בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תשוקה על קנווס: על התערוכה של ארטמיסיה ג'נטילסקי

תערוכה מקיפה במילאנו מציגה את סיפורה של ארטמיסיה ג'נטילסקי שפעלה במאה ה-17 וחייה היו סוערים לא פחות מציוריה

תגובות

ב-1625 הילל מישהו את ארטמיסיה ג'נטילסקי ואמר שהיתה "עילוי בציור, שלקנא בה קל יותר מלחקות אותה". אז כבר היתה בדרכה לזכות בתהילה עולמית, אבל כדי להגיע לכך היה עליה להתגבר לא רק על האתגרים המקצועיים שבניהול קריירה פומבית בעולם של גברים, אלא גם בקשיים אישיים ובשערוריות.

שלא כמו קודמותיה המצליחות, סופוניסבה אנגואיסולה ולוויניה פונטנה, שהגיעו מרקע אמיד, מטפח ומגונן, ארטמיסיה היתה בת למשפחה ממעמד נמוך וגדלה בבית דל, לפעמים אלים. אמה מתה כשהיתה בת 12. ב-1612, בהיותה בת 18, היא השתתפה במשפט אונס שערורייתי, שהיה יכול בקלות להוביל לחיים שלמים של נידוי, ולמנוע ממנה לזכות בהזמנות האריסטוקרטים, שהיו חיוניות להצלחתה כאמנית.

לפני 20 שנה הוצגה תערוכה קטנה מיצירות ארטמיסיה בקאזה בואונרוטי בפירנצה, שכללה פרסקו עירום מוקדם שציירה. ב-2001 הוצגה ברומא תערוכה מקיפה יותר של אורציו ג'נטילסקי ושל ארטמיסיה ג'נטילסקי, אב ובת, והתערוכה נדדה אחר כך לניו יורק ולסנט לואיס. בימים אלה מוקדשת לה בפאלאצו ריאל במילאנו תערוכה חשובה שלמה. בתערוכה, "סיפור של תשוקה", שתימשך עד 29 בינואר, מוצגים כמעט 50 קנווסים המקיפים את הקריירה שלה.

אחת התגליות בתערוכה, שאצרו רוברטו קונטיני ופרנצ'סקו סולינס, היא הרומן הממושך בין ארטמיסיה לאיש האצולה מפירנצה פרנצ'סקו מריה די ניקולו מרינגי. מעידים על הרומן כמה מכתבי אהבה מרתקים, חתומים, המוצגים לראשונה, ובולטות בהם שגיאות הדקדוק והכתיב של האמנית לא פחות מביטויי התשוקה הישירים שלה.

ארטמיסיה נולדה ברומא ב-1593. אביה אורציו היה בנו של צורף מטוסקנה. ארטמיסיה למדה מאביה לצייר, ועד מהרה שלטה בסגנונו בביטחון רב, שליטה שלימים עורר בלבול בנוגע לזהות הצייר של כמה יצירות שצוירו בשנות ההתבגרות שלה.

תמונה חשובה (שאינה מופיעה בתערוכה) היא "שושנה והזקנים" המופלאה, הכלולה כיום באוסף הגראף שנבורן בפומרספלדן שבגרמניה, שצוירה בהיותה בת 17 וכיום מוסכם על רבים שהיא פרי מכחולה. ברור שארטמיסיה נעזרה בגופה שלה כמודל לדמות העירומה, כפי שעשתה פעמים רבות בקריירה שלה.

אגוסטינו טאסי, אמן שאורציו עבד יחד אתו על פרסקאות בפאלאצו קווירנאלה, מצא במאי 1611 את ארטמיסיה מציירת לבדה בסטודיו שבבית המשפחה, ואנס אותה. אחר כך הבטיח לשאת אותה לאשה.

לאב אורציו היו כמה ידידים מפוקפקים - ידיד נוסף אחד לפחות ניסה לאנוס את בתו - אבל לטאסי היתה היסטוריה של פשעים אלימים שביצע בכמה ערים אחרות באיטליה, והוא נשלח למשך זמן מה למעצר בספינה. הוא הואשם בין השאר בגילוי עריות ובניסיון להביא לרציחתה של אשתו, שהיתה זונה. כשהתברר שאשתו של טאסי עדיין חיה ולכן אינו יכול לשאת לאשה את ארטמיסיה, הגיש אורציו כתב אישום נגדו.

במקום לשקם את כבודה של בתו, המשפט חשף אותה בתחילה להאשמות שווא רבות בחוסר מוסריות. מאחר שאיבדה את בתוליה בטרם נישאה לאיש היא נחשבה לנטולת כבוד ובשל כך עדותה נתפסה לא מהימנה. אך גם כשעינו אותה במכשיר עינויים היא דבקה בגרסתה. טאסי נידון להגליה, אבל פסק הדין לא הוצא לפועל מעולם.

אורציו, שניסה יותר מפעם אחת לאלץ את ארטמיסיה להיות לנזירה, השיא אותה בחופזה לגבר זקן, פייטרו סטיאטסי, והיא עברה אתו עד מהרה לפירנצה.

בתקופה שלפני הדברים האלה נחשף אורציו להשפעתו של הכוכב העולה קרוואג'ו, והשפעה זו ניכרה גם בציוריה של ארטמיסיה. אבל לא סביר שארטמיסיה ראתה את "יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס" לפני שציירה, בערך ב-1612, את הגרסה הראשונה לגרסה שלה לאותה סצינה, ציור שגם היום מעורר התפעלות.

מן העדויות במשפטו של טאסי עולה שרק לעתים נדירות היא הורשתה לצאת מהבית, ואורציו היה דמות שולית מכדי שתהיה לו גישה לאליטה התרבותית ברומא.

כך או כך, תמונתה של ארטמיסיה שונה באופן בולט מזו של קרוואג'ו בכך שהיא מתארת מאבק דרמטי, שבו ממלאת תפקיד חשוב המשרתת של ג'ודית, המחזיקה את הגנרל הנאבק בקדחתנות בעוד חרבה של הגיבורה ננעצת בצווארו של הקורבן, דמו זורם בפלגים על הסדינים ונוזל מקצה המיטה. הטענה שהאלימות הקיצונית בסצינה נובעת מהשפעת האונס על ארטמיסיה, ניתנת להבנה, אבל אינה מוכחת.

הגרסה הראשונה והשנייה, מ-1620-1621 בערך, של הציור שנחשב לחשוב ביותר שלה, הן התמונה הפותחת והתמונה הסוגרת בתערוכה הנוכחית, שהושאלו מנאפולי ומפירנצה בהתאמה. המעבר לפירנצה ציין את תחילת חייה העצמאיים של ארטמיסיה כאמנית. ההתפעלות מכישרונה שימשה בשבילה כרטיס כניסה לחוגים אינטלקטואליים כגון זה שהתאסף בבית בואונרוטי. שם פגשה לא רק את גלילאו ודמויות מפתח אחרות, אלא גם את פרנצ'סקו מריה די ניקולו מרינגי, שהיה למאהבה ותמך בה כספית במשך שנים רבות. ב-1614, בתמיכת פטרונים משפיעים ואמנים עמיתים, היתה ארטמיסיה לאשה הראשונה שהתקבלה לאקדמיה לעיצוב בפירנצה.

אף שילדה ארבע פעמים בחמש שנים, ארטמיסיה גילתה תשוקה בלתי מתפשרת לציור. ציורי העירום הארוטיים שלה נשאו חותם מיוחד - הדמויות דמו מאוד לה עצמה, כמו ב"דנה" שלה, ממוזיאון סנט לואיס במילאנו, בתנוחה חסרת המעצורים, בירכיים ובקרסוליים הלבנים והמשיים, בגומות החן בברכיים ובאגרוף הקפוץ כבהשפעת אורגזמה.

נשים הרואיות, לעתים קרובות עירומות, כמעט עירומות או בעלות מחשוף נדיב - שושנה, יהודית, בת שבע, לוקרציה, קליאופטרה - היו סימן היכר של ארטמיסיה. ציורי מריה מגדלנה שלה, כמו זה המוצג בפאלאצו פיטי בפירנצה, היו החושניים ביותר שצוירו אי פעם.

ארטמיסיה חיתה חיי פאר ונקלעה לחובות. ב-1620 נאלצה להימלט מרומא ולמצוא פטרונים חדשים. היא ניצלה הזדמנויות חדשות ופיתחה לה שם של ציירת דיוקנאות. אחד המרשימים ביותר הוא "גברת עם מניפה", ציור של אשה גאה ומקרינה ביטחון עצמי, מאוסף פרטי.

בסוף שנות ה-20 של המאה ה-17 היתה ארטמיסיה בוונציה. אז כבר נכלל בין הפטרונים שלה גם פיליפ הרביעי מלך ספרד. היא ביקרה בנאפולי ב-1630 ושם קנה ממנה המשנה למלך פרננדו אנריקה אפן דה ריברה ציורים רבים. היא גם קיבלה כמה הזמנות חשובות מהכנסייה, בהן אחת לקנווסים הגדולים לקתדרלה פוצואולי, המוצגים בתערוכה.

בסוף שנות ה-30 של המאה ה-17 היא נסעה ללונדון, שם שימש אורציו צייר בחצרה של המלכה הנרייטה, מ-1626, מניחים שנסעה לשם לעזור לאביה המזדקן להשלים כמה ציורי תקרה בבית המלכה בגריניץ', אף שאולי סביר יותר להניח שהמלך צ'רלס הראשון הזמין אותה ללא קשר לאביה.

ארטמיסיה, האמנית הראשונה שניהלה סטודיו גדול עם עוזרים רבים, שהתה זמן ניכר משארית חייה בנאפולי, עיר שלא אהבה במיוחד על פי מכתביה. היא מתה שם ב-1654.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו