בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ביקורת

גבול צ'נדראסקאר: שומקום מרהיב

מבט תיירותי פנורמי מתערבל בחזונות אפוקליפטיים. תערוכתו החדשה של בועז אהרונוביץ' בגלריה דן חותרת תחת עקרון המציאות של הצילום

21תגובות

בועז אהרונוביץ' הוא בין היחידים כיום בארץ העוסקים בצילום קונצפט במובנו הקשיח, המתדיינים עם המדיום ככזה, עושים בו מעשים. התקדים הטכני-רעיוני הבולט לסוג המונטאז' הדיגיטלי שהוא יוצר הוא תצלומי הפנורמה של ברי פרידלנדר (באופק הרחוק יותר נמצאת גם מריקו מורי). אהרונוביץ', לעומתו, אינו מותח מראה קיים, אלא בודה אותו מן היסוד. אלה קונסטלציות שצפות מסביב לגרעין לא נתפש, סימולקרות, תצלומים שאינם נשענים על רפרנט אלא מסמנים את הלהטוט שאיפשר אותם. הרפרנט כרעיון מתברר אצלו כמודל פיקטיבי, מציאות אטומה וצלולה בה בעת, סוג של אין.

הפעם, הקונסטלציות מלוטשות, מהוקצעות, מיומנות כמעט מדי, חסרות מעט איכות רגשית. יש באופן ההצבה, בהחלטות ההדפסה ובבחירת הגדלים איזו בסדריות לא מסתכנת, המשדרת מתכתיות וקור לא הכרחיים מבחינת הקונצפט, שאולי הם תוצאה של רצון לשליטה מופרזת בכל היבטי מושג התערוכה. "גבול צ'נדראסקאר אינו גבול פיזי" כותבת ליאת לביא בטקסט הנלווה, "אינו גבול העומד במרכזו של סכסוך טריטוריאלי, אלא שופט ואורקל, המכריע במאבקי נדל"ן קוסמיים. זהו מספר, סף המייצג את מסתו של כוכב ומנבא מוות אלים. משני עבריו השבט והחסד, יציבות וזריחה". אבק כוכבים, אם כן, הוא העניין שבבסיס המחשבה הצילומית על החומר האפל בלשכה האפלה, עולם דימויים מפוברק, דיאלקטיקה של מקסם שווא הבוראת סולידיות.

התערוכה מורכבת משני אופני פעולה צילומיים הופכיים, שגם תלויים בנפרד, זה מול זה. האחד הוא מונטאז'ים דיגיטליים גדולים, נופיים, הבנויים מעשרות דימויי רדי-מייד שנדגמו יחדיו לכלל תמונה חדשה, בקומפוזיציה, הקשר ומשמעות אחרים מהמקור. תצלום לוויני של מעין עיר אידיאלית הבנויה מאתרי תיירות ואתרי אסונות (הפירמידות, העיר האסורה בבייג'ין, פאריס, הפנטגון והכור באיראן). תוכנית המתאר שלה כוללת זויות צילום שונות, תאריכים, שימושים הטרוגניים. הגבול בין המבט התיירותי, אם כן, לבין חזונות אפוקליפטיים, אינו חיצוני כי אם סף של קריסה פנימית, של גדישת הסאה.

"הארץ המובטחת" הוא תצלום אוויר, בו טופוגרפיה הררית מלאה בקיעים וודיות כפני ירח קדמוניים-עתידניים נראית ממעוף הציפור. היא נדמית כבוקעת מהמשטח החוצה, כבציורי Trompe-l'oeil המחקים מציאות באופן מימטי כל כך עד כדי שהם מזנקים אל המציאות. ובמקביל, במבט מתמשך, קורה ההפך - העין נשאבת פנימה והמראה המוזר מתחיל להידמות גם לחטטי עור, למעין מערה רוחשת לבה, למעיים, לפנים הגוף.

"שריפת הספרים" הוא מונטאז' המצולם דווקא מקרוב יחסית. את מעט הספרים שנשרפו וצולמו הוא משכפל שוב ושוב עד כדי שדה ענק, בקומפוזיציית Allover כבציורי-הפעולה של ג'קסון פולוק, גם הוא בעצם צילום-פעולה במובן הליטרלי ביותר. אצל אהרונוביץ' מבוטלת הג'סטה הידנית, האישית, ההתפרצותית, של אלימות המעשה החסלני של השריפה ושל האמן, לטובת הרכבת הדימוי מחדש. הספרים העולים בלהבות עוברים השטחה, הצרנה והפשטה ונהפכים לדגם טפטים, לטקסטורה. הם מהפנטים בה במידה שהם מנוטרלים מכוחם, נהפכים למעין תבליט-קיר ביד-ושם או לפינת זכרון מוסדית דמיונית אחרת.

אלה יצירות מתוחכמות מאוד, פנורמות אינטלגנטיות המבוססות על הטעיות גיאוגרפיות, הפרכות חוץ-טופוגרפיות ואנכרוניזמים, חווית משטח הצילום כקליפה סדוקה, מעין ארכיאולוגיה של מרחב הפוטושופ. אהרונוביץ' פורם כאן כל תפישה של רצף ויוצר שומקום מרהיב, חותר תחת עקרון המציאות של הצילום. החומרים שהוא מנצל לשם כך הם הוולגריים והאינטימיים ביותר - ההיפנוט הפירומני והמציצנות הנפעמת של תיירות אסונות, שניהם קשורים בבהייה עיוורת ועוד כזאת המחופשת לאחריות. את הצורך הנרקומני להתבונן בכאוס, באי-שיטה הוא מאלף, מרדד לטקסטורה, למבט הנקטע על ידי המודולריות שבה מוצגים התצלומים.

אופן הפעולה השני שלו, המוצלח הרבה פחות, הוא דווקא זה שכולל פעולה ידנית. אלה תצלומי סטודיו מהוקצעים, קלוז-אפים על חפצים העוברים הזרה מתוקף ההגדלה המעצימה, ומתוקף הכפלתם כאילו הונחו על מראה, כדימוי נופי על שפת אגם, המשתקף במהופך לאורך. כך, ערימת תמונות ישנות מתקבלת כמעט כמגדל קלפים, תיבת נגינה שבוקעת ממנה להבה נדמית כמבנה עולה באש, דפי ספר תלושים יוצרים מגדל נוטה על צדו. יש בהם איכות תרגילית בוסרית, של ניסיונות סובייקטיביים בין אדם לעצמו בחדרו הפרטי, והם מנטרלים מעוצמה את המימד ההיפר-ממשי שבתצלומים הגדולים שמולם, המתארים תמונת עולם שהיא הכל חוץ מפרטית. הם אינם מצליחים לשחזר את איכות המשחק בצילום כבחומר גלם, מדיום, אלא נכנעים לתמטיקה, ליכולת האדריכלית הקלה לבנות מבנה ממודל מוקטן.

כאן נחשפת גם בעיית ההצבה ובחירת גודל ההדפסה - הנופים, אף שמתבקש, לא מגיעים לגודל טפט קיר או שילוט חוצות עצומים ובולעניים, ואילו התצלומים הקטנים אינם אינטימיים. בהקשר הזה, גם ההחלטה האמנותית על חלוקת הקומפוזיציה לרכיבים מודולריים, תוך סתירת הפנורמה האחדותית הגדולה, יכולה להתקבל כחלק מהאמירה על פרגמנטריות וכרמז לאפשרות הרכישה של כל חלק בנפרד.

חולשת התערוכה היא דווקא בהקפדה היתרה על מקסם המדיום על פני המשמעות. המקסם לא נובע מן המשמעות אלא עומד ביחס ישיר להרחקתה. כך, גם מה שאמור להיחוות כפתייני וסקסי, למשל מונטאז'י הסופרנובה והפרחים הצבעוניים והזוהרים, בעלי הצבעוניות המרהיבה והחושנית, מתקבלים כאלגנטיים. מה שיכול היה להתקבל כחבלה מכוונת, כפעולה צילומית המסתכנת בקריסתה, כלומר בהפיכתה לאנטי-ייצוג, אינו מגיע לקצה האפשרי. אהרונוביץ' מדגים את המהלך היטב, אך משאיר אותו בנקודה שבה הוא עדיין נוף-פלאות אטרקטיבי, הנוצר דווקא על ידי איחוי. במובן זה הוא מפרק את הצילום אך לא כופר בו. כך שאולי זו תהום טכנית עשויה לעילא.

בועז אהרונוביץ'. "גבול צ'נדראסקאר". גלריה דן, גורדון 35, תל אביב. אוצרת: רווית הררי. שעות פתיחה: שני עד חמישי: 11:00-18:30, שישי: 10:30-14:00. עד 27.1



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו