בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לא סומך על החושים

עירום, צרחות ונפילות על הישבן. התערוכה החדשה בניו מיוזיאום בניו יורק, הסוקרת את הקריירה של האמן קארסטן הולר, מציעה למבקרים חוויה יוצאת דופן

4תגובות

ניו יורק טיימס

בשנים האחרונות התחילו מוזיאונים לשים דגש רב יותר על קונצפט שהם מכנים "חוויית המבקר". אבל רק מעטים ניסו לתת לקונצפט הזה הגדרה נרחבת, או גופנית, כמו הניו מיוזיאום בניו יורק שבו מוצגת תערוכה הסוקרת את הקריירה של האמן יליד בלגיה קארסטן הולר (עד 15 בינואר).

תפריט מרוכז מאוד של החוויות הצפויות לצופים - אחרי שהם חותמים על כתב ויתור משפטי וזונחים את כללי הטקס הקונבנציונליים של ביקור במוזיאון - ייראה בערך כך: אתם תשוטטו במוזיאון ותראו את העולם הפוך ומסובב. תטוסו למטה מגובה שתי קומות בתוך צינור מתכת ופלסטיק, גלויים לעין כל, וכמעט בטוח שתצחקו. תבלעו גלולה לבנה לא מזוהה, או חופן גלולות, אם תרצו בכך. תשאפו חומר דמוי אמפטמין שאמור לעורר רגשות אהבה. תרגישו שהאף שלכם מתארך. תרגישו שהקירות נעים סביבכם. תרגישו שאתם נתקלים בעץ במהירות רבה, ישר לפנים. ואם תרצו באמת להוכיח את מסירותכם לאמנות, תסירו את כל הבגדים ותשכבו לצד ידידים או זרים במכל למניעת תחושות בתוך מים מלוחים מאוד, מחוממים לטמפרטורת עור הגוף.

אי-פי

הולר, בן 49, החל את חייו המקצועיים כמדען, ואולי לכן מרבים לכנות אותו ד"ר מורו (מדען מספר המדע הבדיוני של ה"ג ולס, "האי של ד"ר מורו"), ובמידה מסוימת בצדק. אחרי הכל, הוא עיצב פעם מלכודות מצחיקות ומרושעות לילדים בנוסח ג'ונתן סוויפט (הפשוטה שבהן היתה כבל חשמלי חי לכאורה, מונח על הרצפה וסביבו סוכריות).

בפגישה עמו הוא משוטט במוזיאון שבלואר איסט סייד ומנסה בנימוס שלא להפריע לעובדי ההקמה המתקינים את היצירות שלו. במפתיע, הוא אינו מתאים לתיאור "שטני". הולר דק הגזרה והמקריח היה יכול בקלות להיחשב לאנטומולוג חקלאי, כפי שהיה פעם.

המתקנים והסביבות שהולר הגה מאז החל לעסוק באמנות לפני 18 שנה (הוא מעדיף לראות בהם לא חפצי אמנות אלא "מכונות בלבול") דורשים משאבים רבים הרבה יותר של תכנון וכסף מאשר ציוד המעבדה הקונבנציונלי. באותו בוקר בקומה הרביעית של המוזיאון, איש ובידו מסור מתכת משלים את החלק העליון של יצירה שנהפכה לאחד מסימני ההיכר של הולר: מגלשת מתכת צינורית ספירלית למבוגרים. כדי להתקין אותה היה צורך לנסר חורים גדולים בבטון ובפלדה של הקומות השלישית והרביעית במוזיאון.

כפי שעשו מבקרים אמיצים, כשהותקנה גרסה מורכבת יותר של המגלשה באולם הטורבינות בטייט מודרן בלונדון ב-2006 וב-2007, המבקרים במוזיאון החדש ייקחו כרית שטוחה מבד, יישבו עליה ויצללו אל תוך הצינור. כעבור כמה רגעים הם ייפלטו בקצה השני, בקומה השנייה. הבעותיהם ותנוחות גופם המעוקמות בזמן הנפילה יהיו גלויות לעין כל מבעד לחלונות המגלשה.

אי-פי

"אפשר לראות את הטירוף על הפנים שלהם, להרף עין, ואז - פוף - הם נעלמים", אומר הולר בחיוך. "יש משהו מוזר מאוד במגלשות; זו דרך יעילה מאוד לעבור ממקום למקום, אבל זו גם מין נפילה כמעט בלי שליטה. זה טירוף מסוג מסוים מאוד, לגלוש במגלשה".

עבודותיו של הולר נועדו להניב טירוף כללי: מודעות מטרידה, מנוגדת לתנועת הנאורות, לכך שלמרות הוודאויות שהשיג המדע ב-300-400 השנים האחרונות, בני האדם עדיין יודעים מעט יחסית על העולם סביבם ואפילו אינם יכולים לבטוח בחושים שלהם. מצב כזה אמנם עשוי להיות מטריד, אך הולר רואה בו מצב "פורה באמת", אמצעי אקזיסטנציאליסטי להשתחרר מכבלי הדטרמניזם ולראות בחוויה האנושית, ולו לזמן קצר, אמנות שאפשר לעצב אותה ולשחק בה.

"העבודות שלי הן בהחלט לא מדע, אבל אולי הן גם לא אמנות; הן משהו בין השניים, דבר שלישי", אומר הולר, שגדל להורים גרמנים בבריסל ובשנים האחרונות מתגורר ועובד בסטוקהולם.

אחת העבודות, "אפקט פינוקיו" שמה, יוצרת במוח תחושה שקרית שהאף גדל: אתה מחזיק באף באצבעות ומניח מתקן רוטט קטן על אחת הזרועות. בעבודה אחרת, בעזרת צג וידיאו קטן הניצב לפני כל עין, נוצרת תחושה של הליכה ביער, אלא שבשלב מסוים העיניים נפרדות לכיוונים שונים מסביב לעץ. "ראיתי אנשים נופלים לאחור בכיסא שלהם כשזה קורה", אומר הולר, ומוסיף, "אני מקווה שהכל יהיה בסדר".

זוג עיניות מנסרה הנכרכות סביב הראש, שהמבקרים יכולים להשתמש בהן בזמן הביקור בתערוכה ואף לקחת אתם הביתה לכמה ימים, הופכות את העולם מלמעלה למטה ומחליפות ימין ושמאל, אפקט מפחיד יותר משהוא נשמע (ניסיתי: הרכבתי את העיניות, ניסיתי לעשות צעד אחד ונאלצתי להיאחז בשולחן כדי שלא ליפול. הולר הרגיע אותי, "השעה הראשונה היא הקשה ביותר, אחר כך זה משתפר בהרבה").

הולר מצדו נראה שמח על שקיבל מקום חדש לערוך בו ניסויים, ועיר חדשה מלאה אנשים שישמחו לשמש לו שפני ניסויים. "כל אדם שייכנס לתערוכה יהיה כמו פילם שנחשף לשמש ואז מתגלית התמונה", הוא אומר. "אני מנסה לייצר את התנאים לפיתוח. אבל אין לי מושג איזו תמונה תופיע".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו