בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמים של יהלומים: ביקור סטודיו אצל זויה צ'רקסקי

האמנית זויה צ'רקסקי מוציאה את כן הציור שלה מהסטודיו בת"א, ותרה ברחבי הארץ אחר מראות אחרים כבר שנה. את החוויה היא מדמה ללקיחת סמי הזיה

22תגובות

זה לא יהיה מפתיע להיתקל בזויה צ'רקסקי, 34, תוך כדי הליכה בשדרות ירושלים ביפו, ולראות אותה מציירת על ספסל, או לפגוש בה בהרצאה בבצלאל כשהיא רושמת את היושבים. לאחר שבע שנים אינטנסיביות של עבודה בסטודיו, זויה צ'רקסקי, יחד עם אמניות אחרות, שוברת את השגרה ויוצאת לצייר בחוץ. היא לוקחת ספר סקיצות, טושים ועפרונות לכל מקום: מראש פינה, דרך יפו ועד באר שבע. ועם זאת, בתור אמנית החיה ונושמת את יצירתה, הסטודיו לעולם יהיה המקום שאליו היא חוזרת ובו היא שוקעת לתהליכים עמוקים וארוכים.

זה שנה שצ'רקסקי וארבע חברותיה - כולן אמניות יוצאות ברית המועצות לשעבר - נוסעות ברחבי הארץ, מצפון ועד דרום, כדי לצייר. הן רצו להקים מעין אסכולת ברביזון ישראלית. השם שבחרו, "חמש פלוס", מורה אל הקבוצה המקומית "עשר פלוס".

פוליטיקה אמנותית

אחת לשבועיים הן עולות על אוטובוס או רכב ונוסעות, לפעמים לכמה שעות ולפעמים לשלושה-ארבעה ימים. "אנחנו עולות חדשות, עדיין חוות את ישראל כמקום אקזוטי. אנחנו מסתכלות על כפרים, מסגדים, דיוקנאות". בווידיאו המצולם דרך מכשיר האיי פון שלה היא מראה קטע שבו היא נראית ישובה על המדרכה ברהט ועשרות ילדים מצטופפים סביבה, מציירים לצדה ומשוחחים עמה. האינטראקציות האלה הן חלק משמעותי מהחוויה. לדבריה, בכל מקום שהן מגיעות אליו, נוצר מפגש כזה או אחר.

"אנחנו מיד מושכות תשומת לב. הלכנו, למשל, לפארק לווינסקי ליד התחנה המרכזית בתל אביב, שם יש מלא אנשים שפשוט שוכבים או יושבים ולא זזים הרבה. ציירתי שם, ותוך דקה נבנה סביבי מעגל עד שלא יכולתי לראות וביקשתי מהם להתפזר כדי שאוכל לצייר. כולם מתלהבים גם אם אין כלום על הנייר". לפעמים בקשותיהם של העוברים והשבים שיציירו אותם נענות ולפעמים הם אף זוכים לקבל מהאמניות כמה ציורים.

ללכת לצייר בשדרות ירושלים זו ברירת מחדל קרובה לבית, הנסיעה למקום רחוק יותר מספקת לה נוף אחר, שאינה מכירה. כמו כן, צ'רקסקי מעידה שכאשר היא יוצאת לצייר בחוץ, היא מקדישה פחות מחשבה לשאלה מה היא רוצה מהציור. היא אף מספרת שהחלה לקחת שיעורי נהיגה כדי להוציא רישיון ולהיות ניידת. "חבל לא לנצל את זה שלוקח חמש שעות להגיע לגבול בצפון וחמש שעות להגיע לגבול בדרום. זה נראה לי נדיר להיות במדינה שאפשר לצייר אותה בהיקף מלא".

החזרה לציור בטבע החלה, כאמור, לפני כשנה, בעקבות תהליכים שונים שעברו האמניות, כמעט כולן בוגרות המדרשה לאמנות בבית ברל. צ'רקסקי וחברותיה הרגישו שעיקר העיסוק בציור, כפי שנלמד בבית ברל, התקיים אך ורק במסגרת השיח הביקורתי. גם עבודתה של צ'רקסקי, מאז תחילת דרכה ועד לא מזמן, היתה מזוהה עם קו ביקורתי, מתריס, העוסק בבעיות כלכליות-פוליטיות של האזור. "ציור קונצפטואלי", היא מכנה את הסגנון.

ב-2009, שיתפה צ'רקסקי פעולה עם אמן נוסף ממוסקבה, ויחד יזמו תערוכה ששמה "סופו של השיח הביקורתי". במסגרת התערוכה השתלחו השניים במספר רב של אמנים בסצינה הרוסית. באווירה ובאסתטיקה של פרופוגנדה, הן ציירו את דיוקנאותיהם על בדים ענקיים, תחת הכותרת: "האמנים הגרועים", וחילקו סיכות ורודות עם תמונותיהם של אותם אמנים.

כמו כן, הם הציפו אל פני השטח את התככים הפנימיים וההתנהלות של אותם אמנים. צ'רקסקי אומרת באכזבה ש"מרוב התרסה בתרבות, היא כבר לא עובדת. האמנים שמו את הסיכות של עצמם. היום אפשר לירוק למישהו בפנים והוא ייקח את זה בסבבה".

צ'רקסקי מתייחסת לסדרת העבודות שהגישה במסגרת מועמדותה לפרס גוטסדינר לאמן צעיר ב-2004. בעבודות, צ'רקסקי שמה ללעג כמה דמויות משדה האמנות המקומי. באופן לא מפתיע, היא לא זכתה בפרס בשעתו, אך שנתיים לאחר מכן חלק מהעבודות הוצגו בתערוכת יחיד בביתן הלנה רובינשטיין בתל אביב, שדווקא התקבלה בברכה. היום, היא וחברותיה לא עוסקות יותר בפוליטיקה בשדה האמנות.

הזיות בטבע

צ'רקסקי מדמה את חוויית הציור בחוץ ללקיחת טריפ או סם הזיה. היא מתארת צבעים חזקים שזוהרים ונעלמים כמו חרוזים במרחב. "רצינו לצייר בחוץ, להסתכל בעיניים פוסט קונצפטואליות ולהעלות שאלות בציור. התפלאנו לגלות כמה העבודה מתוך התבוננות משפיעה על האופטיקה. הראייה משתנה".

צ'רקסקי טוענת שאם היא לא יוצאת לצייר במשך שבועיים, היכולות והאיכויות האלה נעלמות. "מוזר כמה זה דומה לספורט, מבחינת הפיסיולוגיה והצורך באימונים". ההבדלים בין הציור בתוך הסטודיו לציור בחוץ הם רבים. מבחינה טכנית, זמן העבודה בחוץ מוגבל. "האור משתנה כל הזמן. אני יכולה לעבוד על ציור 3-4 שעות". בסטודיו, לעומת זאת, היא מציירת באור מלאכותי וזמנה אינו מוגבל: היא עשויה לעבוד על ציור במשך חודש ויותר. "אני רגועה, כי גם פיקאסו צייר באור מלאכותי", היא אומרת.

פרט לימים שהיא נוסעת לצייר בחוץ, היא מקפידה להגיע לסטודיו מדי יום, לרוב משעות הצהריים המוקדמות ועד הערב. בשנה האחרונה החלה לצייר בשמן והריח מורגש בחלל שאינו מאוורר היטב, ומהול בעשן הסיגריות שצ'רקסקי מעשנת. "צבע השמן מתאים יותר לציור. האקריליק, שאתו עבדתי שנים, הוא גרפי יותר, ועכשיו אני עובדת בשאלות ציוריות".

משמאל לכניסה לסטודיו יש חדרון עבודה ובו מחשב וספה, עמוסה בבגדים שנהפכו לבגדי עבודה. "כבר אין לי בגדים", היא אומרת וצוחקת. מימין לכניסה, מדפים עמוסים בצעצועים, בפיצ'פקעס, בפסלונים מעשה ידיה ובספרים. על הקיר תלוי הדפס יפאני עתיק ובתוך מסגרת הזכוכית מונחים שני תצלומים בשחור-לבן שצולמו ביום שעזבה עם משפחתה את קייב, בדרך לישראל. בתצלום נראית צ'רקסקי, ילדה בת 13, מחובקת בפעם האחרונה עם חברי הילדות שלה, שרק עם אחת מהם היא בקשר גם היום.

שאר הסטודיו הוא חלל אחד פתוח ומוארך, עמוס ביצירות מוגמרות, עבודות בתהליך, וקנווסים ריקים. צ'רקסקי מצביעה על הקיר הימני של הסטודיו ומספרת שהעבודות המונחות שם יוצגו בינואר הקרוב בתערוכה משותפת לה ולאמנית אנה לוקשבסקי. על הקיר אפשר לראות ציורי דיוקנאות וטבע דומם. הדיוקנאות מציגים את חבריה הקרובים ובן זוגה, שבאים לשבת עבורה, והטבע הדומם מציג כדים ופסל אפריקאי שהיא מרבה לצייר כבר כמה שנים. *

בחזרה לצרפת

מקום: קרית המלאכה בתל אביב

זמן: 3 שנים

גודל: 60 מ"ר

על כן ציור במרכז החלל עומד ציור ענק של לוקשבסקי. בשל גודלו יוצא הדופן היא מגיעה לעבוד עליו בסטודיו של צ'רקסקי. "אנחנו בתקופה הפוביסטית שלנו", מסבירה צ'רקסקי על העבודות. "אני רואה הרבה ציור ישראלי, אבל חוץ מעבודות שנוגעות בבעיה של הכיבוש אני כמעט ולא רואה דברים מקומיים שמגניבים אותי. איכשהו הציור פה הוא או היפר ריאליסטי, או מופשט לגמרי".

המקורות לתערוכה שצ'רקסקי ולוקשבסקי עובדות עליה נשענים דווקא על ציור צרפתי מודרניסטי, על ציירים כמו מאטיס ופיקאסו. "זה היה רגע כזה באמנות שבו פני השטח של התמונה נהפכו למציאות עצמה. כל שינויי הזרמים שקרו במאה ה-20 התחוללו במהירות, ואני חושבת שעם כל הבעייתיות של הציור העכשווי, אפשר ורצוי לחזור למקום הזה ולהיות מושפע ממנו". התערוכה תיקרא "2011" והיא תתייחס למאבק של השתיים במדיום הציור במהלך אותה שנה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו