בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מקבילית הכוחות: איך פועלת הברית בין הגלריה לאמן?

גלריה היא מוסד היוצר הפרדות: בין זמן החיים לזמן האמנות, בין תצוגה נשגבת לעסקאות כספיות. על ההיסטוריה של המוסד ועל ההשלכות של ריבוי הגלריות

5תגובות

איך נולדו הגלריות? מתי נוצרה, לצד מוזיאונים וחללי איסוף ותצוגה, גם פעילות בורגנית-מסחרית שאינה אספנית או פטרונית במהותה? מהי בכלל גלריה? האם זה מוזיאון בזעיר אנפין או חנות; חלל שעיקרו תצוגה או אמרגנות מלווה בתצוגה?

"הגלריה המסחרית נוצרה באמצע המאה ה-19", אמרה ד"ר פמלה פלטשר, חוקרת תולדות האמנות שחיברה ספר בנושא זה, בראיון לכתב עת אקדמי. "לפני כן, תמונות נקנו ישירות מהאמנים, או בתערוכות האקדמיה השנתיות ובמכירות פומביות". לדבריה, המודל המודרני המוקדם ביותר של הגלריה עוצב בלונדון ב-1855-1865 ומשם התפשט במהירות למרכזים אורבניים נוספים. "בתוך כך נולד סוג חדש של סוחר: הדילר. הדילרים והגלריות נאבקו שכם אל שכם על לגיטימיות, כשהם מתמרנים בין הכרה בכך שהם בתי עסק לבין שאיפתם להיות משהו אחר. במהרה נוצק מודל ‘הקובייה הלבנה', החלל המנותק ומטוהר מהבלי המציאות על טרדותיה וחלופיותה, מודל שהתאים להפליא לאידיאולוגיות המודרניסטיות על אודות רפלקסיביות, אוטונומיה, הפרדות מדיומליות וחדשנות אנטי-מימטית".

במסה הקלאסית "The Ideology of the Gallery Space - Inside the White Cube" מ-1976 מתאר בריאן אודורתי את הגלריה המודרנית כגוף הנענה לחוקים קפדניים ממש כשל כנסיית ימי הביניים. הראשון שבהם - אטימת החלונות כדי למנוע מהעולם החיצוני לחדור פנימה. הקירות צבועים לבן והתאורה ממוקמת בתקרה כדי לאפשר לאמנות "לדבר בעד עצמה", עניין המאפשר מיקוד תשומת הלב באובייקט, פטישיזציה של האמנות. האיטום והתאורה המלאכותית גם מאפשרים אובדן אוריינטציה ותחושת זמן. הפרדת זמן החיים מזמן האמנות מגבירה את הרושם של נצחיותה. לדבריו, חללים מייצרי לימבו כאלה קשה למצוא באמנות, ולעומת זאת הם שכיחים בדת; ביטול המודעות לשטף החיים של הגלריה דומה לזה שיוצרים קברי הפירמידות. "החלל המופרד במיוחד הוא סוג של אי-חלל או אולטרה-חלל, שבו עקרון הזמן-חלל מבוטל".

הפרדה זו גם מעודדת קיבוע של תשוקה וערך נצחיים. בכניסה לקבר הסימבולי, לדבריו, העצמי של הצופה מופחת, ובמצב כמו-מת הוא נהפך להתבוננות טהורה. הגלריה, אם כן, יוצרת הפרדה נוספת, בין חלל קדמי של תצוגה נשגבת לחלל אחורי, מלא בחמדנותו של עצמי מתוגבר, חדר העסקאות שלה. הפרדה אחרונה זו מאפשרת את הנתק לכאורה בין הון סימבולי להון, משמרת את האמנות כגבוהה, יפה ואוטונומית, מכחישה את ביצועי הכוח שיצרו ואיפשרו אותה. כי בפועל, הגלריה היא חלל טקסי, שבו חברי הקהילה מאשררים עולם של ערכים, רגישויות ואסתטיקה משותפים.

האמנות התפתחה והשתנתה מאוד מאז "הקובייה הלבנה" המודרניסטית.

אבל בדיוק את המגמה הזאת, שנעקפה מאות פעמים על ידי אמנות מושגית וניסיונית מרתקת, מחזירה הגלריה העכשווית בסצינת האמנות של תל אביב המופרטת של היום. לא קשה לנחש מהם רווחי-המשנה של האמנים מכך. תהילה, ואפילו היא במושגי הצלחה זולים, תחושת רציפות ושייכות ופרנסה אינן דברים שיש להקל בהם ראש.

האם באמת נועדו כל ההפרדות שלעיל ליצור ולשמר כוח בלבד, או שהן תולדה של ברית אינטרסים בין אמרגנים אישיים המחזיקים חלל תצוגה לבין אמנים; ברית שגם מפרידה ומגוננת עליהם מפני גחמנותו המשתוללת של השוק?

ובכן, הנה מה שהעיניים רואות - גלריסטים אינם גרים בדירות 40 מטר בדרום מזרח העיר או עם שותפים. גלריסטים נוסעים לחו"ל. הרבה. יש להם מכוניות יקרות. גלריסטים לבושים טוב. מותגים ותכשיטים. הם לא עובדים המון שעות בשבוע ורובם יוצאים לפגרת קיץ ארוכה. לפחות חודשיים.

העיניים רואות עוד, שרוב האמנים, גם המצליחים מסחרית, אינם נהנים מרמת חיים כזו.

אלא שהמצב, כמובן, מורכב יותר ממה שהעיניים רואות. לגלריסט יש אחריות כבדה והוצאות עצומות, המצדיקות את 50 האחוזים שהוא גובה מכל מכירה. אלא שגם לאמן יש הוצאות כבדות - שכר דירה וארנונה על סטודיו, בנוסף לדירת המגורים, חומרי גלם לעבודה, עלויות הפקה גבוהות, ביטול זמן עבודה לשם הכנת תערוכות ועוד.

הגלריסט, אם ימכור שתיים-שלוש עבודות בחודש, יחיה. מדובר בשתיים-שלוש עבודות מתוך אלה של כלל אמני הגלריה שלו, מצאי ממוצע של 20. בעבור האמן, לעומתו, מצב כזה מצביע על מכירת עבודה אחת ל-20 חודשים. הגלריסט גם יכול לבצע מכירה חוזרת של עבודה, שממנה האמן אינו מקבל אחוזים, ובעת עסקאות במזומן נותר לו רק להאמין לגלריסט מהו המחיר שבו נמכרה העבודה. ממילא הגלריסט הוא זה שמייעץ לאמן מה מחירה, והלה צריך לסמוך עליו. זו ברית האינטרסים.

במסגרת הברית הזאת, רוב הגלריסטים גם מתפקדים כאוצרים. הם גם אלה שבוחרים את העבודות, תולים ומציבים את התערוכה, כותבים בעבורה את הטקסט הפרשני. כי כאלה הם - משכילים, מוכשרים ושאינם חוסכים מאמץ.

בעשור האחרון מספר הגלריות בתל אביב יותר משהוכפל, והן התבססו כגורם כלכלי, מסמן מגמות, מתניע שדה ושוק, מכריע כמו המוזיאונים או אף יותר מהם. הכמות הזאת משפיעה כמובן על האיכות.

היתרונות: יצירת סצינה של תצוגה אינטנסיבית, מציאת קהלים חדשים לאמנות, בינאום שלה, הנגישות הגדלה של אמנים, בייחוד צעירים, לקריירה. העסק תוסס.

החסרונות: הירידה המסיבית באיכות התערוכות, יחס טכנוקרטי לאמנים ולאמנות, ניהול עסקי, מלחמת חורמה על נתח שוק קטן הגורמת לבהלה לזהב, דרדור הערך הדיוני והאינטלקטואלי של האמנות, נטישת אמנים ברגע שערך השוק שלהם דועך ולעתים אף דרישה למין קוסמופוליטיות כפויה.

ויש עוד עניין. כשמוכנים לראות בגלריסט לא רק נציג מתווך של האמן, אלא גם ובעיקר נציג ההון, מתבררת גם הצנזורה האמנותית הננקטת. מה שמביך את המדינה ברור מאוד - ייצוגים הנחשבים חבלניים, מיניים באופן בוטה, חילול השם. לעומתה, השוק מדרבן את האמן לייצור יתר, לתהליך מזורז ולשפה אוניברסלית פשוטה מאוד. השוק מחנך אותו מה הולך, מה מצליח - ארטיפקטים נשאי תכנים ליברליים בגדלים סלוניים, ביחס נכון של עלות-תועלת, יצירת סגנון מובהק ומזוהה ויציבות אמנותית מהזן השומר על מתח מחירים, נימוס ידידותי לסביבה.

בפשטות, השוק והגלריה כנציגתו יוצרים זהות בין הישג כלכלי לאמנותי ומגייסים את האמנותי לשירות המסחרי. נסו לדמיין גלריסט שמגבה לאורך זמן אמן העוסק במיצבים ענקיים הדורשים אחסון מורכב, עשויים מחומרים מתכלים ועוסקים ב"חזירותן של חברות כוח האדם" או ב"ברבריות של ברית המילה" באמצעות תרגילי תאורה וסאונד בלבד, ותבינו.

ויש חוזים אישיים, סודיים, דיפרנציאליים. באותה גלריה תמצאו אמן שהגלריה מחזיקה למענו סטודיו או משלמת לו משכורת חודשית לצד כאלה המחכים שנתיים לתורם להציג או שמחויבים "להשאיר עבודה" לגלריסט לכשירצו להשתחרר מהחוזה שעליו חתמו כשהיו עוד מלאי תקווה. ישנם אלה שהגלריה מממנת את דמי השילוח של עבודותיהם לתצוגה בחו"ל ולעומתם אלה שמתבקשים להחזיר ממחיר המכירה את עלויות ההפקה.

יש כמובן גלריות אחרות, ישרות יחסית, כאלה שעובדות עם האמנים שלהן בשקיפות רבה, מפרנסות אותם היטב, מארגנות להם קריירה, מתפקדות כסוכניהם המצוינים. אלה הן הגלריות הנחשקות, המעטות. הן פועלות כך מתוקף איכות אישית, שאינה מובנית במוסד הגלריה לכשעצמו, בעקרון ההפרדות המפעיל אותה, המיוסד על קונפליקט מוכחש. לנוכח כל אלה, השאלה אם יש מודל פעולה כלכלי-ארגוני אלטרנטיבי לגלריה המסחרית, אקטואלית מתמיד. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו