בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ברחובות שלנו יש קסם מיוחד: להביא את האמנות אל השכונה

פרץ הפעילות הקהילתית שהחל בקיץ האחרון מהדהד גם בשדה האמנות. שלושה פרויקטים חדשים מנסים לפרוץ מבנים כלכליים מוכרים

17תגובות

שדה האמנות המקומי ידע לאורך השנים כמה יוזמות אמנותיות אלטרנטיביות עם אוריינטציה חברתית, שקמו לצד המוזיאונים והגלריות המסחריות. יוזמות אלה כללו גלריות ללא מטרות רווח שהוקמו במטרה לבסס מעמד רדיקלי לאמנות וחופש ביטוי רחב יותר מזה הקאנוני ("בוגרשוב", "אחד העם תשעים" ו"דרום"). קמו גם כמה גלריות קולקטיביות במטרה להיות בית לאמנים ולפטור אותם מהתלות הכלכלית הכרוכה בשכירת חלל לתצוגה, או בחלוקת הרווחים עם הגלריות ("רגע", "אגריפס 12", "אלפרד").

מעבר לפעולות מפוזרות של אמנים ניתן למנות מעט יוזמות מאורגנות וקבועות של מקומות שקמו במטרה לקחת חלק פעיל בחברה, בהן "הסדנא לאמנות" הוותיקה ברמת אליהו, הפועלת מאז 1978, ושמה דגש על תפקיד האמנות בהוראה ובקהילה, וגלריה "ברבור" בירושלים, הפועלת מאז 2005, ומאפשרת דיון חופשי בסוגיות פוליטיות וחברתיות ומפתחת פרויקטים עם הקהילה המקומית. גם את "הסדנא לאמנות" וגם את "ברבור" הקימו אמנים ומרצים לאמנות.

שלושה פרויקטים אמנותים חדשים מעידים על הצורך ההולך והגובר של יוצרים ואוצרים לפעול מחוץ לקובייה הלבנה ולמערכת הכלכלית המוכרת ולנסח מודלים אקטיבים ואפקטיבים לעבודה בקרב הקהילה. באופן מפתיע, הגיעה במהרה גם תמיכה מגופים ממסדיים ועירוניים, ויש לקוות שלא מדובר באופנה חולפת, ושהתמיכה לא תהיה מלווה במחיר כזה או אחר.

בית לאמנים

"קבוצת מוסללה" פועלת בשכונת מוסררה כבר כמה שנים. הקבוצה, המתנהלת כעמותה, נוסדה על ידי מתן ישראלי, גיא ברילר, לאל קליין, רמי עוזרי ויוחאי שלום חדד ופועלת בשכונת התפר הירושלמית מוסררה. הקבוצה עוסקת ביצירת מרחב של אמנות כבסיס לשינוי חברתי.

"פרויקט מוסללה נוצר כתוצאה מהוואקום בין הבניינים והבתים וכתגובה לו, והוא נושא בחובו אופק אוטופי - להשיב את המרחב האורבאני לבעליו הטבעים, האזרחים", כך כתוב באתר הפרויקט. הקבוצה יזמה מסלול הליכה בשכונה, המורכב מנקודות ציון חשובות בהיסטוריה שלה ועבודות של אמנים במרחב הציבורי. פרויקט נוסף הוא הגינה הקהילתית שבה הצליחו הקבוצה והתושבים להפוך שטח עזוב במרכז השכונה לגינה פורחת, המשמשת לגידול תבלינים, ירקות ופרחים, ומהווה גם מקום מפגש קהילתי.

עשו לנו לייק ותוכלו לקבל את מיטב כתבות גלריה ישירות לפייסבוק שלכם

אל אלה הצטרפה לפני כמה שבועות "הסדנא" - סדנת עבודה קהילתית שמיועדת לשימוש אמני השכונה ותושביה, וממוקמת במקלט הסמוך לגינה. מאחורי הפרויקט עומדים מתן ישראלי (32), אמן ותושב השכונה זה 7 שנים, גיא ברילר (41), אמן המפעיל כבר יותר משנתיים את "הרשות העצמית", שבמסגרתה הוא נע ברחבי העיר בתוך קרוואן, פועל, יוזם שיחות ומפגשים ומשדר את מכלול הפעילות לאינטרנט ונתן לנדאו (28), העובד בהוסטל לנוער בסיכון.

אחרי שבילו שנתיים בשיחות ובגיוס כספים, חנכו חברי הקבוצה סדנה מאובזרת בכלי עבודה וחומרי גלם (עם דגש על עץ ממוחזר) שפועלת חמישה ימים בשבוע. לדבריהם, "הסדנא" היא כלי נוסף במערך הכלים שהם בונים במטרה ליצור קשרים בין אמנות לסביבה וקהילה. "הסדנא" יכולה לשמש בית לאמנים בכך שתספק להם חלל עבודה ומקום לתעסוקה, ולהוות מקור להעצמה עבור תושבי השכונה שיוכלו ללמוד לשפץ, לתקן, או לבנות דברים בעצמם.

ברילר מסביר של"סדנא" יש שני רבדים: "'הסדנא' היא כלי שירות לאירועים המתרחשים במרחב, בשביל אותם אמנים שמגיעים לפה ליצור עבודות למרחב הציבורי. בנוסף, ישנה שאיפה אמיתית ליצור סדנה קהילתית". ישראלי מסביר שבפרויקט האחרון שיזמו: "Visit In No Man's Land", לא היה באפשרותם לשלם לאמנים שעבדו אתם, אך מעתה יוכלו לספק את התנאים האידאליים לעבודה. "חשוב לנו שהאמנים יתחברו לתושבי השכונה ושמי שבא לתקן כיסא יראה מישהו אחר שעובד על פרויקט אחר, וכך תיווצר גם הפריה הדדית", אומר ברילר, "יש איזשהו חיץ בפגישה עם אמנות, ומה שאנחנו מנסים לעשות במוסררה בכלל וב'סדנא' בפרט, הוא לפוגג את המחיצות האלה".

נתן לנדאו, הממלא את תפקיד אחראי הסדנה, מסביר: "המטרה היא לא שמישהו יגיע ויבקש מאתנו לתקן לו את הכיסא, המטרה היא שבעזרת הדרכה הוא יוכל לעשות זאת בעצמו, כך שיזכה בחוויה של לקחת משהו ולהחזיר אותו לחיים, או לבנות משהו בידיים". ובאשר לשימוש בעץ, אומר לנדאו: "בתור מי שעובד עם נוער בסיכון, אני רואה את העבודה בעץ ככלי טיפולי ממעלה ראשונה: חוויות של הצלחה וכישלון, תכנון מקדים, דיוק, משמעת עבודה - כל אלה הם, בעיני, כלים של העצמה".

כפרי ניר

אג'נדה חברתית

"הסדנא" מיועדת לאנשים מעל גיל 16 ומחיר העבודה בה סמלי: 10 שקל לשימוש חד פעמי ומנוי שנתי ב-100 שקל. פעילות "הסדנא" נתמכת על ידי תורם פרטי שמעדיף להישאר אנונימי, קרן ירושלים ועיריית ירושלים, שגם הקצתה את המקלט. איל שר, מנהל המחלקה לתרבות בקרן ירושלים, מדגיש כי בשלוש השנים שהוא בתפקיד נוצרה "תחושה של קהילה המחוברת לעיר: הרבה קבוצות שפועלות כמו קומונות, אך מצד שני, לכל אחד מהפרטים בה יש זהות חדה מאוד". הילה סמולנסקי, מנהלת תחום האמנות במחלקה לאמנות בעיריית ירושלים, מסבירה שלפני כמה שנים המחלקה שינתה את אופן פעולתה, והחליטה שמעבר לתמיכה בפרויקטים נקודתיים שהיא יוזמת, היא מעוניינת להתייחס ליוזמות ולפעילויות של אמנים ולדחוף אותן קדימה.

סמולנסקי מעידה על הקבוצה, כי מעבר לאג'נדה החברתית שלהם "הם מצליחים להבין את הצרכים של התושבים, וכן את הצרכים העירוניים של הקהל הירושלמי, שהוא לאו דווקא שוחר אמנות". התמיכה של העירייה מסתכמת, כאמור, בהקצאת המקלט, בשיפוצו ותחזוקתו, וכן בסכום של כמה אלפי שקלים בשנה. היא אינה יכולה להבטיח כמה זמן יתמכו בפרויקט. "זאת לא חתונה קתולית", היא אומרת.

שכונת מוסררה נמצאת על קו התפר שבין מזרח למערב ירושלים, ויש לה היסטוריה מפוארת. בין השאר, יצאה מתוכה קבוצת "הפנתרים השחורים". אבל לדברי הפעילים, היא הרבה יותר מזה: "יש כאן הכל - חרדים וחילונים, סטודנטים, אוספי בקבוקים ויאפים שמאלנים", מסביר לנדאו. וסמולנסקי מוסיפה: "ההתערבות של האמנים בשכונה מאוד מעניינת וצריכה להיות מאוד זהירה. זאת לא שכונה שמחבקת, או מקבלת בקלות".

איך אפשר לדבר על עירוב בין האוכלוסיות כאשר קיימים בירושלים כוחות שמדירים הן את הנשים והן התושבים הערבים מהמרחב?

לנדאו: "אנחנו לא מגיעים לפה עם אג'נדות גדולות. השינויים והחקיקות לא קשורות לעשייה שלנו". ישראלי: "אני מתייחס לגינה ולסדנה כקומפלקס - כמרחב יצירה, דיון ופגישה שאמורים בסופו של דבר לגרום לאנשים לצאת אל המרחב".

נקודות ריפוי

גבי רון, אמנית ואוצרת, ושרי גולן סריג, אמנית אוצרת ומרצה, שתיהן בנות 29, הקימו יחד את עמותת "פעילה". הדיאלוג בין השתיים התפתח לפני כשנה וחצי כששתיהן הגיעו לנקודת צומת בחייהן. רון סיימה את לימודי התואר השני בלונדון וגולן סריג בדיוק סיימה את תפקידה כאוצרת בגלריה "רוזנפלד" בתל אביב.

התזה של רון עסקה באופן שבו מודלים של רזידנסי יכולים לייצר נקודות ריפוי באזורי קונפליקט, ואילו גולן סריג אצרה כמה תערוכות עם דגשים חברתיים. השתיים ניסחו הצעה עם שלושה נדבכים עיקריים: רזידנסי, קהילה וחלק נוסף בשיתוף אוצרים ואמנים. בשלב ההתחלתי גם האוצרת הדס קידר לקחה חלק בניסוח מטרות העמותה, אך דרכיהן נפרדו.

במזל ובמקרה, הצעתן של השתיים התאימה ל"מישלמה ליפו" (מסגרת ארגונית בתוך עיריית תל אביב שמובילה את שיקומה ופיתוחה של יפו) שחיפשה יזמים שיפעילו במרכז "עמיעד" תוכנית חברתית קהילתית ואמנותית. המבנה התעשייתי הגדול (750 מ"ר) יושב במרכז שוק הפשפשים מול רחבת הרוכלים. המרכז שימש בעבר הן לתערוכות מסחריות והן לתערוכות שוליות יותר. השתיים לא היו מעוניינות להקים חלל תצוגה רגיל, אלא "חלל פעולה", ומכאן - יחד עם האג'נדה הפמיניסטית שלהן - מגיע גם שם העמותה. "חשוב לנו שהמקום יהיה קשור לאקטיביזם (פעילה ב-), לעבודה (פועל) ולפעילות", מסבירה גולן סריג.

עמית ישראלי

עוד בטרם ידעו על המבנה, הן היו מעוניינות לפעול ביפו. "רצינו לפעול במרכז הארץ ותל אביב לא היתה אופציה מבחינתנו. ביפו יש מגוון רחב מאוד של קהילות שאפשר לגשת אליו", מסבירה רון. גולן סריג טוענת שיפו היא מעין מיקרו קוסמוס של החברה והקונפליקטים בישראל: "יהודים, ערבים, נוצרים ומוסלמים, עולים רוסים, אתיופים, ילדים וזקנים".

העבודה על "פעילה" החלה לפני יותר משנה אך רק לאחרונה הסתיים השיפוץ של המבנה והן נכנסו אליו. פרט לתחילתם של כמה תהליכים בשכונה ופרויקט אחד בדרום הארץ, הן נמצאות עדיין בשלב ראשוני ביותר מבחינת הביצוע. רון וגולן סריג מתכננות לבנות מערכת סדנאות, מפגשים ופעילויות לילדים בתוך המרכז ומחוצה לו בשיתוף מקומות שפועלים בנושאים אלה בתוך יפו. "הרצון הוא לנסות לחבר את העבודה הקהילתית שכבר קיימת לתרבות, מתוך האמונה שיש לאמנות ולתרבות כלי להידברות ותקשורת", מדגישה גולן סריג.

האירוע הראשון של "פעילה" יהיה שיח אמן עם האמנית האמריקאית ונדי איוולד ביום שני הקרוב בשעה 19:00, ברח' עמיעד 12 ביפו. איוולד, ממייסדות האמנות החברתית-קהילתית בארה"ב, הגיעה לארץ במסגרת פרויקט הצלמים האורחים בישראל של פרדריק ברנר. היא מרצה בכירה באוניברסיטת דיוק בארה"ב וגרה בניו יורק ופועלת בכל העולם. בעבר עבדה עם אוכלוסיות שונות בקולומביה, ערב הסעודית, מקסיקו ועוד. בעבודתה היא מעודדת ילדים, נוער, נשים וגברים שאין להם שום ניסיון קודם באמנות או בצילום להתייחס לצילום ולאמנות כאל אמצעי תקשורת והבעה של העולם האישי והחברתי שלהם. במהלך השנה וחצי האחרונה היא יצרה פרויקט עם ילדים ונוער ערבים ויהודים בישראל. בין השאר בכפר בדוואי לא מוכר בנגב, בנצרת, בכפר סולם, עם קהילה צוענית במזרח ירושלים, בקיבוץ בצפון ועוד.

בהמשך מתוכננים כמה פרויקטים נוספים: האחד הוא שיתוף פעולה בין רוכלים לבין סטודנטים לעיצוב שיעצבו לפי ראות עיניהם של הראשונים דוכנים מתקפלים. "פה יש הזדמנות לכולם", טוענת רון ומבהירה: "הזדמנות לסטודנטים לייצר בשביל לקוח שאינו קונוונציונלי והזדמנות לפנות לקהילה שנהיה קרובים אליה פיסית".

בנוסף, הן מתעתדות להפעיל תוכנית רזידנסי במקום שתאפשר לאמנים מחו"ל ומהפריפריה בישראל לעבוד בו, במטרה לשתף פעולה עם גופים ואנשים מהסביבה. "הרעיון הוא לא לספק חללי עבודה שבהם יוכלו האמנים להסתגר, אלא ליצור מנגנון פתוח ודינמי, כך שמעבר לדגש על הקהילה תיווצר גם אינטראקציה בין האמנים לבין עצמם", מסבירה גולן סריג.

רון וגולן סריג כבר החלו בכמה שיתופי פעולה שיישאו פרי בעתיד הקרוב: הן בקשר עם בני נוער לסיכון ביפו, עם "החצר הנשית", ועם מרכז יום לקשישים. התמיכה מהעירייה ומהמישלמה מתבטאת, נכון לעכשיו, בהקצאת החלל בשכירות מסובסדת. יונית שטרן, האחראית לאגף "קהילה נוער וספורט" בעיריית תל אביב-יפו, אומרת שאם יתאפשר להם, הם יתמכו בפרויקטים המופנים לקהילה בחומרים ובתיעוד.

שרון בנד-חברוני האחראית על השיווק והפיתוח העסקי והתיירותי של יפו ב"מישלמה" מסבירה שבמסגרת ההסכם בין ה"מישלמה" לעמותה, הם מאפשרים לעמותה מודל מימון, שבו הן צריכות לייצר פעילות קהילתית בהתאם לתוכנית ב-70% מהזמן וב-30% הנוספים עליהן לקיים תערוכות או יוזמות מסחריות שיממנו את הפעילות הראשונה. המקום עתיד להיפתח במהלך דצמבר.

בנד-חברוני מסבירה שהם יפקחו על הפעילות המסחרית כדי שזאת לא תזלוג מהפרופורציות הראויות. לדבריה, אם רון וגולן סריג יצליחו לממש את הצעתן, "אנחנו נקצה את המבנה באופן רשמי בשכירות שתיקבע בהתאם להיות העמותה ללא מטרות רווח, ונייצר עבורן רישיון עסק הנדרש להפעלת המקום".

שוק הפשפשים ביפו, כמו אזורים נוספים בדרום, עובר תהליך מואץ של שינוי: חנויות מעצבות ומסעדות נפתחות על חשבונם של העסקים והרוכלים המקומיים והוותיקים, ובהתאם לכך, השכירויות לעסקים ומגורים במקום עולה ומעודדת מעבר של אוכלוסייה חדשה. במלים אחרות, ג'נטריפיקציה. בנד-חברוני אומרת שלמרבה הצער היא אינה מכירה תהליכי שינוי שאינם גוררים עמם עלייה של נכסים חדשים. לדבריה, ה"מישלמה" מנסה לשמור על אוכלוסייה ותיקה של רוכלים ואחת הסיבות לאירועי ה"פשפשוק" הפופולריים היא לשם קידום המכירות של הסוחרים והארכת שעות הפעילות שלהם.

רון וגולן סריג מפנות את הביקורת לגלריות ולחללי האמנות שנפתחים ביפו ואינם תורמים באופן פעיל לסביבה שבה הם יושבים. "לנו היה חשוב להביא את החיבור הזה בין אמנות, תרבות וקהילה ליפו - זה האזור שאחנו מאמינות שאנחנו יכולות לתרום לו בצורה המיידית ביותר", מסבירה רון. גולן סריג סבורה שהנושא מורכב יותר: "אי אפשר לומר באופן חד משמעי שאנחנו לא ניקח חלק בג'נטריפיקציה, זאת תהיה צביעות, מצד שני, אני סבורה שגם העמדה הצדקנית שרק מבקרת את התופעה מבחוץ, וכתוצאה מכך נמנעת מלייצר פעילות חיובית באזור, גם היא בעייתית". רון מוסיפה: "כולם כבשו את יפו, התורכים, הבריטים ואנחנו היהודים. יפו היא מעין פצע מדמם, ולכן חשוב לפעול בה".

פחד משומרי סף

הדס קידר, אמנית ואוצרת, מקדמת זה שנים יוזמות עצמאיות שדרכן היא שואפת לקשר בין מרחב, קהילה, חינוך ואמנות. לפני כחודש הקימה ביפו את גלריית "נוזהא", במטרה לחבר בין כל המרכיבים הללו. החיפוש אחר מודלים החורגים מהיצירה האינדיווידואלית החל בלונדון, במסגרת חילופי סטודנטים של התוכנית ללימודי המשך בבצלאל, שם נחשפה למודלים אלטרנטיביים של אמנים בגלריות, והתארגנויות עצמאיות של אמנים. היא חברה לאחד המודלים כאמנית והכירה את האמן והמרצה אלכס שאדי, שמאז, במשך יותר מעשור, משתף עמה פעולה. ב-2001 הקימה עם האמנים איל ששון וגיא שהם את "א.א. סילבר" - חלל משותף הכולל סטודיות וגלריה.

זמן לא רב לאחר מכן, החלה קידר לעסוק בהוראה, והקימה יחד עם אמנים, מעצבים וצלמים נוספים את קבוצת "פרהסיה" - קבוצה עצמאית עם אג'נדה פוליטית מובהקת. לאחר כמה שנים של פעילות, חוותה קידר משבר. "רציתי לחזור לעשות אמנות. רציתי אינטגרציה בין האקטיביזם שלי לבין האמנות שלי. עסקתי הרבה בהתגייסות למען אחרים ובאיזשהו מקום שאלתי איפה אני בתוך הסיפור הזה. חשוב לי לשמור על המתח שבין עשייה כזאת לבין מה שאני עושה כאמנית ואוצרת עצמאית".

יחד עם שאדי ושותפים אחרים היא החלה לעסוק בנקודות ההשקה של האמנות, החינוך והעיצוב ובאפשרות שאמנות תשתלב בשינוי חברתי ופוליטי. "כשהפוליטי הוא מעשה ולא תוכן", היא מדגישה. לפני שנה, כששהו בנורווגיה, עבדו שאדי וקידר עם 35 בנות מבתי ספר לאמנות ומדעים, וקיימו סדנת מחאה. בתל אביב, הם הפעילו את הפרויקט "אי חינוך" בגלריה "דרום" הסמוכה לתחנה המרכזית, שבמסגרתה הן שיתפו אמנים ותושבים באמצעות סדנה פתוחה וקול קורא. פעילות דומה הנהיגו השניים בלונדון, בבית ספר תיכון בעייתי.

בדומה לרון וגולן סריג, גם קידר נמשכה ליפו. "רציתי להקים מקום שיהיה נגיש לאנשים שפחות קרובים לאמנות. בנוסף, חיפשתי מקום שאוכל לעמוד בו מבחינה כלכלית, כי לא רציתי להיכנס למצב של גיוס כספים מאסיבי רק בשביל שכר דירה". היא חשבה אף על האפשרות לשכור דירת שיכון זולה שמתוכה תוכל להפעיל פרויקטים.

קידר, שהיתה מעורבת ב"פעילה", חששה מההשלכות האפשריות של העבודה בחלל הגדול של "עמיעד" ובצורך התמידי במימון. "יוזמות במימון של גופים פרטיים בארץ עוד לא מצליחים להתבסס בצורה נכונה. בארץ קיים עדיין החשש שמי שמממן קובע, ולי יש פחד משומרי סף".

יונית שטרן, יקירת האמנות מעיריית תל אביב-יפו, העלתה את האפשרות לפעול ב"ויצ"ו איטליה - מרכז למנהיגות לב יפו" ולאחר מפגש במקום, הבינה קידר שהמתכונת הזאת מתאימה לה. הגלריה הקטנה, כמעט נסתרת מהעין, ממוקמת בתוך מרכז קהילתי, בלב שכונת השיכונים היפואית. שטרן סבורה שיפו מתאימה ביותר ליוזמה שלה: "יש לי ראייה חברתית ולא אתעלם ממנה", היא מצהירה.

בסמוך לגלריה יש גינת שעשועים קטנה עם צמחייה רבה. ילדים קטנים ובני נוער נכנסים ויוצאים מהמבנים השונים במתחם בכל שעות היום. "זה מה שדמיינתי. לעבוד בתוך שכונה ולא בתוך יפו התיירותית. רציתי קשר ישיר עם הקהילה", היא אומרת. אחד המרכזים במתחם הוא מרכז מנ"ש (מרכז נוער שכונתי), שבו מקרינים סרטים ומספקים שירותי מחשב ואינטרנט. "יש פה כבר תשתית מסוימת של נוער שצריך למצוא דרכם ואתם שיתופי פעולה", היא מוסיפה.

זוהי יפו

גלריית "נוזהא" קרויה על שמה המקורי של שדרות ירושלים. עד לכיבוש היהודי של יפו ב-1948, נוזהא היתה גם שכונה גדולה ביפו, וכן שמו של מסגד באזור. למרבה הצער, פרט לטקסט המלווה את התערוכה בתוך הגלריה, שם הגלריה אינו מופיע בשפה הערבית, וזאת למרות המשתתפים הערבים בתערוכה. העירייה מספקת את ההסבר המוכר והלא משכנע שמדובר בבעיית תקציב. "כששמנו את השם של הגלריה, היה ברור לנו שזה ‘סטייטמנט'. זוהי שכונה מעורבת ואנחנו רוצים לפנות לכל השכונה, אנחנו לא פוחדים מזה, להיפך, אנחנו מארגנים פעילויות רבות של דו-קיום. שום דבר לא קורה במקרה, הכל בכוונה תחילה", מסבירה שטרן.

חלל הגלריה מחולק לשניים, כשהחלק הראשון שאליו נכנסים הוא כעין "קובייה לבנה" סטנדרטית, ואילו בקצהו השמאלי מובילה כניסה מקושתת לתוך חלל מערתי ישן שאותו הפכה קידה ל"YouthTube", חלל למדיה חדשה לנוער. התערוכה המוצגת כעת במקום מציגה מודל אחד של עבודה שאותו היא מעוניינת לבדוק.

לתערוכה קוראים "זיגזוגים", היא מלווה בהזמנת יוטיוב יפה שיצר המעצב עודד קורח, והיא מבוססת כולה על שיתופי פעולה בין נוער מהסביבה לבין אמנים ויוצרים בוגרים מתחומים שונים. חנוך פיבן הביא ערמות של חפצים עזובים ושיירים אחרים ויחד עם הילדים יצר סדרת דיוקנאות; אמן הרחוב, עדידה, לימד קבוצה של נערים על אודות "הגל" של הוקוסאי ויחד הם יצרו עיבוד חדש לדימוי המוכר. בחלל ההקרנות מוצג סרט תיעודי בבימויו של יריב ספיבק העוקב אחר התהליך משלביו הראשונים ועד הצבת העבודות. האמן רפאת חטאב, יפואי במקור, עבד יחד עם ג'ורג' נאסר על מיצג משותף, והשף איל שני לימד את אחד הנערים להכין את המנה שהוגשה בפתיחת התערוכה.

איך מצליחים להגיע לקהילה?

"ככל שיש יותר משתתפים שגם מביאים את המשפחות, השכנים והחברים שלהם לכיתה, כך גדלה החשיפה. יש פה שלט גדול עם שם הגלריה שדולק בלילה וזה חשוב בשביל הנוכחות. עצם המיקום של הגלריה יכול לענות על השאלה: למי מיועדת האמנות? מי הקהל שלה"? מעבר לתערוכות השונות שיתקיימו במקום, קידר מתכוונת להעביר סדנאות הקשורות לנושאי התערוכה, להזמין משפחות להשתתף יחד בפעילויות, לארגן תוכניות של מפגשים בגלריה עם בני נוער מבתי ספר אחרים, לעודד השתלמויות של מורים ולבסס קשרי קהילה רחבים במידת האפשר. "הרעיון הוא לא רק להציג אמנות ושתהיה יפה, אלא שיתעורר דיון על המקום שאנחנו חיים בו".

עיריית תל אביב-יפו תומכת בשכרה של קידר (שלטענת של קידר ושטרן אינו תואם כלל את שעות העבודה הרבות, המסירות והמחויבות לנושא), בתחזוק הפיסי של הגלריה ובפרסומים השונים. שטרן מסבירה שהגלריה תקבל תקציב שנתי. "כרגע התקציב לא ברור. אנחנו בתחילת הדרך ואנחנו מקווים שיהיו עוד גורמים מחוץ ובתוך העירייה שיתרמו לפרויקט".

זאת התחייבות להשקעה לכמה שנים?

"בוודאי. זה עוד לא מופיע בספר התקציב של עיריית תל אביב-יפו, כי רק יצאנו לדרך. אבל אם קיבלנו את התקציב לבנייה, אני מאמינה שאנשים מבינים את החשיבות של הפרויקט ומחויבים ללכת אתנו לכמה שנים".

מה היחס בין הגבוה לנמוך באמנות המוקדשת לקהילה?

"פלורליזם-אליטיזם - זאת סוגיה שמעסיקה אותי מאוד. אני חושבת שחשוב לשאול מה המושגים האלה אומרים. זוהי גלריית נישה וככזאת היא יכולה להרשות לעצמה להרחיב את המושג של ‘אמנות' ו'אמנות יפה' ולשאול על הגבולות בין אמנות לעיצוב, אופנה ופרקטיקות אחרות. יש אמנים שעוסקים בפנים אמנותי, זה מגניב ונהדר ואני לא נגד, צריך גם את הגלריות הטובות והמקצועיות שמציגות את האמנות הכי טובה שיש אך צריך גם מקום כמו ‘נוזהא'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו