בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

סורג שפה: מוליכות רגשית גבוהה

השימוש בנחושת בעבודותיה של מירית כהן, המוצגות בתערוכה "סורג שפה" בגלריה גורדון בתל אביב, מתקשר לרגישות יוצאת הדופן שלה לעולם ולשפה

2תגובות

מירית כהן היא אחת מרוחות הרפאים של האמנות הישראלית. כמו מישל חדד, היא מהאמנים ששמם מוזכר מדי פעם, שעבודות בודדות שלהם הוצגו לעתים בתערוכות קבוצתיות כשהן דחוקות לקרן זווית, והם זכורים בעיקר בהקשר הטראגי-רומנטי של יוצרים שהתאבדו (חדד התאבד ב-1979, אחת עשרה שנים לפני כהן).

התערוכה היפהפייה שאצרה שלומית ברויר בגלריה גורדון, מבהירה היטב מדוע כהן למרות הכל לא נשכחה לחלוטין, ואף מעוררת את השאלה מדוע היא אינה זכורה יותר. "סורג-שפה" היא תערוכה מרגשת בעלת איכות מוזיאלית מהמעלה הראשונה, שמעבר להיותה מסמך היסטורי מציגה את האמנות של כהן במלוא עוצמתה ורעננותה. טוב היה אם תערוכות ברמה כזו היו מוצגות באולמות מוזיאון תל אביב, הישנים והחדשים.

בפינת החדר האחורי (החדש) בקומה האמצעית של הגלריה, תלויה העבודה "גשר לפינה אחת" (1979 ,"One Corner Bridge"), העשויה רשת חוטי נחושת שבתוכה נעוצות פיסות זכוכית. הרשת תלויה כמו ערסל - אובייקט אבסורדי שמכליא זיכרונות על התענגות והתערסלות יחד עם מיטת ייסורים, במין לעג האצור גם באוביקט דוגמת כתר הקוצים של ישו. האסוציאציה לכתר, למשהו יקר ונדיר, לצד אותה הגחכה נוגה - חוזרות במרבית הפסלים של כהן, שהם קטנים ושבירים אך לא מתכלים. היא עבדה במתכת, בנחושת ובזכוכית, וגם עם חתיכות מצינור פלסטיק המצפות חוטי חשמל.

בכניסה לגלריה מוצב קיר של פסלוני מתכת קטנטנים ומעודנים, המטפסים ממדף על הרצפה עד למרומי הקיר. העבודות, העשויות מחלקים קטנים של מכונות, נראות כמו חיות לא מוכרות, כמו זוחלים שחורים שיצאו למסע. החלקים לקוחים ברובם ממכונות תפירה, והפרט הזה מתקשר לאיזו התרסה שיש בעבודות של כהן כלפי המודרניזם. בחלקי מכונות התפירה צפונים זיכרונות ממפעלי הטקסטיל הגדולים של ראשית המהפכה התעשייתית באנגליה, דרך השריפה ב-1907 במפעל טקסטיל בניו יורק (בה נספו 140 פועלות) - ועד תנאי העבדות של פועלי טקסטיל היום במזרח אסיה. חלקי המתכת השחורים, הברגים הקטנים והלהבים, איבדו כל קשר לתפקיד שנועד להם כשהוכפפו למולך הייצור, והם מייצגים עכשיו איזו תנועה אלטרנטיבית.

בוויטרינה מהסוג המשמש בחנויות להצגת תכשיטים, מוצגים פסלונים קטנים מהסדרה "Energy of Shrinkage" (אנרגיה של התכווצות), שבהם נעשה שימוש ברשת חוטי נחושת, והפעם בחוטים המאוגדים כמעין שערות. מרתק כאן הקשר הצורני לעבודות צורפות ישראליות בולטות כמו אלה של ורד קמינסקי, אסתר קנובל ודגנית שטרן שוקן, ולעבודות של המעצבת איילה צרפתי, ולחפצים שהציגה חיה רוקין בתערוכת בוגרי התואר השני בבצלאל השנה. זהו מסוג הקשרים החזותיים שאינו מבוסס בהכרח על הכרה והשפעה אלא על מערך רגישויות משותף, חוצה דורות במקרה זה. אבל השוני העקרוני בין העבודות של כהן (וגם של רוקין) לבין העבודות המחוברות לעולם העיצוב, הוא באותה חתירה נחושה אצל כהן למקום של כאב, לצלילה אל התהומות.

השימוש בנחושת היה מוטיב חוזר ביצירתה של כהן, וב-1982 היא הכינה בניו יורק מיצב בשם "אשה עם נחשי נחושת" (שתיעודו אינו מוצג בתערוכה). נחש הנחושת לקוח מפרשת חוקת בספר במדבר, שבה מסופר על מכת נחשים ששלח האל בבני ישראל אחרי שהתלוננו על הנדודים ועל המזון (מן). לאחר שהעם התוודה על חטאו הצטווה משה ליצור נחש נחושת, שכל מי שהוכש הביט בו ונרפא. הפרשה מאגדת סוגיות של חטא והצלה וגם מרכיבים של היפוך משמעות - לאחר שדווקא הנחש, מחוללו של החטא הקדמון, נבחר כדמות מרפאת.

אפשר לראות בשימוש הנרחב של כהן בנחושת חלק מהניסיון האינסופי שלה להיאחז במציאות, ובפרשנות קצת יותר מרחיקת לכת אפשר לחשוב עליה גם כאמנית בעלת מוליכות רגשית גבוהה, כמעט בלתי ניתנת להכלה, כשם שהנחושת מצטיינת בהולכת חום וחשמל.

הינומת המוות

העבודה "6 מיליון", משנות ה-80, עשויה הינומה, עץ, חוטי נחושת ופלסטיק, ומעבר ליופיה ולהיותה מרגשת עד דמעות, היא חשובה משום שהיא מתמצתת בדרך שלא ראיתי דומה לה את שבר השואה. אפשר רק להצטער שהעבודה הזאת לא הוצגה בעבר. על מסגרת ציור העשויה עץ אפור מונח בד כמעט פריך שמכסה את המסגרת, ועליו בצבע לבן רשומה הספרה 6 ותחילת המילה מיליון באנגלית. בעבודה הזו טבועה ההבנה שלא נוכל לתפוס את שהתרחש, לא בדיונים מילוליים על הזוועה וגם לא בדימוי - כי שום דימוי לא יוכל להתחוור ויישאר בגדר קווים תלושים.

השימוש כאן בהינומה, בלבוש של כלה, מתקשר לתפיסות סימבוליות מהתנ"ך וממקורות מיסטיים על ישראל ככלתו של האל, וגם על השבת ככלה. הרעיונות מדברים על איחוד מיסטי של יסודות הבריאה עם המציאות, אשר יבטיח סדרי עולם - והשימוש בהינומת הכלה בהקשר השואה הוא עתירה דרמטית לבורא עולם הבאה מתוך תעצומות של כאב. ככלל, היצירה של כהן, דור שני להורים שחוו את אימי מלחמת העולם השנייה, ספוגה בהתייחסויות ליהדות בהיבטיה הסיפוריים והמיסטיים.

בראיון שנערך עם אחותה במוסף "הארץ", היא הזכירה תגובה זועמת של מירית כהן לתערוכה של אנסלם קיפר, שהציג אז בניו יורק, תגובה שכללה גם מכתב בעניין שהפנתה כהן לגולי מימון, בעלת גלריה גולי מ. כך שנכון בהחלט לקרוא את מכלול העבודה של כהן גם כהבעת עמדה תרבותית, המתגרה במה שנחשב להגמוני בזמנה (וגם היום - כאשר תערוכתו המרשימה של קיפר פותחת את האגף החדש של המוזיאון). הקריאה הזאת מעניינת לא פחות מהתמקדות בהיבטים של הכירסום בחוסן הנפשי ביצירתה, כפי שעשה המבקר והיסטוריון האמנות האמריקאי, דונלד קספיט, בטקסט שהתלווה לתערוכתה של כהן שהוצגה בגרמניה ב-1998. אגב, לאחד מהקבצי העבודה היפהפיים של כהן בתערוכה הנוכחית, שנעשה ב-1979, קוראים "Broken Vessels", כשם תערוכתו של קיפר.

אברהם חי

יחסי הטקסט והדימוי עברו בעבודותיה של כהן עליות ומורדות והם נעים בין עבודות שבהן היא מבררת את הטקסט ובונה מערכים המזכירים דפי גמרא - לבין עבודות שבהן הצמצום והשדיפות של החומר ושל הצורה קיצוניים כל כך, עד שהמלים התייתרו.

בעבודה קטנה ללא כותרת, ציירה כהן בעיפרון דמות שגופה עשוי ממערך קווים, מין רשת שיכולה להתחבר באסוציאציה לצינורות דם ולקווי רכבת, לגדרות או למערכי כוכבים - ומאזכרת גם את השימוש שלה בחוט נחושת בעבודות התלת-ממדיות. הדמות נתונה בתוך מין כיפה או הילה, ולצדה טקסט הנע בין שירת אבסורד דאדאיסטית של המודרניזם המוקדם לבין בירור בלשני עכשווי.

בחירת השם "סורג שפה" לתערוכה היא מצוינת ומהותית. כפי שציינה האוצרת בטקסט הנלווה, זהו שם שיר של פאול צלאן וגם השם של אסופת שיריו בעברית (שתרגם שמעון זנדבנק). לא רק הדמיון בין מוטיב הרשת בעבודותיה של כהן לבין צורת הסורג; גם האופן שבו היא לשה את השפה בעבודותיה מתקשר למקור הגרמני של שם הספר, "Sprachgitter" - צירוף ללא מקף וללא הפרדה, רצף של רגישויות משתרגות, פקעות של צורה ומשמעות, נביעות כאב שמזינות פלגים ותהומות ביצירתה והופכות אותה לבעלת גוף - הרבה מעבר למשמעות השגורה הכרוכה במושג "גוף עבודות" בשיח האמנות. *

מירית כהן, 1945-1990, "סורג-שפה", גלריה גורדון בת"א. אוצרת: שלומית ברויר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו