בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

העתיד על פי נועה אשכול: ראיון עם האמנית שרון לוקהרט

כתב התנועה שפיתחה נועה אשכול ושטיחי הקיר שלה שבו את לבה של שרון לוקהרט. השבוע נפתחות שתי תערוכות המשלבות את עבודתן

תגובות

כאשר שרון לוקהרט טיילה בישראל כתרמילאית אמריקאית בת 22, בתחילת שנות ה-80, היא עבדה במשך חודשיים במושב בדרום הארץ בקטיפת עגבניות, חסכה כסף כדי להמשיך את המסע להודו. קשה היה לשער אז, היא מודה, כי יום יבוא והיא תשוב לכאן כאמנית מצליחה כדי להתחקות אחר גוף עשייתה המרתק של נועה אשכול ולתרגם אותו לשתי תערוכות: האחת נפתחה אתמול במוזיאון ישראל בירושלים והאחרת תיפתח מחר במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב.

למעשה, לוקהרט כלל לא שמעה על אשכול עד לפני כמה שנים. ב-2008 היא באה לביקור קצר בישראל, כדי לבחון כאן שלל נושאים שבהם היא מתעניינת כאמנית; ביניהם שימור מוזיאונים, אנתרופולוגיה, באוהאוס, טקסטיל ומחול פוסט-מודרני. היא נברה במחלקת הטקסטיל של מחסני מוזיאון ישראל יום שלם, וזה היה נהדר, היא אומרת, אבל לא בדיוק מה שחיפשה.

בדרך חזרה לתל אביב סיפרה לה דיאנה שואף מהמרכז לאמנות עכשווית, שליוותה את ביקורה, על אשכול, שמלבד כתב התנועה המהפכני שפיתחה בשנות ה-50 עם אברהם וכמן, יצרה הן ריקודים והן שטיחי קיר מרהיבים. ביום המחרת כבר ביקרה לוקהרט בביתה של אשכול בחולון, שלאחר מותה ב-2007 נהפך למעין מרכז מורשת של האמנית; תלמידיה פועלים בו כל יום, מתאמנים על הריקודים, רושמים אותם ודואגים לשימור מפעלה של האם הרוחנית.

"הם רקדו בפני ולא יכולתי לנשום", נזכרת לוקהרט. "זה היה כל כך יפה. הם רוקדים בבוקר, אוכלים צהריים ביחד ואז עוסקים בכתיבת תנועה. יש שם ארכיבאית וחמש רקדניות מרכזיות שרקדו עם נועה במשך עשרות שנים. אז הלכתי לבית כל יום, למדתי וניסיתי להבין. וזה כל כך מורכב. לקח לי שנים להבין את כתב התנועה, וגם להסתכל על השטיחים. כי יש 1,800 שטיחים המאופסנים במדפים שממלאים חדר שלם".

המחקר האינטנסיבי, שנמשך כארבע שנים, הוביל אל צמד התערוכות, שכותרתן המשותפת "שרון לוקהרט | נועה אשכול".

סיירת סמרטוטים

במוזיאון ישראל מוצגת תערוכה שאצרה טליה עמאר ובמרכזה מיצב וידיאו רב-ערוצי. במיצב המרשים מוצגים חמישה מהריקודים של אשכול (שלא אהבה את התואר כוריאוגרפית), מתוך הסוויטה "נושא ווריאציות", בביצוע החברים הנוכחיים בקבוצת הריקוד הקאמרי של אשכול, שהחלה את דרכה בשנות ה-50: רחלי נול-כהנא, רותי סלע, שמוליק זיידל, חמוטל פלד, שרה שפי, מור בשן, נוגה גורל ואור-גל אור.

הריקודים, שמתועדים בסרטים אלה לראשונה על רקע תשעה משטיחי הקיר (אשכול הפרידה בשעתה בין שתי הפרקטיקות הללו), מוקרנים על חמש לבנים ענקיות. אלה מוצבות בזוויות שונות בחלל גדול וסטרילי, שבו נשמע ללא הרף תקתוק המטרונום (הצליל שליווה תמיד את ריקודיה המינימליסטיים של אשכול, שבוצעו ללא מוסיקה, תלבושות או תפאורה). גודל המסכים הללו, ההחלטה להציבם על הקרקע, הזוויות השונות של המסכים והבחירה בצילום הסטטי, יוצרים את התחושה שהרקדנים פועלים עמנו באותו החלל ומקרבים את המבקר במקום אל המחול הצורני והמזוקק הזה.

בחלל הסמוך תלויים בצמצום מבוקר תצלומים של לוקהרט המציגים מודלים כדוריים מתכתיים, ששימשו את אשכול בהדגמת כתב התנועה. עוד בחלל, בין השאר, שלוש פלטפורמות מלבניות גדולות השוכבות על הרצפה ועליהן שלושה שטיחים נבחרים מהאוסף הענק, כל אחד מעשור שונה: "ארבע העונות", "המלך מוקי הראשון" (שתפור על שמיכה צבאית) ו"קרקס סיני".

את שטיחי הקיר יצרה אשכול מאז מלחמת יום הכיפורים ("כתב התנועה מסתמך על אנשים קונקרטיים, ואנשים לא היו", סיפרה פעם על נסיבות תחילת העיסוק). לשם כך שימשו אותה שאריות בדים שנאספו והובאו אליה מכל הארץ בידי מעריצים וידידים, שכינו עצמם "סיירת סמרטוטים". שאריות הבד האלה לא נגזרו, אלא עוצבו על יריעות בד ונתפרו בידי רקדניה (לוקהרט מספרת כי יש עוד כמה מאות שטיחים שהבדים עליהם נעוצים בסיכות ועדיין לא נתפרו). לפני שנתיים הוצגה תערוכה של 50 שטיחים במוזיאון הפתוח בתפן.

"רציתי גישה שונה", אומרת לוקהרט על ההחלטה לפרוש את השטיחים על משטחים ולא לתלות אותם על קירות. "מה גם שמדובר בפריטי ארכיון, ורציתי להתייחס אליהם בצורה כזאת. כשביקרתי בתפן ממש לא אהבתי אותם תלויים. וגם כשנועה הכינה אותם היא תמיד עשתה כך", היא כורעת על הקרקע. "היא תמיד היתה על הרצפה. זה נגע לחיבור לאדמה".

שרון לוקהרט

התערוכה במרכז לאמנות עכשווית, שאצר סרג'יו אדלשטיין, כוללת סרט שיוקרן בחלל העליון. מוצגים בו ארבעה ריקודים בביצוע אחת הרקדניות הוותיקות של אשכול, רותי סלע, בת 72. דרך ריקודי הסולו הללו מאתגרת לוקהרט את התפישה של אשכול, שגרסה כי ריקוד מתחיל עם שני אנשים לפחות.

ואולם, אטרקציה משמעותית לא פחות שמורה לחלל התחתון, שהוסב לחלל מופע אינטימי עם מקומות ישיבה. שם יתקיימו עד סוף פברואר חזרות פתוחות של רקדני הקבוצה, הופעות, סדנאות, מפגשים והרצאות, כולם נוגעים במורשתה המגוונת של אשכול. בינואר גם תעלה הקבוצה לריקוד קאמרי כמה מופעים בסטודיו ורדה של להקת בת שבע (שם צולמו הריקודים המשולבים במיצבי הווידיאו בשתי התערוכות). התערוכה בתל אביב תוצג עד 23 בפברואר, וזו שבמוזיאון ישראל תינעל בסוף אפריל.

לוקהרט מדברת על אשכול בהתלהבות יוצאת דופן, ילדותית אפילו, צמאה לשמוע כל פרט מידע שאולי עדיין לא גילתה על הדמות שהיתה למושא הערצתה בשנים האחרונות. היא מודה כי לבד מן ההערכה שהיא רוחשת לעשייתה האמנותית, חלק ניכר מהקסם של אשכול שמהלך עליה נובע מהסיפורים הרבים על דמותה הלא-שגרתית.

אשכול היתה טיפוס יוצא דופן, מסתורית ומורכבת. אמנית מוערכת ואנטי-ממסדית, שסלדה מפרסום, סירבה שיציעו את מועמדותה לפרס ישראל, קיבצה סביבה עדת מעריצים ולא חפצה בתהילה או בקהל רב כשהעלתה מפעם לפעם את מופעיה (מבחינתה, הריקודים שיצרה נועדו ליצור חוויה למחבר ולמבצע, לא לקהל). היא היתה אשה סוערת שעישנה בלי סוף, שתתה ויסקי ופירנסה את מדורי הרכילות של "העולם הזה" בסיפורי ההוללות שלה בתל אביב.

באדיבות קרן נועה אשכול

"אני לכודה בקסם האישי של נועה אשכול", כתבה הדה בושס ב"הארץ" ב-1978. "בקסמה של אשה מקורית, יוצאת דופן, חכמה, לעתים מרגיזה ומעצבנת, אבל תמיד מעניינת ומיוחדת. האשה היושבת מולי, שעיניה בהירות וחיות ורעמת שערותיה נופלת על פניה, היא לרגעים יפה מאוד ולרגעים מכוערת מאוד, לרגעים מרוחקת, ולרגעים אני מאמינה בתמימותי שאצליח להציל מפיה משהו, משהו שתהיה בו משמעות גם לאנשים שאינם מכירים אותה ולא עקבו אחר עבודתה".

מינימליזם מאוחר

אשכול נולדה בקיבוץ דגניה ב' בשנת 1924, בתו של לוי אשכול, ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל. היא היתה תלמידתו של המוסיקאי והפסנתרן פרנק פלג ולמדה בבית הספר לריקוד של תהילה רסלר. בהמשך נסעה לבריטניה, למדה ריקוד ותנועה, השתלמה בסטודיו של רודולף פון לאבאן ולמדה את כתב התנועה שפיתח. היא גם למדה שם אצל הכוריאוגרף סיגורד לידר ופגשה את ד"ר משה פלדנקרייז ואת הרקדן והצייר ג'ון האריס, שעמו שיתפה פעולה לימים.

עם שובה לישראל בתחילת שנות ה-50 היא עסקה בהוראה, חקרה את נושא כתב התנועה והקימה את הקבוצה לריקוד קאמרי, שבה אף רקדה בשנותיה הראשונות, לצד נעמי פולני ומירל'ה שרון. ב-1958 פירסמה בלונדון עם אחד מתלמידיה, אברהם וכמן (לימים פרופסור לארכיטקטורה בטכניון), את הספר "Movement Notation", שבו הוצג לראשונה כתב התנועה "אשכול-וכמן".

מהו, אם כן, אותו כתב תנועה מיתולוגי? מדובר בשיטה גרפית למיפוי תנועה בחלל ובזמן, המאפשרת להגדיר באופן אובייקטיבי את תנועת הגוף האנושי במרחב באמצעות כלים גיאומטריים ומתמטיים. הכתב - שיועד הן לחקר תנועה ותיעודה והן לחיבור ריקוד - מבוסס על העובדה האנטומית שכל איבר נע על צירו כשהוא מחובר, באמצעות מפרק, לאיבר אחר, באופן היוצר תנועה מעגלית.

כתב התנועה לא רק נלמד עד היום במסגרות מחול בשלל מוסדות אקדמיים בישראל ובחו"ל, אלא גם משמש למעקב אחר תנועת בעלי חיים, מיפוי שפת חירשים-אילמים, טיפול בלקויות למידה, איתור מוקדם של אוטיזם וכן למחקרים מדעיים בתחומים שונים. הוא אף אומץ בשלב מסוים על ידי נאס"א, כדי לתאר תנועת אסטרונאוטים במצב של חוסר משקל.

בצד יצירתה לימדה אשכול תנועה בשורה של מוסדות אקדמיים וב-1972 אף מונתה לפרופסור בפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת תל אביב (שם הקימה את המכון לחקר כתב התנועה). על כתיבת הביוגרפיה שלה שוקד בימים אלה גיסה, הפרופ' ברוך נבו (הוא נשוי לאחותה למחצה של אשכול, עפרה, ובנם הוא הסופר אשכול נבו).

"הייתי שמחה מאוד לפגוש אותה", אומרת לוקהרט על אשכול. "כולם אומרים שהיא כנראה לא היתה מתירה לי לעשות מה שעשיתי, אבל אני רוצה לחשוב שהיא היתה מעריכה את הגישה שלי".

כשלוקהרט מדברת על גישה, היא מתכוונת אולי לאסתטיקה המינימליסטית של עבודתה, שכן לדברי האוצרת עמאר, זה בדיוק מה שמחבר בין שתי האמניות. "הריקודים של נועה הם למעשה מינימליזם מאוחר", אומרת עמאר. "ההקפדה, הצורניות, המבניות, הבמה החשופה. וגם העבודה של שרון במשך השנים מאוד מובנית, מינימליסטית ומוקפדת".

האקספרסיביות של השטיחים הצבעוניים עומדת לכאורה בסתירה למינימליזם של הריקודים, מודה עמאר. אך היא מוצאת דמיון בין הקומפוזיציות שעליהם לבין הריקודים והתרשימים של כתב התנועה. מה גם שהם נוצרו מתוך דלות חומר מסוימת, אותן שאריות בדים שהיו למעשה פסולת של מפעלים ומתפרות.

צמד התערוכות אינו מלווה כעת בקטלוג, אבל לוקהרט עמלה בימים אלה על ספר עב כרס בעברית ובאנגלית על יצירתה של אשכול. הוא אמור לצאת לאור כשהתערוכה המוצגת במוזיאון ישראל תנדוד למוזיאון המחוזי לאמנות של לוס אנג'לס (LACMA), ביוני 2012.

לוקהרט, ילידת 1964, יוצרת בעיקר תצלומים וסרטים, לא פעם בעקבות מפגשים ממושכים עם קהילות שונות ברחבי העולם. אחת מעבודותיה, "גושוגוקה" (1998), המתעדת קבוצה של נערות יפאניות המתעמלות באולם ספורט, נרכשה לפני כמה שנים לאוסף של מוזיאון ישראל.

"אני ממש מקווה ששתי התערוכות יתרמו להמשכיות המורשת של נועה", היא אומרת. "שזה לא ייעצר כשהנשים הללו, שחלקן בשנות ה-70 לחייהן, יעזבו אותנו. הן אף פעם לא חשבו על העתיד כשפגשתי אותן. הן פשוט היו הולכות לעבודה, לבית של נועה, כל יום, כפי שהיו עושות כשעוד היתה בחיים. וראיתי שאין אנשים צעירים שרוקדים אתן. כעת יש להם כמה רקדניות צעירות יותר, בשנות ה-40, שמתאמנות כמה פעמים בשבוע והן טובות מאוד.

"אני רוצה שהעבודה של נועה תיראה ותובן בעולם, בתוך ההיסטוריה של המחול", מדגישה לוקהרט. "בשביל הדור הצעיר יותר אני חושבת שמה שהיא עשתה מרגש מאוד".

יש תוכנית להעלות את התערוכות במוזיאונים נוספים?

"אנחנו מקווים שבאירופה ובניו יורק. אני חושבת שנועה תמשיך לחיות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו