניתן עוד לעבוד בבית. התחלתי לחפש סטודיו". אל המקום הזה היא הגיעה דרך הציירת נטע הררי, שכבר שכרה חלל במקום.

אבל בשלב מסוים הרגישה ברוקנטל שמיצתה את תחום היציקות, שבו עסקה מאז סיום לימודיה בבצלאל בשנת 2000, בהפקות גדולות שעשתה באופן עצמאי או בשיתוף עם ז"ק. "הרגשתי שזה לא מספיק והחלטתי שאני חייבת לחזור לאינטימיות של הרישום. לבנות תהליך חדש שיבנה גם אותי", היא מסבירה. בשונה ממה שאפשר להניח, העבודה בבית לדבריה אינה אינטימית כלל, כי הכל מתערבב. "ככל שעברו השנים הדברים שעשיתי היו צריכים יותר מקום להגדרה ובנייה. הטוטאליות של העבודה בבית לא בהכרח פיתחה אותי". היא מהרהרת רגע ומוסיפה: "אבל כל דבר מתאים לגיל, לתקופה ולאמביציות המסוימות".

כשבאה לראות לראשונה את הסטודיו - היה זה הגג שקסם לה. על יציקות וחומרים רעילים היא יכולה לעבוד כעת בחוץ, ולפעמים, בקיץ, היא מוציאה שולחן ועושה את כל עבודתה שם. "המרחב הזה, שמאפשר לחשוב, הוא הדבר הייחודי במקום". האזור מתאים לה ככפפה ליד גם מסיבות טכניות: בסמוך אליה נמצא יוצק האלומיניום שאיתו היא עובדת, ויש בסביבה הקרובה מלאי של חומרים, נגריות וספקים.

עניין חשוב נוסף הוא מגוריה העכשוויים בירושלים, שאליה עברה עם בן זוגה ובנם מתל אביב, בה גדלה והתגוררה. הקירבה של הסטודיו לתחנה המרכזית ולמוניות השירות נוחה לה מאוד מבחינה זו. "אין לי את ההתבחבשות הזו בתוך העיר, אני מגיעה מדלת לדלת", היא אומרת.

על אף הסביבה הסואנת, היא לא חווה פה הסחות דעת יוצאות דופן, "לא מהסביבה ולא מענייני הבית". כדי שדעתה לא תוסח היא גם נמנעת מהכנסת מחשב. והיא אפילו לא מנסה להפוך את המקום לביתי - אין בו ספה או כורסה, אלא רק שולחן וכיסא. "היום אני רואה עד כמה אני צריכה להיות מאורגנת ומסודרת - ושהאמנות שלי תהיה עיסוק ולא משהו טוטאלי. הסטודיו מאפשר לי התמקדות מצד אחד, ומצד שני אני באה הנה פחות מאז המעבר לירושלים. אבל כשאני מגיעה - אני יודעת יותר למה באתי. אני מצליחה לפתח דברים ולעמוד במטלות שהצבתי לעצמי".

זה נשמע קצת קר, אני מעירה. "קר זה בסדר, כי החום קיים, הדברים קיימים ואני כבר שם בתוכם. אך ישנה חלוקה פנימית שאני חייבת לעשות בין כל הרצונות, בין ההנאות לדברים הפחות נעימים בחיים, הרי יש כל כך הרבה דברים שצריך לעשות. ואני נהנית מכך שאלה הן המטלות שלי. האמנות".

על שולחן הרישום שלה משאירה ברוקנטל פתקים שעליהם היא כותבת רעיונות, משרבטת רישומים או עושה סקיצות לעבודות. המעבר לסטודיו הנוכחי איפשר לה להתפנות לחקר האינטימיות שלה עם הרישום - תהליך מורכב לדבריה, הכולל בדיקה של דימויים, הרחבה של דימויים וניסיון ליצור שפה משלה. העבודות שיצרה הן באופן טבעי בפורמטים קטנים הרבה יותר יותר מבעבר.

עוד פזורים על שולחנה אינספור רפרנטים שהיא אוספת, פריימים שהיא לוקחת בעיקר מסרטים אבל גם מהאינטרנט ומהעיתונות היומית. "אני מלמדת ארט בסם שפיגל ולצורך השיעורים יצא לי לבודד פריימים מסרטים כדי להראות להם דברים. זה תמיד מביא לי את הגירוי לרישום או לשימושים אחרים". על השולחן מבצבץ דיוקנה של אולגה, האשה עם הזקן מהסרט המיתולוגי "Freaks", ושל טוד בראונינג משנות ה-30, שנכנסה זה עתה לסדרת דיוקנאות שרושמת ברוקנטל.

הסדרה, שהחלה ברישומי רבנים, התגלגלה בהמשך לחוזרים בתשובה כמו אורי זוהר ואריאל זילבר, המסמלים בעיניה מצב היברידי של בין לבין, שבו שיער הפנים חושף תהליך פנימי של השתנות. משם היא הלכה לרשום את דיוקנה של דניאלה וייס, שבו דווקא סממן השיער מוחבא ומוצנע. "חששתי לרשום אותה, כי לא נגעתי הרבה בדמויות ימניות, זה סיקרן אותי והלחיץ אותי. המבט שלה שנראה גם זדוני וגם מגמתי ריתק אותי".

מתבקש לשמוע בשלב זה את עמדתה של ברוקנטל על המחלוקת סביב שירת הנשים, גם על רקע היכרותה עם עולם הדת. "אני מגיעה מעולם הלכתי ואני לא מנפנפת בו. הנקודה המעניינת היא שכל הזמן מתייחסים לגברים השומעים אבל לא מתייחסים כלל לנשים השרות. לגבי הנשים הדתיות, יש בהן כאלה שעושות את ההחלטה ומוצאות לעצמן מסגרות, כמו שאני עשיתי את ההחלטה. אני לא מצנזרת את הדברים שלי על אף שאני יודעת שלפעמים תהיינה בעיות הלכתיות. אני מצד אחד לא משנה את הדת אך עם זאת לא רוצה לצנזר דברים".

הסטודיו כולו מלא במדפים ובחפצים המשמשים את ברוקנטל בעבודתה, והיא טוענת שכרגע המצב טוב, מאחר שכבר הצליחה לזרוק הרבה דברים שהצטברו. מימין לכניסה ניצב מדף עליו מונחות כ-20 קלטות וידיאו, מתוך אוסף של מאות שהיה לה ולבן זוגה. סמוך אליהם מונחים שני סרטי סלילים ובהם ג'קי קנדי נואם, שאותם מצאה בשוק הפשפשים וביום מן הימים היא מתכננת להוציא מהם סטילס בעזרת המקרנה בביתה. על הרצפה תחתם מונחת מזוודת עץ ישנה ויפה שבתוכה צבעי שמן ישנים שהוריש לה במיוחד סבה, אשר היה בין השאר צייר חובב. למזוודה זו הוא הוסיף גם סדרת ספרי אמנות ישנים שאסף.

בקופסת זכוכית מונח כריך נקניק שעשתה מיציקות לטקס, במסגרת סדרת עבודות הקרויה "Kosher Style", בהן היא בודקת את המתח בין צורה ומהות. דוגמא נוספת היא שתי יציקות אלומיניום שעשתה לפחיות השימורים הידועות "קמבפל סופ" ששימשו את וורהול, כאשר היא מדגישה את הסימן המוטבע עליהם ומאשר את כשרותם. על המדפים בצדו השני של הסטודיו מאוחסנים החומרים בהם היא משתמשת, בהם אלג'ינט - חומר ליציקות של רופאי שיניים אותם היא לוקחת מאמה רופאת השיניים - ואובייקטים ששימשו אותה בהפקות ארט שעשתה לקולנוע. *

כשנוגעים בחומר חושבים אחרת

* מיקום: רחוב לבנדה בת"א

* זמן: שלוש שנים וחצי

* גודל 35 מ"ר

"אני באה הנה ליום עבודה ארוך. זה נוח לי. כללית, נראה לי נכון להגיע ליום עבודה, שמאפשר לי התרגלות, הסתגלות, עבודה. בזמן ארוך יש משקל לעבודה נטו, יש תחושת הספק וזמן לחשיבה כשיש טווח גדול של שעות. חשיבה היא לא רק בראש, לצורך קידום הרעיון, אפשר להגיע גם לחשיבה פלסטית בתוך הטריטוריה של העבודה. רעיונות צצים לי בכל מקום, גם בבית, אך הניסוח החזותי והמימוש שלהם חייב להיות במקום העבודה, במגע של החומרים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו