בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

אוטופיות על הנייר: לא כדאי להחמיץ

ממיליטריזם עד סקס: התערוכה המצוינת באגף החדש של מוזיאון ת"א מציגה את האקספרסיוניזם הגרמני, על יצירותיו הסוערות ופצעיו הפתוחים

5תגובות

די בשקט, בין חגיגת האגף החדש, המגלומניה של תערוכת אנסלם קיפר ותצוגת האוסף הישראלי, כמעט מסתתרת במוזיאון תל אביב תערוכה פשוט מצוינת: רישומים והדפסים אקספרסיוניסטים גרמניים, הכוללים כמה יצירות מופת, המון עבודות מרשימות ולא מעט מפתיעות. התערוכה מוגשת באופן מאיר עיניים, מלאה בזיקות וקישורים פנימיים בין היצירות ונסיבות היווצרותן, אך לא בצורה שכופה עצמה על הצופה אלא תלויה במידת רגישותו, סקרנותו והשכלתו, ומתגברת על החלל הבעייתי בצורה מרשימה ביותר.

התערוכה אינה מבדילה בין שתי תקופות האקספרסיוניזם, זו של קבוצת "הגשר" (1913-1905) וזו של "האובייקטיביות החדשה" המאוחרת יותר. את "הגשר" ייסדו בדרזדן ארנסט לודוויג קירשנר, אריך הקל, וקרל שמידט-רוטלוף שצירפו אליהם את אמיל נולדה, מקס פכשטיין ואוטו מולר. כסטודנטים נושרים לאדריכלות, הם חיו בקומונה אנטי-בורגנית, שאפו לגשר "בין כל הכוחות המהפכניים", ותוך ניסוח אידיאלוגי-אמנותי, יצרו את הגסות המחוספסת האנטי-אקדמית עמה מזוהה האקספרסיוניזם.

בתיעובם כלפי הבורגנות והמודרניזציה, שאפו אל האמיתי, הפרימיטיבי, הטבעי, המשוחרר והאותנטי. הראשוניות הזו כללה אינטרוספקציה, התמזגות עם הטבע (דרך תאורי הכשלון בכך) ודימויי ארוטיקה נטורליסטית או בוהמיינית. בני הדור השני, של שנות העשרים, כבר היו ביקורתיים יותר. לודוויג מיידנר, ג'ורג' גרוס, אוטו דיקס, מקס בקמן ואחרים, היו בעלי תודעה מעמדית משוכללת, חברי התנועה הקומוניסטית וחיילים משוחררים מהמלחמה, ממנה חזרו רובם שבורים, פגועים, מפוכחים לגבי טיבו של האדם או בהתמוטטות עצבים.

עשו לנו לייק וקבלו את מיטב הכתבות ישירות אליכם

הם חרתו ורשמו את תבוסתו של "האדם ההירואי". במובן זה הם גם ממשיכי "הגשר" אך גם מנוגדים לו, בהיותם חברתיים וחסרי חלומות בו-בזמן, משוללי תקווה לחברה אנושית צודקת ולאדם חדש, מוקיעי הסימבוליקה והמיסטיפיקציה האמנותית, ומוסרי עדות ריאליסטית מפורטת על הסבל הנגרם על ידי הקפיטליזם החזירי והמיליטריזם. במקום הפרדה דורית השוואתית בין האמנים ועיסוקיהם, מתמקדת התערוכה בתאורי העיר, "האמבלמה הדו-קוטבית של הקיום המודרני", כלשונה של האוצרת אירית הדר.

בהישענה על מאמרו של גיאורג זימל מ-1905, "העיר הגדולה וחיי הנפש", היא מתארת את המטרופוליס כיוצרת גירויים חיצוניים ופנימיים, כמקדמת אינטנסיביות רגשית וגם ניכור ואנטיפתיה, כחממה למופעי קצה אינדיבידואליסטיים, כצפופה באופן הגורם למרחק רוחני, כיוצרת אדישות, שטיחות, הומוגניות וש"מרדדת הכל למדד המחיר"; וככזאת שיש להתגונן מפניה באמצעות אינטלקטואליזציה של החיים המנטליים.

העיר בשביל בני הדור השני של האקספרסיוניזם אינה רק מחוז אפוקליפטי של תיעוש מופרז אלא גם האתר בה"א הידיעה של ניצול, מקום של חילוניות קשוחה בעיצומו של מאבק מעמדות; המרחב ההופך כל דבר, גם אהבה, לסחורה.

הקו ושברו

שתי עבודות מפתח תלויות במודגש בחלל: "הולך על חבל" של פאול גנגולף משנת 1922 ו"איש על מישור" של אריך הקל משנת 1917, עבודות הופכיות זו לזו, היוצרות אותה אווירה מורבידית בנוסחים רישומיים שונים.

ההצבה האוצרותית אינה נכנעת לפורמט האלבומי הפרוש המתבקש על ידי הקשר המקור של רוב היצירות, אלא בונה מתחמי-קיר נפרדים, היוצרים תמות משנה בתוך המכלול. כמו כן ההצבה אינה נעתרת לכרונולוגיה ואינה מתפתה לתיאור ההתפתחות של כל אמן ואמן. הדר נשארת נאמנה להחלטה התמטית שנלקחה על אודות הדואליות של העיר והיחס האמביוולנטי כלפיה, בחלוקה לנושאי משנה, כגון נופים אורבניים, אתרי בילוי, השפעות אקזוטיקה, הפרדות מעמדיים, בדידות וסקס.

בתערוכה הכוללת רישומי מופת מרכזיים של האמנים, ולא עבודות פריפריאליות נידחות כנהוג במוזיאוני-פרובינציה, צפה ועולה באופן עכשווי עוצמתם הגדולה של האקספרסיוניסטים. מהו סוד קסמם האקטואלי?

מעבר ליכולת הרישומית האדירה, לא שאינה מספיקה, תנופת הקו ושברונו, שרק פיקאסו, כך נדמה, יצליח להתחרות בה, ישנן גם הקומפוזיציות הסוערות, המבטאות באופן מיידי את חוסר המנוחה, הטירדה (בהקשר הזה בולטים רישומיו של פאול גנגולף מאלבום "מטרופוליס", ובייחוד "רחוב בווילמרסדורף" של מיידנר מ-1913 המשרטט מראה של מעין פיצוץ, הדף צנטריפוגלי מעוות). וכמובן, דרמת השחור-לבן המשקפת מצב מנטלי קיצוני.

בנוסף, גולמיות וגסות ההבעה, המיידיות והספונטניות המשדרות אי-מקצוענות וגופניות, דומה שעונות לתפישה העממית הרווחת עד היום על אודות דמותו של האמן כלא שכלתן, על היצירה כאובייקט לא מתווך, ראי הנפש, מצע של התרגשות, ועל העיר כדאונטון קשוחה מלאת סקס, סמים ואלכוהול (להבדיל מתיאורי שעות הפנאי והבילוי הנינוחים של המעמדות הגבוהים באימפרסיוניזם).

מעבר לכך, האקספרסיוניזם הביא לחזית את האנדרדוג, האנטי-גיבור, החלש, הבודד, פגוע ההלם, הפצוע, הפועל המפוטר, הילד החולה, רקדנית הוודביל המזדקנת. ומי אינו מזדהה עם מצבו וגורלו של היחיד הסובל, או עם המתעקש לספר עליו, הסובל מרדיפה פוליטית בשל כך. נדמה גם שהסאטירה הקריקטורלית על האדונים לא אבדה מקסמה הרלוונטי, ופונה באופן ישיר, נערי ומוצף-רגש אל חוש הצדק האינטואיטיבי של כל אחד, הניזון באופן מתוגבר מאווירת איור-הספרים שופעת הרפרנטים (נפלאה במיוחד היא סדרת "מסע לברלין" של מקס בקמן מ-1922). אל כל אלה מצטרף כאב הלב על אחריתה של הרוח המודרנית הייחודית הזאת.

בחלק על חיי האהבה של העיר ניתן לראות כמה מן העבודות החריפות והנוקבות שנשעו בעידן המודרני על סקס צרכני. אחת מהן היא "חיבוק" של מקס בקמן מ-1922: זוג שפניו מוסתרות לפות זה בזה בהתגוששות פראית, באותה זוויתיות איברים חדה. השעה 12:20 בדיוק, מראה השעון התלוי מעליהם כשמש בתוך החדר, מנטרל את אשליית האינטימיות, רומז לסקס קצוב בזמן, לפי שעה, ומקנה לכותרת היצירה את האפקט האירוני שלה.

גם הקטלוג מומלץ ביותר, מלא במאמרים כתובים נפלא ואינפורמטיביים, שניכר שנכתבו במסירות ואהדה עצומה לנושא, מרחיב דעת ועמוס ידע המאפשר לקורא המשך למידה והתעניינות בגיבורי התערוכה ובתקופה בכלל. מלבד מאמרה של האוצרת, יש בו גם מאמר של עופר אשכנזי על אקספרסיוניזם בקולנוע גרמני ומאמרים קצרים של דלית מתתיהו, עוזרת האוצרת, על כמה מהיצירות ומסדרות ההדפסים המציגות מניפת הקשרים, השכלה ודמיון.

וכמובן, הקטלוג מתגמל מאוד גם בשל שפע הרפרודוקציות של היצירות הנפלאות והמסובכות עצמן, בחלקן מרשימות יותר כשהן פרושות בגרסת הפרינט האלבומי, שהיה פורמט המקור שלהן ממילא, מאשר ממוסגרות בחלל המוזיאלי. מרתק במיוחד תת-הפרק על מגוון שיתופי הפעולה של כתבי עת, גלריות ומפעלי המו"לות שעסקו בהדפסים אמנותיים בתקופת ויימאר, שכן הוא מאפשר התבוננות לא יחידאית בכל יצירה בפני עצמה, אלא פורש את תנאי היתכנותה, גם הכלכליים והפוליטיים.

בייחוד מאפשר חלק זה להיווכח בפרדוקס המובנה באקספרסיוניזם - רצו לצאת נגד הבורגנות שהופכת כל דבר לסחורה ונהפכו למיינסטרים בדיוק בזכות שיטות השעתוק וההפצה שלה. הם נענו לתביעות השוק ולביקושים ואיבדו את ערכם החדשני, כש"אוטופיות ‘האדם החדש' והקיום האלטרנטיבי נותרו עמומות והזינו פרשנויות זרות, שלא איחרו לבוא", כלשונה של הדר.

רובם עזבו את גרמניה עם טיהורי התרבות ב-1933 באמצעות "לשכת התרבות של הרייך" בראשות גבלס שהחלה להצר את צעדי האמנים, שכללו מיזמי הוקעה והדרה ששיאם היה בתערוכת "אמנות מנוונת במינכן" ב-1937. הפעם הבאה שאמנות אנטי-בורגנית חדשנית תילכד באופן מובהק בפופולריות ובחפציות הניתנת לשיעתוק שלה-עצמה, תהיה באמנות הקונספט של שנות ה-70, גם היא רגע אמנותי חריף וקיצוני עליו אוהבים רבים להתרפק.

"אוטופיות על הנייר". אוצרת: אירית הדר. האגף החדש במוזיאון תל אביב. שעות הפתיחה: שני ורביעי: 10:00-16:00, ימים שלישי וחמישי 10:00-22:00, יום שישי 10:00-14:00, שבת 10:00-16:00. עד 1 ביולי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו