בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

הגמל המעופף: יפה ונוגה

העבודות בתערוכה הקטנה "הגמל המעופף" עוסקות בהצטלבות תרבויות, בגעגועים ובניסיונות לגשר על תהומות

תגובות

רק בהאזנה קשובה במיוחד אפשר להבחין בקולות "ידידי רועי מקימי", פיוט מהמאה ה-16 של הרב ישראל נג'ארה, המושמע מרמקולים קטנים הפונים לרחוב צ'לנוב הסואן בדרום תל אביב, בעבודת סאונד של עובדיה פתיה. העבודה מוצבת בכניסה לתערוכה "הגמל המעופף", שהיא הקבץ יפה, נוגה במידה רבה, של עבודות העוסקות בהצטלבות תרבויות, בגעגועים ובניסיונות לגשר על תהומות.

ההתאמה בין התערוכה למיקום הגלריה מובהקת. אמנם באזור הזה כבר הולכים ומוקמים כמה מגדלים ומול הגלריה נפתח בית קפה מעוצב, אך זוהי עדיין ממלכתם של של מהגרי עבודה ומי שנדחקו לשוליים, של בתים מתפוררים ותקוות שנגוזו.

מול הגלריה ניצב בית כנסת; שלט גדול בחזיתו מכריז כי שחרית מתקיימת מדי יום בשבע בדיוק. הפיוט כמו מנסה להושיט לו יד מתוך עולם האמנות. קונוטציה נוספת, בעלת משמעות רבה בימים אלו, היא של קריאות מואזין וכן עבודה של משה גרשוני משנות ה-70, שבה שר "יד ענוגה" בקול מסתלסל, בכעין דיאלוג עם שירת המסגדים.

סמוך לעבודה של פתיה, מוסיקאי ופייטן, תלוי על אטב-מתכת דף ועליו השיר "שיבת ציון" שכתבה חביבה פדיה ב-2009 ("שם במבוא שמש זרחנו/ וכאן מעריבים... שמכאן/ והיינו אסירי תקווה/ ועתה עבדי ארץ/ ויאושה"). הצירוף של הפיוט והשיר, של קול כמעט בלתי נשמע ושיר, לא מנוקד ולא מצויץ, על דף נייר כזה המשמש מכונות צילום והדפסה, מגדיר את התחום שבו נעות העבודות בתערוכה. זהו מקום שבין האמוני למפקפק, מקום של כמעט - כמעט נשמע וכמעט איננו, כמעט מופשט ובה בעת מוחשי להחריד.

הגישור של עבר והווה צפון בשתי העבודות: בפיוט שמושמע בטכנולוגיה עכשווית אך הוא מן המאה ה-16, ובשיר העוסק בהבטחה אלוהית (מבוא שמש הוא דרך מסלול החמה המוזכר בהקשר הברית של האל עם עם ישראל בהר גריזים והר עיבל אחרי הכניסה לארץ) אך סופו בהתרסקות התקווה. אותה כריכה פואטית של רובדי זמן ומשמעות - משותפת למרבית העבודות בתערוכה.

אוצר "הגמל המעופף", בלו-סימיון פיינרו, מגדיר אותה בטקסט הנלווה לה כהכנה לביאנלה הים-תיכונית השנייה, שתתקיים ב-2012 בסחנין (הראשונה היתה בחיפה ב-2010). ההתבוננות בדת בתערוכה הזאת זהירה, במידה רבה מהססת. חוץ מאשר בעבודת הסאונד, אין כאן הבעת אדיקות נוסח אמנות דתית של העבר, אך זו בוודאי אינה תערוכה המבקרת את התופעה באופן גורף. ההצלחה שלה נעוצה במה שאפשר לתאר כטון של התבוננות, קשב; נדמה שהתערוכה היא אורגניזם שבא להקשיב לא פחות מאשר להשמיע.

ובינתיים הרחוב זורם

עבודת וידיאו של מהדי-ג'ורג' לאלו, "Prayer - Al Fatiha" ("תפילה - סורת הפתיחה") מ-2008, מתייחסת לדת ישירות, כמו הפיוט של פתיה. נראה בה גבר בשעת תפילה מוסלמית, שעל גבו הכפוף לבנים שרופות. תנועת הגוף נדמית למעין מכונה העולה ויורדת במאמץ גדול, כך שהתנועה מאבדת כל קלות או גמישות. הדימוי של האדם-מכונה, מכונס על שטיח התפילה הקטן, מתקשר לדימויי מהגרים מוסלמים במערב במשך עשרות שנים. המהגרים היו דמויות צללים, חוטבי עצים ושואבי מים שנדרשו להצטנף בשוליים. מורסת הקיפוח והשנאה, ומוגלת הפונדמנטליזם שנבעה מתוכה, התחילו להתפרץ בעשור החולף; ושוב, בהקשר של הרחוב הזורם בחוץ וניבט מבעד לשמשת חלון הראווה, זו כתובת על הקיר.

תצלום מתוך הסדרה "נתיבות" של מיקי קרצמן מ-2010 הוא התבוננות באדיקות העממית הישראלית, תופעה מרתקת שנחקרה בעשורים האחרונים. האדיקות הזאת, המחוברת לגילויים של קפיטליזם קיצוני ולקיבוע מעמדן של שכבות מוחלשות, נהפכה לחלק מהזרם המרכזי (די לחשוב על "מי שמאמין לא מפחד" של אייל גולן כהצהרת אמונה שמישה לכל, מכדורגל ועד למחאה חברתית). התצלום הוא של קיר שעליו הקבץ תצלומי רבנים ומשפחה, ברכות מודפסות ולוחות שנה, ניסוח חזותי של תפישת זמן שקפא ובניית זיכרון ותודעה.

"לולבי" מ-2002, עבודת וידיאו של נזקט אקיץ', אמנית ממוצא טורקי הפועלת בגרמניה, מראה אשה חובשת חיג'אב המסובבת על צווארה שוב ושוב חישוק פלסטיק מהסוג המשמש למשחק ילדים. צופים ישראלים עשויים להיזכר בעבודות של סיגלית לנדאו עם חישוק עשוי תיל מלפני כעשור. הקונוטציה הזאת מדגישה את ההבדלים: בעוד שלנדאו עסקה בגוף חשוף, בהחצנה והנכחה של ייסורי בשר, בתשוקה כשהיא עצמה גיבורה של מיתוס נשי שהיא חיברה - הרי אקיץ' מציגה אשה שהחישוק נראה על צווארה כמעין קולר המגדיר את טווח התנועה שלה והופך אותה לשבויה במעגל אין-סופי.

בחזרה ליריד המזרח

פיינרו מציג ארבע עבודות בתערוכה שאצר (לעומת אחת של כל אמן אחר) והן ממשיכות את העיסוק הממושך שלו בהגירה ועקירה תרבותית, עיסוק העומד בלב עבודתו כאמן ואוצר.

העבודה "שייך לשום מקום ולזמן אחר" - כובע שחור הנראה כמשוקע הפוך בקיר (כך שהפנים שלו פונה לצופה) - נעשתה אמנם השנה, אך שמה שימש את פיינרו בעבר לעבודות שונות. ביניהן, עבודה מ-1991 שבה רשם את המשפט על קליפת ביצה שהניח בתוך כוס זכוכית מלאת מים (והוצגה בדוקומנטה שנה אחר כך).

יפה במיוחד העבודה "הלב צריך יותר מקום כדי לנשום" מ-2008. היא עשויה צלחת מרק זולה מלאה דיו שחור ובה סירה קטנה עשויה שעווה, גפרור ונייר; תקוות גדולות בצלחת מרק. הנוזל השחור מקשר מיד לחלב השחור, הדימוי המופלא-מחריד של פאול צלאן לשואה.

כוחה של התערוכה הקטנה הזאת טמון בתחושה שהיא מגששת יותר מאשר מצהירה הצהרות. עבודה של שירה גפשטיין-מושקוביץ', "יפו", משנה זו, עשויה ספוג ירוק המשמש לסידורי פרחים שנחצב בו בית יפואי, מאותם ארמונות החביבים כיום על בעלי ממון המחפשים "אותנטיות" (ללא התושבים האותנטיים). כמותה, גם ציור הדיוקן "מכלוף" של בועז נוי מ-2010 נדמה כהתבוננות חוזרת באופן שבו אמנות ישראלית מוקדמת הביטה על מה שנחשב שונה או מחוץ להגמוני. תחושה דומה עולה גם מהציור "אבטיח" של פיינרו.

העבודות האלו גם מתקשרות לשם "הגמל המעופף" ולדימוי על ההזמנה: גמל הפוך מרחף מעל לים כחול. השם הוא כשם סמלן של תערוכות "יריד המזרח", יריד מסחרי בינלאומי שהתקיים בתל אביב בשנות ה-30; סמל זה, שעיצב בזמנו אריה אלחנני, מתקשר לאל-בוראק, סוסו המעופף של מוחמד, ולחיה שהתקשרה במחשבה המערבית על המזרח כמקום נחשל ומקסים במידה שווה כמעט. *

"הגמל המעופף". אוצר: בלו-סימיון פיינרו. גלריה בנימין, רחוב צ'לנוב 28 תל אביב. שעות הפתיחה: ימים רביעי וחמישי 16:00-19:00, שישי 10:00-14:00, שבת 11:00-14:00



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו