בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

"סוחרי הבדים": אלגוריה מורכבת ומדויקת

סיפור "חליפתו של הרמב"ם" ויחסיו של החכם היהודי עם צלאח א-דין משמשים את עדו מיכאלי ליצירת אלגוריה על מזרח ומערב, על כסף ועל גלגולי נרטיב

5תגובות

עמית קבסה ועדו מיכאלי מציגים שתי תערוכות יחיד תחת כותרת משותפת, "סוחרי הבדים", ולכבודה אף הצטלמו במשותף כשני אנשי עסקים. כל אחד מהם מחקה סגנון התנהלות, לבוש ושפת גוף עסקית אחרת, ומלבד הפוזה המשותפת לצורך העניין, אין דמיון בין התערוכות.

מיכאלי, בחלל הקדמי, מציג מיצב וידיאו פיסולי שהוא גרסתו המלאה של פרויקט שהחל במסגרת התערוכה "סובנירים" שאצר מיכאל גדליוביץ. הפרויקט עוסק בסיפור חצי היסטורי וחצי בדיוני על "חליפתו של הרמב"ם". החליפה היא בעצם גלבייה מפוארת שנתפרה במיוחד למענו, לאות תודה על טיפולו הרפואי המסור בצלאח א-דין.

את הסיפור מספר בווידיאו של 3:27 דקות בילאל אבו-חלף, סוחר בדים מוסלמי מהעיר העתיקה בירושלים, יבואן טקסטיל מדמשק, מרוקו והודו. אבו-חלף הוא נצר למשפחת סוחרי בדים, וסיפור החליפה שנתפרה במיוחד בידי אחד מאבותיו נמסר לו כאתוס משפחתי. הרמב"ם, בהקשר זה, מוצג כיהודי הטוב, כרופא המסור לשבועתו, כמי שהוזמן לסייע ולטפל בגיבור פלסטין, ששיחרר אותה מהצלבנים.

רן ארדה

בגרסת הסיפור הזאת, הוגה הדעות והפוסק הגדול, שכינויו הנשר הגדול, נתפש כדמות משנית, כמי שקיבל את גדולתו וחשיבותו של צלאח א-דין והתכונן למפגש עמו כמו שמתכוננים למפגש דיפלומטי בעל חשיבות.

"כשצלאח א-דין היה בירושלים, (הוא) היה קצת חולה והזמינו לו את כל הרופאים, שיטפלו בצלאח א-דין", מספר אבו-חלף. "(הרופאים) לא הצליחו עם התרופות שלהם. אחד מהשומרים של צלאח א-דין שמע אחד רופא ממצרים, קוראים לו רמב"ם והוא היה אתו בקשר. (הרמב"ם) הוא היה אחד מ(ראשי) שכונות היהודים במצרים והרופא הכי גדול במצרים. הזמינו אותו לירושלים בשביל לטפל בצלאח א-דין".

אבו-חלף שיחזר את החליפה הזאת מבדים יקרים עשויים חוטי זהב טהור ומשי, שייבא מסוריה, והיא מונחת על בובת חלון ראווה המוצגת מאחורי ויטרינת זכוכית שנבנתה בגלריה. מהצד האחורי ניתן להיכנס מבעד לווילון לתוך התצוגה, אולי כדי להצטלם לצד הרמב"ם, כפי שנהוג לעשות במוזיאוני שעווה.

השראות ואשליות

אבל זה לא סוף הסיפור. את פניה של בובת חלון הראווה, דיוקנו של הרמב"ם, משחזר מיכאלי מדיוקן דמיוני שצויר ככל הנראה במאה ה-18, שמקורו ב"Thesaurus Antiquitatum Sacrarum" ("אוצר העתיקות המקודשות"), ספר איורים ונציאני של בלסאוס אוגולינוס מ-1744. הדיוקן זכה להעתקים רבים, על פי מיטב דמיונם של המעתיקים, כך שאין ממש קשר בינו לבין תווי פניו האמיתיים של הרמב"ם.

אחת הסוגיות העולות מהדיון על מידת האותנטיות של הדיוקן, מלבד שאלת הפאות (גלוחות או מסולסלות), היא יחסו של הרמב"ם עצמו לאיסור הפסל והמסכה ביהדות. האם סביר להניח שנעתר לצייר כלשהו ושימש מודל לדיוקנו?

רן ארדה

מתברר שהרמב"ם התנגד רק ל"פיסול בולט" (כדבריו: "ואין אסור לצור לנוי אלא צורת האדם בלבד. ... והוא שתהא הצורה בולטת, כגון הציור והכיור שבטרקלין וכיוצא בהן. ואם צר - לוקה. אבל אם היתה הצורה משוקעת או צורה שלסמנין, כגון הצורות שעל גבי הבובות והטבליות או צורות שרוקמין באריג - הרי אלו מותרות"). כלומר, הוא היה מקבל את דיוקנו על גבי שטרות, בולים ומטבעות, אבל לא את יציקת פניו התלת-ממדית כפי שצר אותם מיכאלי.

זהו אם כן סיפורו של ציור דיוקן רשמי, קאנוני, מנציח, שהוא בעצם פיקציה, מעין גלגולו של מעיל, בדיה אמנותית המלכדת את סך ההשראות והאשליות של יוצריה, פאר התורה שבעל-פה, המסר השבור, גילוי הפנים.

אבל אפילו דמות הרפאים של צלאח א-דין המגולמת בדמות המספר של אבו-חלף (ושניהם כדיוקנאות חלופיים, נגדיים, לרמב"ם) אינה סוף הסיפור. "כשהוא (הרמב"ם) נכנס לארמון וקיבל את הסולטאן צלאח א-דין, (הרמב"ם) נתן לו התרופות הטובות", ממשיך אבו-חלף לספר. "בזמן הזה צלאח א-דין היה בריא ונתן לו (לרמב"ם) מתנה של אלף דינר והשאיר אותו בארמון שלו שיטפל בו וגם במשפחה שלו, אם היה צריך רפואות. והבן של צלאח א-דין נתן לו חדר בארמון שייהנה בזמן שהוא היה שם".

ערך החליפין של העבודה אם כן, מורכב, נפתל ומסובך. העבודה הרפואית שהושקעה בטיפול והבראה הומרה בשכר המוגדר כמתנה ובתנאי אירוח, בהפקת הנאה. האם היו אלה יחסי עבודה או הענקת מתנות הדדית בין צלאח א-דין ובנו לרמב"ם? האם הפך צלאח א-דין את כוח העבודה של הרמב"ם לסחורה? מהו המפתח הדיפרנציאלי שהופעל כאן ואילו יחסי כוח ותלות ייסד? תפירת החליפה, אם כן, על דו-המשמעות של הביטוי, מכוננת יחסים מורכבים בין סמלים דתיים ולאומיים, הלפותים יחד ביחסים עמומים של ערך עודף.

ערך השימוש גם הוא אינו פשוט. בובת הרמב"ם אוחזת בידה שטר של 1,000 שקלים, מאויר בדיוקנו, שטר שהונפק בשנת 1983 ופוחת לשטר של שקל חדש כעבור שלוש שנים ולמטבע ב-1988. כך שסימן הדיוקן מסמן ערך הולך ומופחת, הולך ונשחק, והוא מוצג בחלל כמי שמגיש לדמות המספר, אבו-חלף, כסף תמורת החליפה, אבל לא סכום זהה לזה שנתקבל אי-אז בדינרים.

האמן כמספר סיפורים

מיכאלי יצר פרויקט קטן לכאורה, קומפקטי אפילו. סיפור עממי פשוט, עבודת מחווה אלגורית. בפועל, מדובר במערך מורכב ומדויק שבחזיתו העיסוק ביהודים וערבים, ב"מזרח ומערב" מנקודת מבטו של המזרח, זווית התבוננות המפרקת את הנרטיב האתנוגרפי המתנשא המייצר המשגת עבר סטטית, סיפורי מורשת במאבק והתגלגלות של שושלת. הוא מצליח לפרק בדיוק את יסודות הסיפור העממי ואת מושג האלגוריה ולחשוף את המתחים הרוחשים המרכיבים אותם.

בעורפו של הפרויקט מצויה גם אמירה על כסף, על האופן שהוא מסובב את העולם והשאלה המענה תדיר על אודות הבסיס האוניברסלי לקביעת ערך החליפין של הבריאות, של הצלת החיים.

רן ארדה

הכותרת "סוחרי הבדים", מלבד הצגת השושלת של אנשי הטקסטיל, ומלבד האמירה על הרפלקסיבית על ערך האמנות המתייחסת לחומר הגלם, גם מתייחסת לתפקיד האמן כמספר סיפורים. סיפורי הבדים שהאמן רוקם מאפשרים את ההתחקות המפרקת אחר תצוגה אתנוגרפית. זו, על יתרונותיה הפתייניים וחסרונותיה קרי הלב, צוברת הפעם כוח פוליטי.

הרחקת העדות לימים רחוקים ולעלילה שובת לב המסופרת כמשל או אגדת עם אינה מפחיתה מהכוח הפוליטי הזה, להיפך. הפסאודו-אתנוגרפיה של מיכאלי מבהירה בהקשר הנוכחי את חלופיותם של הזרים הכובשים, בין אם צלבנים ובין אם ציונים, ומדגימה את האפשרות, התקווה אפילו, שייהפכו ברבות הזמן למוצג היסטורי מקובע ומנוון או לסיפור עממי מתגלגל ומלא תפניות. *

"סוחרי הבדים". גלריה הקיבוץ, רח' דב הוז 25 תל אביב, שעות הפתיחה: ימים שני עד חמישי 11:00-15:00, 16:00-18:00, שישי 11:00-14:00



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו