בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

סליחה, הצילום שקניתי זז: מי מפחד מאמנות וידיאו?

אמנות הווידיאו הישראלית נמצאת במצב בעייתי: בשעה שההיצע הולך וגדל ואמנים זוכים להצלחה רבה מעבר לים, הביקוש המקומי נותר מצומצם

22תגובות

הווידיאו הרג את כוכב הרדיו, אבל זה היה כבר ב-1979. זמן רב חלף מאז נחשבה המדיה הדיגיטלית לחדשנית, כאשר שימשה בשנות ה-60 אמנים ניסיוניים וקונצפטואליים שבחרו להיעזר אז בדגמים הראשונים של המסרטות הביתיות. פורצי הדרך העולמיים כבר הספיקו בינתיים להזדקן: ג'ון בלדסארי בן 80, שיערם של כריס ברדן וברוס נאומן כבר הלבין, ונאם ג'ון פייק מת לפני חמש שנים.

עמיתיהם הישראלים, בהם יאיר גרבוז, מיכאל דרוקס ובוקי שוורץ, הותירו את העיסוק בווידיאו משני בעשייתם לאורך השנים. אבל התחום בכל זאת התקדם וממצב שבו הוגדר כשולי וניסיוני, נהפך בולט ומרכזי בקרב דור האמנות העכשווי. כיום, אמנות הווידיאו נחשבת למדיה שלטת בעבודותיהם של אמני השורה הראשונה בארץ ובעולם. דוגמאות ישראליות עכשוויות לא חסרות: גיא בן-נר, רועי רוזן, יעל ברתנא, קרן ציטר, מיכל רובנר, סיגלית לנדאו ודור גז.

גורמים שונים תרמו להתרחבות התחום בארץ, בהם אפשר לציין את פתיחתן של מחלקות לימוד ייעודיות, כמו בבצלאל, במנשר ובמוסררה, ואת המוסדות (המעטים) שהגבירו את עניינם בתחום, ביניהם מוזיאוני פתח תקוה והרצליה. אך בראש ובראשונה נזקפת ההתפתחות הזאת לפועלם של גורמים פרטיים, משוגעים לדבר, שמשקיעים את חייהם זה שנים ליצירת פלטפורמות ראויות לווידיאו: סרג'יו אדלשטיין (מקים המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב ומייסד הביאנלה לווידיאו, "וידיאו זון"), גלית אילת (מקימת המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון) ואילנה טננבאום (שהיתה לאוצרת הווידיאו הראשונה, והיחידה עד כה, במוסד מוזיאלי בישראל - מוזיאון חיפה לאמנות).

גם הגלריות המסחריות הגדילו את מספר אמני הווידיאו בשורותיהן, ואותם אמנים החלו להפגין נוכחות משמעותית בתערוכות קבוצתיות ובביאנלות השונות. "לא נעים לומר אבל נראה לי שיש בגלריה יותר וידיאו מציור או פיסול", אומרת עירית זומר, בעלת גלריה זומר בתל אביב, המייצגת בין השאר את ברתנא, יהודית סספורטס ודורון סולומונס, אמנים מרכזיים בתחום. "אני רואה בזה מדיום מרכזי של העשור או שני העשורים האחרונים, ולכן בתור גלריה עכשווית של התקופה הזו ברור לי שזה חייב להיות חלק אינטגרלי מהפרוגרמה, ואני משתדלת לתת לכך את התנאים המתאימים".

עם זאת, נדמה כי תחום הווידיאו שרוי עדין בעלטה גדולה בכל הנוגע להיבטים החומריים הנלווים אליו. מעטים גופי התמיכה היוזמים את הפקתן של עבודות וידיאו, שדורשות אמנם תקציב נמוך מזה של סרטי קולנוע אך גבוה לרוב מזה של מדיות אמנותיות אחרות. היעדר המוזיאונים המרכזיים מורגש ביתר שאת, ונדמה כי הכוחות הכלכליים ששולטים בשדה האמנות הישראלי - האספנים הפרטיים - טרם הבינו את הפוטנציאל שגלום בתחום.

"כשזה מגיע לאספנות אני נתקל עדיין בתפישה מיושנת לגבי וידיאו", אומר האמן רן סלוין, שפעיל בתחום מאז סוף שנות ה-80. "ישנם יוצאי דופן, אבל בגדול עושה רושם שזה פחות אופנתי לקנות וידיאו בישראל. כאילו שזה מדיום פחות חומרי, שאין מה לתפוס. אי אפשר להחזיק את זה, אולי זה בכלל וירטואלי".

במצב כזה, שבו קיים פער עצום בין רוחב העשייה והמוניטין שרכשו אמני הווידיאו הישראלים, לבין כמות התמיכה ואיסוף עבודות הווידיאו בארץ, מתעוררת השאלה מדוע תחום הווידיאו מעורר רתיעה כזאת, וכיצד ניתן לשנות את היחס אליו בשדה האמנות הישראלי.

לגור עם אמנות

דב חזן, מנכ"ל בית המכירות הפומביות תירוש, המרכזי מבין בתי המכירות המקומיים, מעיד כי מעולם לא השתתפה במכירותיהם אפילו עבודת וידיאו אחת. "אני מניח שייקחו עוד כמה שנים טובות עד שנראה דברים מסוג זה", הוא אומר. הסיבה המרכזית לכך, הוא אומר, היא אי-הימצאותן של יצירות וידיאו באוספים של בני הדור המבוגר, שהגיע כבר לנקודה שבה הוא מוכר חלקים מהאוסף. בנוסף, סבור חזן כי רתיעה עסקית וחומרית נפוצה גם בקרב האספנים החדשים, שמפחדים לקנות "איזשהו סי-די עם נייר מצורף, שאומר שיש לך עותק אחד מתוך סדרה. חלק מאספנות, מרכיב חשוב ביותר, זה לדעת שאתה הבעלים היחיד, ולא אחד השותפים".

הבעייתיות הזו מתעוררת אמנם גם בתחום הצילום, אך הצילום כבר נוכח זה כמה עשורים בשוק האמנות והיקף מכירותיו בשנה האחרונה הסתכמו בכ-7% מכלל מכירות האמנות העכשווית. על פי אותו סקר שוק, שערך אתר "ארטפרייס", שיעור מכירת עבודות הווידיאו והמולטימדיה בעולם הגיע לפחות מחצי אחוז מכלל המכירות, והסתכם השנה בכחמישה מיליון דולר. עם זאת ייתכן ששוק המכירות הפומביות, שמסתמך לעתים קרובות על עזבונות, צעיר מכדי להעיד על התחום.

מיקה רוטנברג, אמנית ישראלית המתגוררת זה יותר מעשור בארצות הברית ומוכרת בעיקר כאמנית וידיאו, אומרת כי עבודותיה נמכרות כיום במחיר של 30 עד 100 אלף דולר, וקנייתן כוללת עותק מאסטר ודיסקים לצפייה, חתומים וממוספרים, לצד קלסר מחקרי מקיף המתאר את העבודה, את הרקע ליצירתה ואת התוכנית האדריכלית המדויקת הדרושה להקרנת העבודות בכל מקום. "אינני מכירה במיוחד את שוק האמנות הישראלי", היא מעידה, "אך זו עובדה שבארצות הברית כל המוזיאונים המשמעותיים מחזיקים בעבודות שלי, בעוד שבישראל לא שמעתי פעם אחת על התעניינות".

בשנים האחרונות, לדוגמה, הציגה רוטנברג במוזיאון הוויטני בניו יורק, במאזון רוז' בפאריס, בכמה תערוכות קבוצתיות בביאנלה בוונציה ועוד. "ברוב המקרים, מספר גופים - גלריות ומוזיאונים או התארגנויות של אנשים פרטיים - יקנו את היצירה מבעוד מועד, וכך גם יתמכו בהפקתה וגם יקבלו זכויות עליה כשתסתיים העבודה. כמו בכל תחום אמנות אחר, אני חושבת שלגור עם אמנות בבית זה יוקרה, גם אני חיה עם עבודות וידיאו של חברים שלי בבית".

נעמי גבעון, מבעלות גלריה גבעון בתל אביב, רואה בשנתיים האחרונות עלייה בביקוש לעבודות הווידיאו שהיא מציגה, בהן של סלוין, סיגלית לנדאו ואחרים. "המכירה של עבודת וידיאו דומה למכירה של מיצב מבחינת האפשרות למכור אותה. אין צורך לייצר הרבה קונים", היא מסבירה. לדבריה, היום היא תצפה למכור סדרת עותקים שלמה של עבודה המוצגת בארץ, בשונה משנים קודמות.

"הרוב עדיין מעדיף משהו חומרי וטאקטילי על הקיר, עדיף שילוב של צבע משפורפרת או בטון או נחושת מאשר אור מרצד, לכאורה בר חלוף ומטה-פיסי", מציין סלוין. "יש לי תחושה שהאספן הישראלי מעדיף תמונות ודימויים שילטפו אותו. לא להיות מאותגרים מדי. לא לזעזע אף אחד, לא להיות ראשונים, לא להיות שונים. יש פחד. סוף שבוע רגוע. גלגלצ. אולי תיכף ניהפך למדינה דתית, מי יודע".

נראה שאת אספני הווידיאו בארץ ניתן לספור על יד אחת, וגם המרכזיים שבהם, כמו דורון סבג, שלום שפילמן או סרז' תירוש, מקדישים לתחום אחוז קטן יחסית מרכישותיהם. "אני אמנם לא דוגמה, אני לא מוכר הרבה", אומר גיא בן נר, "אך את מרבית העבודות מכרתי בחו"ל - באירופה, איפה שיש יותר מוזיאונים וכסף ציבורי, או בארצות הברית שמבוססת יותר על כסף פרטי. באופן כללי אין הרבה קנייה של אמנות ישראלית במוסדות, וזו בעיה רחבה יותר".

במקרים רבים, ניתן להבחין שהקושי במכירת עבודות וידיאו מוביל אמנים למכור "מוצרים נלווים" מתוכן, כמו אובייקטים מצולמים או תצלומים הנגזרים מתוך הסרט ומודפסים בסדרות מוגבלות. גם במקרים של אמנים שמוכרים בראש ובראשונה כאמני וידיאו, כמו פול מקארתי או שירין נשאט, נראה שאחוז הרכישה העיקרי הוא דווקא בתחומי המיצב או הצילום. באשר למחירים, עבודת וידיאו של מקארתי נמכרה השנה ב-90 אלף דולר. מיצב שלו נמכר בארבעה מיליון דולר.

רכישה מתחשבת

בדומה לאמנים נוספים בני דורה, מספרת לי אורפז כי אף שהיא מחשיבה את הווידיאו כתחום העיסוק המרכזי שלה, טרם הזדמן לה למכור ולו עבודת וידיאו אחת. זאת בניגוד, לדבריה, להתייקרות העלויות בתחום, המצריך התמקצעות בכל הנוגע לציוד ולאנשי צוות. "כדי לייצר עבודה, אקח היום צלם ועורך מקצועי", היא מסבירה. אף שקיימים בשדה האמנות הישראלי קרנות וארגונים התומכים בהפקה של עבודות וידיאו, כמו קרן רבינוביץ', הקרן הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה או מוסדות כמו המרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, מימון ההפקה מסתמך במקרים רבים על האמנים עצמם, לעתים בשיתוף הגלריה המייצגת אותם.

"בעבודות כמו 'שבת' ו'שמור בחיים' תהליך העבודה לקח כשנה", אומרת האמנית נירה פרג. "איך מתקצבים שנה אינטנסיבית כזו? הפקות כאלו כרוכות בנסיעות, לעתים בלינה בבתי מלון, פגישות, הרבה זמן התבוננות, הרבה צילומים ועריכות אמצע, שחלקן לא נכנסות בסוף. למרות שרוב תהליך המחקר שלי הוא לבד, ישנו כמובן גם תהליך ה'פוסט' של העבודה, שמבחינתי שם נכנסת עבודה אינטנסיבית עם מעצב סאונד ולעתים עם עורך נוסף, ואלו כמובן אנשים שצריכים להיות מתוקצבים.

"ב'שמור בחיים' לדוגמה, הצלחתי לקבל תמיכה מאספן פרטי בחו"ל - תמיכה שהגיעה כשהייתי כבר עמוק בתוך העבודה. מובן שהיא עזרה מאוד, ותמורת התמיכה הזו האספן קיבל עבודה. איני יודעת אם זה עונה להגדרה הקלאסית של תמיכה, אלא יותר של רכישה מתחשבת".

עדי גורה, אוצרת הבית של גלריה ברוורמן בתל אביב, אומרת כי "אנחנו מגייסים הרבה כספים בשביל האמנים. אנחנו עובדים בצמוד לאמן לאורך כל תהליך העבודה, וגם אם קשה להשיג תמיכה זה בדרך כלל לא ימנע מהאמן לעשות את העבודה. אמן שבוחר בקריירה הזו יודע שהוא צריך להיות מושקע בדבר גם בעצמו. אנחנו לא עובדים עם אמן שבא בגישה של 'אם אין כסף אני לא עובד'".

"אני לא נשען על מכירות, אני מלמד", מסתייג בן נר. "לפעמים מתמזל מזלי ואני יכול לקבל מימון באופנים שונים, אבל באופן אידאולוגי עלויות ההפקה של העבודות שלי מאוד זולות. למשל, עבודה שצילמתי באיקאה עלתה את סך הנסיעות שלי פלוס כדורי הבשר השבדיים שאכלנו. יש לי התנגדות גדולה לאמני וידיאו שלוקחים שחקני קולנוע ומפוצצים סרט במיליון דולר. האופציה שהווידיאו נותן היא בדיוק להיות ממזר, לעבוד מחוץ לחוק ולמצוא פתרונות זולים".

בסופו של דבר, מחירי העבודות לא בהכרח קשורים לעלות ההפקה. טווח המחירים נע, לדברי הגלריסטים, בין 2,500 דולר לעבודות של אמנים מתחילים ל-100 אלף דולר לעבודות של אמנים מוכרים. כפי שציינו בעלות גלריה נגא בתל אביב, מחיר העבודה כולל לרוב גם את אמצעי ההקרנה, שלעתים מורכבים ממעט יותר מאשר מקרן פשוט ומסך. מחירי עבודות של אמנים בולטים בעולם, לשם השוואה, מגיעים ל-50 אלף דולר (במקרה של פיפילוטי ריסט), 450 אלף דולר (במקרה של ביל ויולה), חצי מיליון דולר (במקרה של ויליאם קנטרידג') וכ-600 אלף דולר בעבור עבודה של נאם ג'ון פייק (הנתונים מתוך סקר שוק של מכירות פומביות).

מדיה בלתי אפשרית

אף שאוצרים ומוזיאונים טוענים כי אין הבדלים מהותיים בן השדה הישראלי לזה הבינלאומי, נראה שלשוק הווידיאו בארץ אין מספיק ביקוש ביחס להיצע. הבדל נוסף הוא שמרבית המוזיאונים אינם רואם עצמם שותפים בעשייה זו. בחו"ל, מדובר בדרך נפוצה להפיק עבודה; לדוגמה, את החלק השלישי שחתם את הטרילוגיה המורכבת והיקרה של יעל ברתנא, אשר הוצגה בתערוכה בביתן הפולני בבביאנלה בוונציה, הפיקו כמה גופים, ארגונים, מוזיאונים, גלריות תורמים פרטיים, בהם הארגונים Outset ו-Artangel, מוזיאון לואיזיאנה בדנמרק, ואן אבה בהולנד והמוזיאון לאמנות עכשווית בפולין. זומר מסבירה שחלקם השתתפו בעלויות ההפקה, או אף רכשו עותק של העבודה במחיר עלות וחלקם אף מציגים את הטרילוגיה במלואה.

בן נר מסביר כי את שני הסרטים האחרונים שלו, שכללו מרכיבים מסובכים יותר מבחינה הפקתית, לא היה יכול לבצע לולא היו מוזמנים על ידי המוסדות עצמם. כך היה למשל בעבודה שהציג במונסטר ב-2007 ובעבודה שהציג בביאנלה בליברפול ב-2008. בישראל השיטה עובדת אחרת: פרט למרכז לאמנות דיגיטלית בחולון, שמסייע בהפקת עבודות, ובמרכז לאמנות עכשווית שאף ייסד תחרות ומפעל מענקים לעבודות וידיאו וקולנוע ניסיוני, מרבית המוסדות לא שותפים בתהליכי היצירה הללו.

כמו כן, בשני המוזיאונים המרכזיים - ישראל ותל אביב - מעולם לא הוצגה תערוכה מקיפה לאמן ישראלי העוסק בווידיאו בלבד. זאת בשעה שבן נר, למשל, העובד עם שלוש גלריות שונות בעולם, ייצג את ישראל בביאנלה בוונציה ב-2005, הציג תערוכות יחיד במוזיאון

לודוויג בקלן, גרמניה, במוזיאון לאמנות עכשווית של מסצ'וסטס, בגלריה הלאומית בקנדה, במוזיאון לאמנות מודרנית במונטריאול ובמרכז לצילום במלבורן, אוסטרליה. עבודותיו נמצאות באוספים של מומה, גוגנהיים ומוזיאונים אחרים, אבל בישראל כאמור מעולם לא הציג תערוכה מוזיאלית.

את התפקיד לקחו מוסדות אחרים. בגזרה המוזיאלית, היו אלה מוזיאון הרצליה - שבעשור האחרון הבין לדברי זומר את חשיבות המדיום; מוזיאון פתח תקוה - שבחמש השנים האחרונות הקדיש את חלליו ללא מעט תערוכות שווידיאו עמד במרכזן; וכן מוזיאון חיפה, שבעזרת טננבאום ביסס מחלקה, אוסף וארכיון חשובים.

עם זאת, טוענת זומר, המוזיאונים הגדולים "לא אוספים יצירות משמעותיות של אמנים ישראלים שמאמירות למחירים גבוהים. וידיאו זה מדיום מאוד יקר לתצוגה למשל. צריך לייצר בעבורו תנאים להקרנה, לעתים התקנה של מיצב, ציוד מורכב". בעולם, היא מסבירה, האספנים הגדולים מחזיקים רובם ככולם וידיאו באוספים שלהם. "הם כבר מבינים את זה. חלקם אף עובר כעת לאסוף פרפורמנס - עוד מדיה שנראתה כבלתי אפשרית".

גורה, שעובדת אף היא עם ריכוז גבוה של אמני וידיאו, טוענת שהיטמעות הווידיאו בקרב האספנים טמונה בהצלחתו של האמן. "הם קונים אמן שמאחוריו קריירה של שנים וככל שיותר אמנים ישראלים זוכים לחשיפה בעולם האספנים מתחילים לראות את חשיבותם".

גורה מחלקת את האספנים לשני סוגים: האספנים שקונים ושמים בכספת או במחסנים, והאספנים שמציגים. ביריד צבע טרי האחרון הציגה גלריה ברוורמן עבודות של האמנית דנה לוי שהוצגו בתוך מסכים קטנים התלויים על הקיר. הפורמט הקומפקטי, והיותה של העבודה מעין "תמונה זזה", תרמו לכך שהיא נמכרה בהצלחה. לעומת זו מציינת גורה כי עבודה כמו זו שפרג, זוכת פרס גוטסדינר, הציגה במסגרת התערוכה, וכללה הצבה מורכבת יותר, מחייבת היערכות גבוהה יותר וקניית ציוד המתאים להקרנת העבודה.

זה כמה שנים, מסבירה גורה, שגלריה ברוורמן עובדת קשה כדי לקדם את אמני הווידיאו שלה בעולם. היא מציינת כדוגמה את השתתפות אמניה בירידים יעודיים דוגמת "לופ" בברצלונה. האמן הצעיר גלעד רטמן כבר הציג בכמה חללים ותערוכות בעולם, ביניהם במרכז לאמנות עכשווית במוסקבה (במסגרת פרס שאליו הוגש על ידי האמן ליאם גיליק), במוזיאון לאמנות עכשווית בשיקגו, ב-ps1 בניו יורק ובתערוכת יחיד במוזיאון חיפה.

פרג כבר הציגה במוזיאון צ'יאדו בליסבון בפורטוגל, בקיי דבליו בברלין, בסמיתסוניאן בואשינגטון, במוזיאון סנטה מוניקה בלוס אנג'לס ועוד. כמו כן, מהחודש הבא יוסב החלל התחתון בגלריה ל"קופסה שחורה" מותאמת להקרנות, למיצבי וידיאו וכו. חלל דומה הושק לאחרונה גם בחלל העליון של גלריה גבעון, כך שנראה שבכל הנוגע למצבו בשדה האמנות הישראלי, תחום הווידיאו עדיין לא אמר את המלה האחרונה. *



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו