בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

פני אדם פני שטח: נאיביות מנותקת מהמציאות

בארבע התערוכות שאוגדו בעין חרוד מתקיים ממד של פירוק הנוף למרכיביו הפוליטיים שלוקה בייפוי קיטשי, באלגוריות ובחוסר בהילות מנומס

7תגובות

בשבת תכולה ואביבית האחרונה שבה "עוד נאבק על חייו" מוסטפה תמימי - מפגין שנורה בראשו ברימון גז מטווח של כחמישה מטרים מג'יפ צבאי ממוגן - שרתה בעמק יזרעאל שלווה עצומה. עצומה כל כך שכמעט בלתי אפשרי היה לתת את מלוא תשומת הלב ולאמוד את העוצמה הפואטית של ארבע התערוכות המוצגות במשכן לאמנות בקיבוץ עין חרוד. ארבעתן תערוכות בעלות אפקט פוליטי, המאוחדות תחת הכותרת "פני אדם פני שטח".

הפרויקט המרכזי, "אוריינטציה 2 (מיצב אדריכלי)" של רלי דה-פריז, עוסק בג'סר א-זרקא. ההיסטוריה, תוכנית המתאר והאנשים שגרים בין השתיים. הכפר, הלכוד בין קיסריה למעגן מיכאל העשירות - כביש 2 וקו החוף - הוא מהעניים והמנוחשלים בארץ. "באמצע הדרך בין חיפה לתל אביב, עומד כפר שלא צריך להתחפש כדי להפוך למחנה פליטים", כתב עליו מירון רפפורט ב"הארץ".

נעם אדרי

במרכז החלל המסדרוני המאורך של המשכן תלוי נחש-ספוג גדול, מודל אדריכלי מספוגים צהובים, שחורים וירוקים, הכולל חתך פני הקרקע כשכבות ארכיאולוגיות. זהו קו החוף המדומיין של ישראל, הגבול המערבי. על הקיר מאחוריו "זמן הכורכר", רישום קיר גדול הממפה ממצאים מקו החוף. רשת דייגים, קנה מצוי, ספוגי ים, גזע גפן מנחל התנינים, כורכר.

בצדדים מוצבים שני מוניטורים שעליהם מוקרנים דברי תושבי הכפר: "אז היה חופשי. איפה שאנחנו הולכים יש דרך... סגרו את הדרך... צריך ללכת סביב סביב". "נולדתי כאן ומשפחתי כאן והמולדת שלי כאן". "גטו בין הים לאוטוסטרדה", אומרים הגברים, מגוללים את סיפור מחצבת הכורכר, בצת כבארה, בעיות הגישה, תאונות הדרכים. "הגעתי לפה מקיסריה ב-48'. כולם יצאו מפאת פחד היהודים, ברחו". "לפני הכביש המהיר היה חופשי". "הבאנו את המים על הראש שלנו. הבאנו את העץ על הראש שלנו. הכל על הראש שלנו", מספרות הנשים, בווידיאו נפרד.

נעם אדרי

אלה ואלה נטולי שמות, מושארים על ידי דה-פריז כראשים מדברים אנונימיים, כמו לא היו בעלי הסיפור אלא רק האמצעי למסירתו. דרך כך מתחוורת ההתחפשות של הפרויקט לפוליטי. הנושא נכון מבחינה מצפונית, אבל אופן ההגשה הוא כשל תלמידה שקדנית הדואגת שכל הפרטים ייכללו ויוצגו כשורה: הממד האישי, הנוף, המרכיבים החומריים, הפן ההיסטורי.

את האפקט הזה משלימים דברי האוצרת, גליה בר-אור: "המבט יוצא מהים התיכון בהתכוונות מזרחה - מכיל מחצבות, בצות, תלים, רכסי כורכר, מאובנים, דיונות, מי מעיינות הנעים זה על גבי זה בין שכבות מסלע. הניסיון הוא לפענח פיסית ומטפורית את ריבוי ההתרחשויות, מתחת לפני הקרקע ומעל, ולבחון את חיי התושבים כהקשר שאינו ניתן להפרדה".

לפיכך, מה שמתקבל הוא ערך ויקיפדיה בתלת ממד, המסמן נקודות למחשבה. הפרויקט לוקה באותה טעות ליברלית רווחת, "לו רק היו יודעים". ולצורך הנגשת הידע הנחוץ כל כך מוגשת מצגת תכלית דידקטית, יסודית, מלנכולית, מפרטת קובלנה. ובכן, יודעים. ולא אכפת. עסוקים באלימות רצחנית. או שחולים מזמן בדיכאון של אחרי הזעם על אזלת היד מול האלימות הזאת.

את קו החוף שמשרטטת דה-פריז משלימה סיגלית לנדאו עם תצוגת חלקים מתערוכתה בבינאלה בוונציה, "מחיקת גבולות עזקלון". "זוהי השכבה החשופה המעצבת, שהיא גם שכבה אלגורית", היא כותבת, "אנשים מגיעים לזירה/פורמט פואטיים אלה. במקום שבו שוכנים המים והתנועה. לרוב זה מקום מפלט". לנדאו מייצרת זמן מיתי באמצעות שתי עבודות וידיאו - גם הן מפרידות בין גברים לנשים - המצולמות מלמעלה ומוקרנות על הרצפה. באחת נראים נערים משחקים "ארצות" בסכין הנתקעת שוב ושוב בחול. הם מסמנים קווים ומטשטשים אותם, מייצרים חלוקת קרקעות סימבולית וכובשים טריטוריות לשווא. הכוריאוגרפיה המאולתרת שלהם חושפת את שרירותיות המעשה, את נואלותו, את העימות חסר ההכרעה שבו לכוד האדם.

בווידיאו נוסף - "בנות הים" הקיטשי להחריד - נראית רקדנית מתפתלת כחתולה מיוסרת מהחוף אחורה, לעבר הגלים, כשהיא חורתת בחול את סימני ציפורניה, סימנים שתכף יימחקו. בנוסף מוצגת רשת דיג שגבישי מלח נוצקו עליה, שמוטה על כן. "הגברים מצוידים בסכינים - לנשים יש רק את ידיהן ובידי יש רשת דיג. ייתכן שהגברים הם דייגים - הנשים עשויות להיות גלי הגאות (גלי מהגרים)", כותבת לנדאו.

זהו וידיאו ראקציונרי מכל הבחינות, תרגיל בוטה של ייפוי רגשני למטרת הרגעה, הגברים הציידים לבושים, הנשים עירומות - אבל זה בסדר משום שהן רק משל מעורר השראה, בנות ים ההופכות לאדוות גלים בידיהן הריקות, באי יכולתן להשאיר סימן, לחתום, אפילו לא מסוכנות. הפנטסיה הדייגית על רשתות תמימות, "כלי קיץ מלא שלווה" כלשונה של לנדאו, מייצרת תנ"כיות א-היסטורית, חיבור דמיוני בין עזה לאשקלון המעקר את הפוליטיות הספציפית של המרחב, ומתעכל בקלות כמשל סנטימנטלי נוח על מצב האדם.

חאדר ושאח מציג סדרת דיוקנאות של בני משפחתו המתגוררים בעזה, ירדן וסיני. בסגנון נאיבי שעל גבול החובבנות הוא חוזר שוב ושוב אל אותם אנשים, מתעד את השינויים שהזמן חולל בהם. על גבי דיקטים משומשים וקרועים הוא מייצר מעין תעודות זהות אינטימיות. על גבי הציור הוא מבריג לוחות פח קטנים, שעליהם חרות מספר הזיהוי.

אברהם חי

בנוסף מוצגים ציורים גדולים, המשחזרים סצינות "נשים כנוף" בנוסח פול גוגן: נשים מונחות על הקרקע כסלעים, בפאסיביות נופית שאינה משיבה מבט אלא נתונה לו בלבד, לצד גמלים ותרנגולות. הן עוסקות ברקמה, או שהן חקלאיות ממש כבציוריו של ז'אן פרנסואה מילה. שמלותיהן הרקומות מאפשרות לושאח חיבור בין היסוד הדקורטיבי שבציוריו ליסוד האיקוני. כמו אצל לנדאו, גם אצלו הן אינן חולשות על המרחב אלא נתונות לו, האינטימיות של המלאכה המשותפת חסרת מודעות עצמית ומתנקזת לכדי תמונה אימפרסיוניסטית.

גם חיים אתר שקד על דיוקנאות. "תמיד את היחיד, מהכתפיים ומעלה, שקוע בעולמו הפנימי, בדרך כלל נראה שביר", מתארת אותם בר-אור, "מהורהרים ומבטאים התלבטות".

אברהם חי

אליבי אסתטי

בכל הפרויקטים מתקיים ממד של פירוק הנוף התיירותי למרכיביו הטריטוריאליים והפוליטיים הקונקרטיים, תוך הצבת דיוקנאות אדם כחלופה לסנטימנט אוניברסלי שקרי. אלא שהנוסחים והאופנים שבהם זה מבוצע לוקים בייפוי קיטשי, בנאיביות או אלגוריות, בנתק קריטי בין צורה ותוכן ובעיקר - בחוסר בהילות מנומס, בחריצות חסרת דחיפות, בתרבותניקיות שאינה מפנה אצבע מאשימה.

העוני משולל התשתיות והטכנולוגיה המתואר באופן ציורי נינוח, הכותרת המיושנת המסגירה דמיון ל"אדם תבנית נוף מולדתו", האנלוגיות וההפרדות בין טופוגרפיות שטח לתווי פנים (שוב, מוסטפה תמימי) - כל אלה חסרי תחושות אימה וחרדה. זו רצינות אמנותית מוצגית ותמונתית כל כך, שיש ביכולתה להפוך כל דבר, כך נדמה, להתבוננות בסבלם של אחרים, כלשונה של סוזן סונטאג.

משום כך גם אי אפשר שלא להירתע מחולשתה של האמנות ביחס למציאות, מהתחושה שהיא מנותקת או מופרכת מול אירועי קיצון מייאשים, שאינה מצליחה להתחקות אחריהם באופן אפקטיבי, להעיר עליהם דבר מה חשוב באמת או להתנגד להם. שהרי אם אינה מצליחה להתחרות - לשכנע שגם היא "מאבק על החיים" - האמנות תמיד תתקבל כאותה חלביות ידועה של ציונות הטובלת בחטאיה, תמיד תיכשל ביצירת אליבי אסתטי לסיפוח.

כמה כוח יכולה לצבור פנטסיה אוריינטליסטית כללית מדי או דידקטית מדי מול מספר הרכב הצבאי שממנו נורה תמימי? מול הספציפיות הנוראה שלו, האם היא יצרנית של זיכרון ותשומת לב או של השכחה ונחמה קיטשית ושקרית? האם זו הבעיה העקרונית הוותיקה של עצם אי האמון בעיסוק בתרבות, על שפת הסימנים הפנימית שהיא מתפעלת כדרך מילוט בזמני חירום? בעיה שיש להתגבר עליה כי ממילא תמיד מתרחשת זוועה כלשהי - והרי עוד ייהרגו מפגינים בשבתות תכולות ויש להתנער מצדקנות. או שמא יש איזו אנמיה ספציפית בתערוכות בעין חרוד? כך או כך, בשבת כה יפה ונוראה, ברור שהעמק הוא חלום.

"פני אדם פני שטח". אוצרת: גליה בר-אור. המשכן לאמנות, עין חרוד. שעות פתיחה: ימים ראשון עד חמישי 09:00-16:30, יום שישי 13:30-09:00, שבת 16:30-10:00. עד סוף החודש



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו