בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אמנים מספרים על ההחלטה לעזוב את הגלריה שלהם

מה גורם לאמן לעזוב גלריה ולפעול לבדו? שורה של יוצרים מספרים איך הם מסתדרים בלי הקשר התומך והמגביל הזה, ומציגים מודלים אלטרנטיביים

19תגובות

גלריות הן מוסד הנישואים של עולם האמנות: גלריה, על פי התפישה הרווחת, משמשת בית לאמן, מספקת לו ביטחון, יציבות, מעמד ובמקרה הטוב גם הכנסות. בעוד שמוזיאונים ואספנים סופגים לא מעט ביקורת, נדמה כי אין דיון של ממש בשאלת מקומן ותפקידן של הגלריות בזירת האמנות. האם הגלריה אכן מספקת את צורכי האמן? קשובה להם? ובאיזו מידה האמן עצמו מחשב את צרכיו ומטרותיו לטווח הרחוק?

זה עשורים רבים גלריות הן במה מרכזית ליוצרים והמתווך העיקרי בינם לבין הקהל, האספנים והמוזיאונים. במרכז האמנותי בארץ, בתל אביב, פועלות עשרות גלריות, כל אחת מהן מייצגת בין 15 ל-30 אמנים. בכל גלריה צוות מצומצם של עובדים. רובן עובדות עם האמנים ללא חוזים; הסכמי העבודה מבוססים על הסכמה בעל פה במקרה הטוב ולרוב נותרים מעורפלים. כשהערפל מתבהר, לרוב ידן של הגלריות על העליונה. מה שאינו עמום כלל הוא שיעור הסכום שהגלריה גובה ממכירת עבודות - 50%. שיעור זה אינו תלוי במידת ההשקעה שלה באמן. זו הנורמה.

אם בעבר היה לגלריות בישראל תפקיד מקומי במידה רבה - לבסס רשת קשרים עם מוזיאונים, אוצרים ואספנים מישראל, בשני העשורים האחרונים גלריות וכן אמנים נושאים את עיניהם אל מעבר לים. ואולם, רק גלריות ישראליות ספורות מצליחות לחדור לשדה ולשוק הבינלאומי. ככלל, רוב הגלריות הקיימות כיום בארץ אינן חורגות, בתפישתן ובדרכי פעולתן, משפת הכלכלה שמטרתה הרחבת ההיצע והביקוש של מרכולתן.

בחירה של אמן לעבוד ללא גלריה אינה קלה - היא מחייבת חשיבה מחדש על צרכיו, מעמתת אותו עם ההכרח להגדיר את מטרותיו ועלולה לגזול זמן סטודיו יקר. לעומת זאת, האמן זוכה בעצמאות, בגמישות ובאפשרות לנסח את דרכיו ומעמדו בעולם.

האמנים המרואיינים כאן עבדו בעבר עם גלריות, אם בבלעדיות ואם לאו, ומסיבות שונות ניתקו את קשריהם עמן. דבריהם מאירים את הבעייתיות הטמונה ביחסים עם גלריות, וחלקם אף מציגים מודלים שונים מאלה המוכרים.

ישר מהסטודיו גלעד אפרת

הצייר גלעד אפרת, בן 42, עבד עם גלריה נגא מ-1998 ועד לפני כשנתיים. עוד לפני עזיבתו עבד עם שתי גלריות מחו"ל ועמן הוא ממשיך לעבוד עד היום - גלריה אורדריאה ברומא וגלריה אינמן ביוסטון.

גלי איתן

את הגלריה התל-אביבית עזב בין השאר, לדבריו, משום שחש כי בעליה אינם ממצים את הפוטנציאל האפשרי של הקשר. בשלב שבו הוא עומד בקריירה, מסביר אפרת, הוא זקוק מהגלריה פחות לעבודת קידום ופרסום ויותר לגיבוי כלכלי. "היו כמובן תקופות טובות, אך באיזשהו שלב יכולת המכירה שלהן נחלשה". הוא מציין כמה סיבות, בהן מחירי עבודותיו, שעלו לעומת אלה של אמנים בתחילת דרכם, וכן המספר הרב של האמנים שגלריות עובדות אתם: "במצב כזה מקדמים, יוזמים ולוחצים על מה שיותר קל למכור. באופן כללי ריבוי אמנים מחליש את כולם - את הצעיר ואת הוותיק".

אפרת סבור שהגלריות הקטנות והצעירות, שצריכות להילחם על קיומן, פועלות בצורה טובה ונמרצת הרבה יותר מהגלריות המרכזיות, השבעות יותר. "גלריות מסוימות נכנסו למצב של נינוחות". כמו אמנים רבים, הוא מציין את האחוז הגבוה שלוקחת הגלריה מכל מכירה; "השאלה מה אני מקבל מהגלריה בשביל ה-50%. אם יש מכירות קבועות ורבות יכול להיות שזה מוצדק, אך אם הן חלשות ולעתים רחוקות, אז כל העסק לא ממש מתפקד".

הסוגיה מסתבכת, לדבריו, כשאספנים ואנשים הקונים מפעם לפעם מגיעים לאמן באופן עצמאי. "אז נשאלת השאלה, אם לא מכרתי כלום כל השנה, מדוע שאפריש לגלריה כסף על מכירה שכזו".

שיטה אחרת גסטון צבי איצקוביץ

הצלם גסטון צבי איצקוביץ, בן 36, כבר הספיק לעזוב שתי גלריות. לפני חודשים ספורים הפסיק את הקשר עם גלריה שלוש הוותיקה, שעמה עבד שלוש שנים. "עשיתי חושבים", הוא אומר, "שאלתי את עצמי מה זה אומר לעבוד עם גלריה. כשבדקתי מה שהיא עושה למעני, הבנתי שאין הרבה הבדל אם הייתי עובד לבדי". מאז שעזב את שלוש הוא חש "פחות כבול, יותר גמיש, אני לא לוקח חלק במערכת היררכיות. עכשיו זה אני מול העולם".

את גלריה טבי דרזנר עזב לפני כארבע שנים לאחר תקופה דומה, שנתיים וחצי, אך מסיבות אחרות. "בזמנו חשבתי שהגלריה חדשה וצעירה, שהיא לא בקצב שלי, והחלטתי ללכת לגלריה ותיקה עם ניסיון".

גלי איתן

לטענתו, הגלריות מתנהלות בצורה אקראית וזה בעייתי. "גלריה צריכה להבין מי אתה ומה אתה צריך ולבנות לך תוכנית עבודה שנכונה באופן ספציפי לך. לכל אמן יש צרכים אחרים". איצקוביץ מעיד שבחו"ל התוודע לגלריות שעובדות כך ומודה שאולי יש לו ציפיות גבוהות מדי מגלריה מקומית. "אני לא רוצה להסתפק בזה שתהיה לי גלריה, הבטחה לתערוכה כל שנתיים ולמכור פה ושם", הוא מבהיר. "אני רוצה לבנות משהו אחר. לבסוף גיליתי שאני בונה את זה טוב יותר לבד. כשהחלטתי לעזוב את שלוש אמרתי לנירה יצחקי (בעלת הגלריה, אע"א), שאני לא פורש אלא מחליף שיטה".

לאחר שעזב החל לעבוד עם סוחרת האמנות קרן בר גיל והוא גם מנסה לקדם את המכירות בעצמו. כמו כן הוא שוקל לעבוד עם אדם שיטפל באופן ספציפי בצרכים שלו. "עשיתי כמה פגישות בנושא. ברור שנכנס העניין הכלכלי, זה עולה כסף לעבוד עם מישהו באופן כזה ואני עוד לא נמצא שם". בהתחשב בכך שעד לא מזמן הפריש איצקוביץ לגלריה מחצית מהסכום שקיבל בעד כל עבודה שמכר, ייתכן שזו השקעה סבירה.

לא די ביוקרה גיא גולדשטיין

האמן גיא גולדשטיין, בן 37, הספיק אף הוא לעבוד עם שתי גלריות. עם גלריה החדר עבד סמוך להיווסדה וכאמן צעיר "גדלנו יחד". לאחר מכן פנה לגלריה שלוש הממוסדת יותר, עבד אתה כשלוש שנים ועזב לפני כחצי שנה.

מעבר לוותק, הוא אומר, יש הבדלים אחרים: האנשים בגלריה הראשונה קמים בבוקר לא כדי לעבוד בגלריה אלא במשרד האדריכלים שמתוכו היא צמחה, יש אוצרת שכירה ואין גלריסטית. בשלוש, לעומת זאת, כל הסמכויות הן בידיה של בעלת הגלריה ואין בעלי תפקידים אחרים.

גלי איתן

"שני המודלים לגיטימיים", אומר גולדשטיין. "בהתחלת הדרך אין לך צרכים, את רק רוצה להיות שם. בהמשך את מגלה שאת רוצה יותר, צריכה יותר וגם יכולה יותר. הרי גלריה היא גוף מסחרי בעל מטרה אחת - להרוויח כסף; וכל פעולה, אם זו תצוגה בחו"ל ואם תערוכה מוזיאלית, היא צעד שנועד להפקת רווחים. וזה בסדר ולגיטימי. אך אמן צריך לשאול את עצמו מה הוא מחפש - קידום? מכירות? שניהם? או רק פרסטיז'ה". בעבר, הוא מודה, היוקרה סינוורה גם אותו וזה הספיק לו.

כעת, חצי שנה אחרי שהחל לעבוד בעצמו ללא גלריה, הוא הבין שהאמן מיטיב לפעול למען עצמו. "היום אני עובד בסטודיו גיא גולדשטיין. אני מקדם מכירות, יוצר קשרים וכן הלאה". את הטענה כי יש לכך מחיר הוא דוחה על הסף: "התפרנסתי הרבה שנים מעיצוב גרפי וזה לקח את כל הזמן שלי. ברגע שהגעתי לתובנה שאני רוצה קריירה של אמן שכוללת הכל - להציג, להתקדם, להתפתח ולהתפרנס - זה חייב להיות זה ורק זה". המחיר, לדבריו, הוא הסיכון "וכרגע אני מוכן לקחת אותו".

גולדשטיין, שהוא גם חבר להקת הרוקנרול "נערות ריינס", משווה את המצב למתרחש בעולם המוסיקה: "נגמר עידן חברות התקליטים. היום יש פחות ופחות צורך בתיווך. אותו דבר גם באמנות. יכול להיות שזה עידן גם של אינדי באמנות".

בריחה ממסחר מאשה זוסמן

הציירת מאשה זוסמן, ממקימות גלריה ברבור בירושלים, מציגה עמדה שונה לחלוטין. חשוב לה להבהיר שהיא לא נגד גלריות מסחריות. אשר להחלטתה האישית אם לעבוד עם גלריה היא אומרת: "אני חושבת שהציר הכלכלי-פרסומי הוא לא ציר מרכזי בחיים של אמנית, והוא גם לא בהכרח חייב לעבור דרך גלריה כזאת או אחרת. כלכלה ופרסום הם התוצאה ולא המטרה".

זוסמן מעולם לא עבדה באופן בלעדי עם גלריה וגם לא ששה להציג תערוכות בגלריות מסחריות, אף שכמה גלריות חיזרו אחריה. עם זאת, היא גם לא קיבלה עליה לקדם את עצמה או את המכירות שלה בדרכים אחרות, היא מתקשה לדבר על מחירים ונבוכה מפניות של אספנים. "אני לא סוחרת. אני לא אומרת את זה ממקום שיפוטי, אך זה לא מעניין אותי. אני שמחה שאנשים באים לסטודיו, אף שזה תמיד קצת מביך. מי שממש רוצה ומגיע לסטודיו, אני שולחת אותו לוואלרי, בן-הזוג שלי, שמתעסק עם זה".

ממה נובעת הגישה הייחודית שלה? "בהתחלה ההתנהגות הזאת נבעה מתגובה אינטואיטיבית", היא אומרת. "קיבלתי הצעות נדיבות מאוד מבחינת יכולת תצוגה, אך פתאום, מבחינה אמנותית במובן הרחב של המלה, במקום שלי כאמנית בעולם - הרגשתי שזה לא מספק אותי. לא ידעתי להגיד למה".

התחושות האלה, בין השאר, הובילו לייסוד ברבור - חלל עצמאי ללא מטרות רווח הפועל בזיקה לסוגיות חברתיות, קהילתיות ופוליטיות. זוסמן וחבריה הקימו אותו ב-2005. "לא חיפשנו מקום אלטרנטיבי להציג ולהתפרסם בו, אלא חיפשנו תשובה לחוסר הנחת ולחיפוש, לבירור איך החיים שלנו בתור אמנים נראים", היא מסבירה.

זוסמן מתפרנסת מהוראה ומעט מברבור. היא מספרת שפה ושם נמכרות עבודות שלה, אך היא לא מקדמת זאת כלל. "זה נובע בעיקר מחוסר נחת מכך שהעבודות שלי יוצעו למכירה במחירים שלא אני ולא החברים שלי לא נוכל להרשות לעצמנו ולכן הן הולכות לשכבה כלכלית מצומצמת מאוד". היא אינה חוששת מכך שלא תתקדם או שיצירתה לא תיחשף במקומות חדשים: "לפי הניסיון שלי זה קורה לבד. מי שאוהב את האמנות איכשהו מגיע".

תמונה משותפת ציבי גבע

ציבי גבע, בן 60, עבד עם גלריה ג'ולי מ' מתחילת שנות ה-60 ועד לפני כעשור. במקביל גם עבד עם הגלריה הנחשבת אנינה נוסיי שבניו יורק עד שזו נסגרה. לדבריו, מאז 1997, אז הציג תערוכת ציורים בג'ולי מ', לא הציג בגלריה מסחרית.

על עזיבתו הוא אומר: "סיום ההתקשרות לא היה באקט אחד ומיידי אלא בתנועת ‘דיזולב'. גם לא עזבתי בשביל מעבר לגלריה אחרת". התחושה היתה, לדבריו, שהקשר איבד מהאנרגיה שלו. "גם הצרכים שלי השתנו", הוא מוסיף. "הפעילות שלי התרחבה מאוד בארץ ובחו"ל, עיקר העבודה שלי עבר לכיוון של מיצב, וכל עבודה או תערוכה דרשו מערך הפקה ופיתוח גדול ומורכב יותר. הרגשתי שהקשר עם הגלריה נהפך לכובל יותר מאשר מפתח ועוזר. ואני לא בא בטענה לגלריה. פשוט מצאתי את עצמי במצב שאני מבצע כמעט הכל לבד ובעזרת אנשים שאני מגייס לעניין".

גלי איתן

במשך שנים התוודע גבע למודלים שונים של אמנים העובדים ללא גלריות ובשלב מסוים החליט שזה מתאים גם לו. "ריכזתי את כל הפונקציות בסטודיו, התחלתי לעבוד עם אסיסטנטית ובנינו את המשרד ואת ארכיון העבודות". בעשר השנים שגבע עובד כך הוא הציג תערוכות בחללים ללא מטרות רווח וכן במוזיאון חיפה ומוזיאון תל אביב.

זה יותר משנה הוא משתף פעולה במודל החדש שגיבשה דיאנה דלל, שבעבר ניהלה את גלריה רוזנפלד והפכה אותה לאחת המעניינות בעיר. במסגרת זו, המכונה "פרזיט", היא עובדת עם מספר מצומצם של אמנים. היא אינה מחזיקה חלל קבוע ולכן את עיקר המשאבים היא מפנה לצורכי האמן. "זה קצת כמו מודל של סוכן במוסיקה או תיאטרון", מסביר גבע. "אנחנו עובדים ביחד ובונים תוכנית משותפת".

גבע מותח ביקורת חריפה על התפישות ודפוסי העבודה השגורים בגלריות המקומיות: "אני חושב שגם לאמן ותיק וגם לאמן צעיר יש צרכים חשובים שהם מעבר למכירת עבודות ותצוגה בחלל אחת לשנתיים. הצורך המרכזי בעיני הוא בפיתוח; בחשיבה ותפישה אסטרטגית רחבה וארוכת טווח.

"רוב החוזים שיצא לי לראות כללו כמעט רק צד אחד, מה האמן נותן לגלריה. אין כמעט מחויבות לתפקיד הגלריה בבנייה הציבורית של האמן", קובע גבע. לכן אמנים מוצאים את עצמם במעין מלכודת דבש: הגלריה היא כביכול מטרייה מגוננת, אך למעשה הם חשים בודדים. "אני מכיר הרבה גלריסטים שבקושי מבקרים בסטודיו של האמנים, שלא עוקבים אחר התפתחותם ולא מעורבים כלל ביכולת של האמן לקיים את עצמו או להחזיק סטודיו".

גבע מפציר באמנים ובגלריות המקומיות לחשוב מחדש על תפקידם ועל צרכיהם; "שגלריסט ישאל את האמן את השאלה הפשוטה: ‘מה אנחנו יכולים לעשות בשבילך, איך אנחנו עוזרים לך'. והתשובה לכך היא לא בהכרח לדחוף ל'צבע טרי' ולמכור שלוש עבודות, אלא ‘בוא נצייר תמונה עתידית של איפה אנחנו רוצים לראות אותך בעוד חמש או עשר שנים. זו השאלה שצריכה להיות על השולחן, והיא צריכה להיות פעולה יזומה של הגלריה".

לא רלוונטי מיכל היימן

גם מיכל היימן עובדת עם דיאנה דלל בפרויקט "פרזיט". בין 1991-2005 עבדה היימן עם הגלריות המקומיות ג'ולי מ', נגא ודביר ועם גלריה אנדריאה מייזלין שבניו יורק. קשריה עם כל אחת מהן לא נמשכו יותר משנתיים. "במשך השנים האלה העבודה שלי התפתחה ונעשתה יותר ויותר קונצפטואלית ורדיקלית ובעלת הקשרים חברתיים ופוליטיים", היא אומרת. לטענתה, התפתחות זו לא תאמה את דרכי עבודתן של הגלריות המסחריות ועל כן עבודה עמן נהפכה ללא-רלוונטית בשבילה.

"יותר עיניינו אותי פעולות מורכבות בארץ ובחו"ל, כמו מיצבים בשיתוף עם הקהל", מבהירה היימן. "העבודות שלי התאימו בעיקר לחללי תצוגה מוזיאליים או אלטרנטיביים, וכך, למרות ניסיונות לחפש גלריה, מצאתי את עצמי עובדת באופן עצמאי עם אסיסטנטיות מטעמי. אין לי שום עמדה נגד גלריות, אבל חיפשתי שותפות פורה, מודל אחר".

רק השנה, מספרת היימן, היא מצאה את מבוקשה, בפרויקט "פרזיט". "זו שותפות שנראית לי נכונה לאחריות ולדרך הקשה שהיצירה שלי דורשת. כל עניין המכירה, אחוזי מכירה, לא עומד בינינו. יש רק מחשבה על האופנים הנכונים להציג את העבודה שלי. מה שחשוב הוא האדם שעומד מולך - אם הוא מתאים לך, מבין את העבודה ויכול לחשוב יחד אתך".

גלי איתן

ומתוך הקובייה

ומה חושבים על העניין בעלי גלריות? נחמי גוטליב, מבעלות גלריה נגא, אומרת כי "קשרי העבודה עם גלעד אפרת נמשכו יותר מעשור. בתקופה זו הוצגו עבודותיו בירידים בינלאומיים רבים, הגלריה תמכה בספר אמן שלו שיצא לאור וכמובן בתערוכות. מאחר שהקשרים הגיעו

לכלל מיצוי הוחלט על

הפסקת העבודה המשותפת.

אנו מאחלים לו הצלחה רבה".

כיצד הגלריה רואה את היחסים שבינה לבין אמן?

"יחסי האמן והגלריה נעים בשני מישורים, המקצועי והאישי, וחייבת להתקיים הלימה ביניהם.. גלריסטים אינם קוסמים. עם אמנים מסוימים הם יכולים להצליח מאוד בעוד שעם אחרים פחות".

יותר מכך, היא מוסיפה: "תמיד עולה השאלה ‘מה תפקיד הגלריה?' כמעט אף פעם לא נשאלת השאלה מה תפקיד האמן במערכת יחסים זאת? מה קורה כשאמן מפסיק ליצור? מה קורה כשהציפיות-דרישות הן לא ריאליות? מה קורה כשהאמן אינו מתנהל ביושר ושקיפות כלפי הגלריה? מה קורה כש'המוזה' הלכה לה או שהאמן נהפך ללא-רלוונטי, מה אז?"

על הטיפול במספר רב של אמנים היא אומרת: "החלטנו עקרונית לצמצם את מספר האמנים בגלריה".

וכיצד פורצים לחו"ל?

"דרך השתתפות בירידים, בתערוכות בחו"ל, חשיפה בכתבי עת בחו"ל ובפני מבקרים. וגם למזל וצירוף מקרים תפקיד חשוב מאוד".

ג'ולי ממן מגלריה ג'ולי מ' אומרת על ציבי גבע: "הקשר בינינו היה מצוין. ציבי היה חבר קרוב מאוד והקשר עד היום לא הופסק. אחרי שעבדנו 30 שנה ביחד, הגיע רגע שהאדם רוצה להיות לגמרי עצמאי".

נירה יצחקי מגלריה שלוש אומרת כי "הגלריה עושה רבות למען האמן מאחורי הקלעים, ועזיבה של אמנים קורית לרוב בגלל אי-התאמה בין ציפיות האמן והגלריה. אני מאמינה בעבודה ממושכת עם האמנים ולפעמים לוקח זמן לראות תוצאות בשטח. לכל אמן יש שאיפות משלו והעבודה עם כל אחד מהם שונה בהתאם". *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו