בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

די לכיבוש התודעה: על התערוכה "פופוגנדה"

יניב יהודה אייגר אצר תערוכה שנונה, פרובוקטיבית וחתרנית, הממחישה את השימוש לרעה בטכנולוגיה לצרכים לאומניים ומסחריים

23תגובות

הפרק האחרון בספר "טכנופולין - כניעתה של התרבות לטכנולוגיה" (ניל פוסטמן, 2003) מוקדש ל"לוחם ההתנגדות האוהב". הוא זה שמסרב לקבל את הטכנולוגיה, "ממבחני איי-קיו דרך מכוניות ועד למכשיר הטלוויזיה ולמחשב", כחלק מהסדר הטבעי של הדברים, ואינו מאמין שהטכנולוגיה היא שיטת מחשבה או סט ערכים. לוחם ההתנגדות האוהב יודע שטכנולוגיה היא תוצר של הקשר כלכלי ופוליטי ולכן יצרנית של סדר יום ופילוסופיה המחייבים שאט נפש וביקורת. "לוחם ההתנגדות שומר על מרחק אפיסטמולוגי ופסיכולוגי מכל טכנולוגיה, כך שתיראה מעט זרה, לעולם לא בלתי-נמנעת, לעולם לא טבעית", כותב פוסטמן.

ברוח זו יש לצפות בתערוכה "פופוגנדה" באוצרות יניב יהודה אייגר. אייגר אינו מתנגד לטכנולוגיה כניו-אייג'יסט חובב שיבה למקורות. להיפך - הוא אחד המשתמשים הכבדים בה, למשל בפלטפורמה הייחודית שיצר באתר וואלה, "1024" - הגלריה המקוונת הראשונה והיחידה בישראל, שהציגה כ-15 תערוכות, בין השאר של איתן מור, צאלה כץ, גיא קרידן ואבי פיטשון. את האוצרות שלו אפשר לתפוש כפעולת התנגדות משום שהיא מבוססת על הזרות, על ציר המרחק מהדבר שהוא מכנה "כיבוש התודעה"; מרחק המזמין לראותו, מרחק שהוא חיץ המאפשר מאבק לחירות. זה דיבור מבחוץ, המאבחן את המציאות כ"מולטי-ערוצית, רב-עריצית, צינית ואינטנסיבית, במרחב המורכב מסך כל מסכי הפלזמה, הבטון ועשן המלחמות והרטוריקה", כדבריו.

כשהוא אינו מבדיל בין הלאומני למסחרי אלא להיפך - עוסק בהם כמותכים זה לזה, משרתים זה את זה, מתאר אייגר את המרחב כ"מופקר ומופקע עד כדי פקיעה לטובת סמלילים מסחריים וסמלי לאום, סיסמאות צעקניות, סלוגנים פתייניים", עמוס ברעשי רקע ומטח מסרים בלתי-פוסק של שני הגורמים, הפוליטי והמסחרי, המגויסים בצוותא למטרת "לישת ההכרה בכל האמצעים".

התוצאה היא תערוכה עזת-מבע, מפמפמת מסרים בפני עצמה, המדגימה באופן משכנע את האופן שבו הטכנולוגיה, דווקא בשל זמינותה, היא האמצעי האולטימטיבי לשטיפת מוח, לחלישה, ובמובן זה היא ההיפך מפלורליסטית ומשוות-הזדמנויות.

בתערוכת החלל הראשונה שלו כאוצר מפגיז אייגר את הצופה בעבודות שברובן הן הערות שנונות, פרובוקטיביות, חתרניות, דלות-חומר, פאנזיניות או קליפיות על שימושיו לרעה של השעתוק הטכני והאופן שבו הוא משרתם של שני האדונים שלעיל, הבידורי והתעמולתי, הלא הם הפופ והפרופגנדה.

מהיר מדי להתבוננות

אחת העבודות המצוינות היא הקולאז' של קבוצת תאטרון "אורתו-דה", מתוך המופע "מטארבין", שכלל דמויות של יצחק רבין עם מטרות על הגב ביפו; מעין רבין יורד במדרגות, מבריק בפשטות השכפול של דמות המנהיג, ונהפך ל"עירום" האלגורי, ההשראתי המסורתי של האמנות.

עבודה משעשעת באופן דומה היא "דיין" של רפי בלבירסקי, המכפיל את שני חצאי דיוקנו של משה דיין, כך שלא רק נוצרות פנים סימטריות, כלומר, מעוותות, אלא גם נעלמת רטיית העין, ודיין מוצג כשהוא רואה בשתי עיניו. משני צדדיו מופיע פעמיים הלוגו של רשות השידור כספירלה פסיכדלית, כשתי עיניים חיות-מתות נוספות. ואילו בעבודה "בוא הביתה או אפקט האקונומיקה" הופכים איציק לייש ועירית גרטי דווקא את אהוד ברק לבעל עין אחת בלבד, קיקלופ.

אייגר עצמו, תחת השם "מוזיאון החמאה והברתולין", מציג וידיאו המבוסס על הרצת דימויים חסרי קשר בקצב אש, מהיר מכדי אפשרות התבוננות. רונלד רייגן, צ'יפס, נשר, מצלמה, דוד לוי, שפן - מפוצצים את הרשתית, מוסרים את עצמם היישר ללא-מודע, תוקפניים, מהפנטים, יוצרים רק אפשרות אחת של התבוננות בהם: האפשרות הצרכנית המנוטרלת מהיגיון, חסרת הישע.

עבודת וידיאו נוספת של אייגר, הופכית במובן מסוים, היא מעין התפוצצות בהילוך אטי של מקטע עשן מתפזר בקריסת מגדל התאומים השני. מאחר שזה מוצג במהופך, הבניין (לא) עומד על ראשו, קורס כלפי מעלה. העבודה אטית, מופשטת, לירית, מתקבלת כביצוע וידיאו לציור של טרנר, אך גם היא עוסקת בטחינת עולם דימויי התקשורת עד דק, מתחת לעור ולתוך קנה הנשימה ממש.

נוגה דוידסון מציגה את "צחוקים רצח" מ-2009, וידיאו אפקטיבי, מעין קליפ המורכב מקטעי יוטיוב שהעלו לרשת חיילי צה"ל הרוקדים כתיעוד עצמי שלוקח את הבאסה בסבבה. הצטברות הקטעים מחוללת צבא רוקד, מלהיב, אקסטטי, זחוח ומורעל בו בזמן באופן מעורר אימה, מה שמתפקד כעדות לא פחות חזקה מתיעודי "בצלם" על מעשיהם בעתות אי-ריקוד.

עשו לנו לייק לקבלת כל הכתבות המעניינות של גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

עוד עבודה מעולה, דווקא שקטה ונוגעת ללב בעיצומה של מהומת התערוכה, היא "התחלה" של גיא קרידן, תצלום של סוס דוהר בחושך. הוא קטן ומגורען, בעל איכות של חד-קרן אך גם כמעט כמו שקית ניילון מתעופפת בלב כלום, מנוטרל מפראיותו, עוצמתו, מפאתוס ומליבידינליות, דהרתו בלב ריק מתקבלת כחוסר אונים מסויט של דריכה במקום.

עבודה חזקה נוספת של קרידן היא "Single Figures", קולאז' המחבר בין צילום תיעודי של גל גופות במחנה ריכוז, כשאדם אחד מובחן בתוך הערימה, פיו פעור, קרוע בצעקה, לבין צילום פרסומת שבו נראה מחנה נופש יפהפה; חושות מפוארות על קו החוף מתחת לדקלים עמוסי פרי ולשמים צחורים. הקולאז', ברוח הפילוסוף ג'ורג'ו אגמבן, מדגים ויזואלית את המחנה כפרדיגמה של המודרניות, שבה גם אתר ההשמדה וגם אתר הנופש הם תצורות של דוגמה שמומשה בגוף. האחת מייצרת פוליטיקת מוות והשנייה פוליטיקה של איכות חיים סינתטית, מרחב מדומיין של אי-חוק, שהוא פנטסיה צרכנית על No man's land בתולי.

מעין וענבל שטראוס מציגות תצלום שבהקשר התערוכה מתקבל כגרסת 2011 של "העיניים של המדינה" של מיכל נאמן. שלט "Reality" ניצב על תלולית עפר, מתייחס גם לסוגה וגם למציאות, גם קונקרטי וגם מפרסם דבר מה.

אסף שחם מציג את "American Dream", חמישה תצלומי מונומנטים שנמתחו לאורך מעבר למידה, כך שהם נהפכים למיני גרסאות על מגדלי בבל עכשוויים.

על גבול הפשטנות

יתרונה הגדול של התערוכה, שהיא מצליחה להדגים היטב את הייאוש של הרוח החופשייה, השובבה, הלעגנית, החפה מממלכתיות, הסולדת משקר, מהמשטר הכפול, המשולב, של הלאומני והמסחרי. אייגר הצליח לפרוש קווים פואטיים לדמותו של חוסר המוצא הזועם. דווקא משום הישענותה היתרה על טכנולוגיה מצליחה התערוכה לסמן באופק שלה, ולו מעט, את צורת החירות המיוחלת, את תורת הביצועים הסרבניים.

חולשתה היחסית היא שחלק מהעבודות לוקות בצעקנות שעל גבול הפשטנות, דבר המגביר את האיכות הנערית שממילא קיימת במידה מסוימת בתערוכה. הזיהוי המיידי שלהן ככועסות מתברר גם כשורה התחתונה, כיסוד השתלטני הגורף לתוכו עיסוקי משנה כגון פורמט, אמצעים אמנותיים, תהליך עבודה, סגנון ואחרים. חלק מהעבודות נצרכות בקלות ובמהירות כמוצר שיווקי, "במחי עפעוף תוך כדי הזפזופ", כלשון האוצר. בחתירתו למטרה מהל אייגר עבודות מצוינות עם וולגריות ופשטניות, פוסטריות באופיין, המחלישות מעט את האחרות. בהיותה בעצם מיצב ויזואלי, קולני, רב-ערוצי ענק בפני עצמו, התערוכה מתקבלת כתזזיזית ועצבנית, חסרת חמלה ובייחוד הצהרתית באופיה.

"פופוגנדה". אוצר יניב יהודה אייגר. הגלריה בוויצו חיפה (רח' הגנים 21), שעות הפתיחה: ימים ראשון עד חמישי 10:00-18:00, יום שישי 10:00-14:00, שבת 10:00-16:00. עד 9.1



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו