בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

איך בגללך אני למטה למעלה: חסרת מורכבות

התערוכה שאצרה רז סמירה מציגה מגוון עבודות רגישות מדי, בסגנון מיושן ומופרז המעצים כל אנקדוטה למטאפורה על הקיום עצמו

4תגובות

על פי אתרים ופורומים בנושא פתרון חלומות, אדם שחולם על נדנדה עומד בפני החלטה קשה, מתקשה להכריע או סובל מחוסר איזון אנרגטי. המטאפורה, כך נדמה, ברורה עד שקופה. ואכן, בתולדות האמנות השתמשו בה לא פעם (לצד הגשר, הסולם וההליכה על חבל הפופולריים לא פחות), בייחוד בהקשר הנשי, המקנה לה גוון ארוטי.

ציור הנדנדה הידוע ביותר הוא של צייר הרוקוקו פרגונאר מ-1767. הציור, שהזמין ממנו ברון, מתאר את פילגשו בענן ורוד עתיר קפלים של שמלת קרינולינה מסולסלת, מתנדנדת בעונג אורגזמי כשנעלה מתעופפת באוויר. את הנדנדה דוחף הבעל (איש דת) הניצב בצל, בשיחים, בעוד הברון מציץ תחת הקפלים.

העבודה זכתה למחוות, גרסאות ופארודיות רבות, ביניהן פסל מוצלח של ינקה שוניברי מ-2001, המחקה בהצלחה את הרוח הנלהבת מדי, התנופה המסולסלת מדי, המראה הכללי המפואר מדי של משחק האהבה הצבוע של האצולה. אצלו המתנדנדת איבדה, ליטרלית ופיסית, את ראשה. מצחיקה גם גרסת מיס פיגי על הנדנדה כשלמרגלותיה קרמיט, המצוטטת ב-"The Miss Piggy Calendar 1980". הדוגמאות הללו מצליחות לחשוף את הנהנתנות של המעמדות העליונים, על התנדנדותם המתפנקת, החיזורית, הבוגדנית, הראוותנית.

סכמת האשה הבלומה

לעומתם, רז סמירה, אוצרת-אורחת בגלריה 121 בתל אביב, נדרשת בתערוכה "איך בגללך אני למטה למעלה" לנדנדה כ"מייצרת ריגוש ומציינת שינוי מהיר בין תנופה לסטטיות, בין תחושת חוזק וכוח לתחושת סכנה ונפילה, בין שעשוע ועונג לבין איום וכאב, בין חיים ומוות". כלומר, היא משחזרת את הסימבוליקה הקיומית הרצינית שאפשר לייחס למתקן הזה, ללא הדרמה המינית, ללא ליבידו כלל, בלי כפילות ובגידה ובלי משחק.

"האמניות המשתתפות בתערוכה בוחנות את הנדנדה הן כאלמנט צורני ואפילו קווי על גבול המופשט, והן כמטאפורה לחיים הנעים כמטוטלת קדימה ואחורה או כתנועה מחזורית שאינה נגמרת או כדימוי למצב מעורער וטעון בניסיונות לשמור על איזון", היא כותבת. וזו הבעיה המרכזית בתערוכה, הכוללת מגוון ייצוגי נדנדה, רובם רישומיים, בשיא התנופה ובמצב נייח וסטטי, ילדותיים וארוטיים (ארוטיקה במשורה. על נדנדות מין אין מה לדבר), על גבול ההפשטה ובפיסול מימטי - כולם משוללי הומור ואירוניה.

היא מציגה מגוון עבודות רגישות, רגישות מדי אפילו, בסגנון מיושן ומופרז המעצים אנקדוטה מיידית לכדי מטאפורה לקיום עצמו. רובן שותפות לאי-מודעות להיותה של הנדנדה סימן חלול, שחוק, הסובל משימוש יתר עד כי איבד מזמן את כוחו וערכו המצביע, כך שהן נידונות לאילוסטרטיביות מביכה. הנדנדה הקיומית אצלן כה טעונה עד שהיא לוקה בכלליות יתר ואינה מתפקדת כסימן תרבותי גלוי ומקודד, המכיר את תקדימיו ומגיב אליהם. שהרי אין סרט מז'אנר הדרמה המשפחתית או האימה שלא עשה שימוש בנדנדה חורקת.

הבחירה של סמירה באמניות בלבד, לצד שם התערוכה הלקוח משיר שכתב מיכה שטרית לאריק איינשטיין ("מאבד את שיווי המשקל / מאבד את עצמי ובכלל / אוהב אותך, אוהב אותך / אוהב אותך / בגללך לילה לא לילה / איך בגללך - / אני למטה למעלה / איך בגללך - / כלום לא הולך") רומזת לעיסוק סימבוליסטי ביחסי הכוחות בין המינים. האשה המתנדנדת, אם כן, היא סכמת האשה הבלומה השואפת למעלה, מחפשת אחר העונג שלה, החופש שלה, הכוח שלה, אך גם זו התקועה בתנועה חוזרת ומקוננת על כך.

"עכשיו תורי להיות למעלה / על הנדנדה", כותבת מרב שין בן אלון בטקסט מודפס וממוסגר. "רגליים נתלות / נשמעת חבטה. / מישהו נוחת למטה / עכשיו זה אתה. / ופתח נפער / וכמו טיל שנורה / הלב שלי טס / ואני הגדולה, / ואתה מדמם, / ואתה הקטן, / ועוד רגע נתהפך / ואתה תהיה / שם".

אם אצל פרגונאר הנדנדה משולה באופן ישיר לאורגזמה, למשולש אהבים, לנסיקה היצרית שהיא גם הירידה לגיהנום ולהיפך (וכל זה במסגרת משחק חברתי של בני אצולה), הרי שבתערוכה הנוכחית היא משולה לריסון נשי עצמי, מאבק פנימי המתגלם בהלקאה והענשה עצמית, רצון לא ממוקד להתפרץ המעוכב במעצורים.

זה מתבסס גם דרך אופן הרישום, המסגיר מאבק בין אקספרסיביות למשמעות קווית מהזן הלירי המוכר: אפרת פלג רושמת את צלה האנאמורפי של הנדנדה על החול למרגלותיה, טלי בן בסט רושמת בצבעי מים בסגנון מרלן דומא איש מבצע תרגיל ספורט ברגליים פשוקות. הילה בן ארי מציגה שני רישומים בסגנון שרטוט טכני הנסתר על ידי כתמי דיו כמו מקלקלים. באחד אשה תלויה בגוף מתוח בין שמים לארץ על חבלים כלוליינית טרפז, בשני היא מקופלת לאחור, נוגעת בקרקע גם בידיה וגם ברגליה.

אורלי הומל מציגה מתקן לבן קטן שממנו תלויות שרשראות ברזל. זה מעין מתקן נדנדה ממוזער, נטוש, עזוב שנהפך לאלמנט צורני. קרן ענבי מציגה רישום שחור-לבן גדול, מעין קליגרפיה מופשטת, קו דיו מהיר ואחדותי המנסח השתלטות על המרחב, ספונטניות וביטחון באמצעי הביטוי. ואכן, ההפשטה וההצרנה שולטות בתערוכה, כמו מנסות לייצר הקבלה בין תנועת הנדנדה לתנופת הזרוע המציירת, עוצמת המכחול.

בחלק מהעבודות הנדנדה מאוישת ובחלקן ריקה, באופן שאינו יוצר הבדל מנטלי בין הנוכח לנעדר, ברוח המלנכוליה הרומנטית הקלישאית הכללית השורה ממילא על המכלול, שאינה מצליחה לייצר מורכבות רגשית ועוצמת ביצוע אמנותי.

התערוכה מתקבלת כדידקטית מאוד, כוללת משפטים מגוחכים כגון "נפילה מנדנדה עלולה לגרום לפציעות חמורות ואף מוות", כמו היתה האוצרת חברה מן המניין במועצה למניעת תאונות. זהו מעין סיכום לא בלתי חרוץ של התנדנדויות באמנות, ללא טיפת שאר רוח. מול ליריקת המתנדנדות המתיילדת הזאת, מתחשק להגיד: עברו למתקנים למבוגרים.

"איך בגללך אני למטה למעלה". אוצרת: רז סמירה. גלריה 121. הרצל 121, ת"א. פתיחה: יום שלישי עד שבת: 11:00-15:00. עד 7.1



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו